סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון חדר החזרות של קרני פוסטל
 

 
 
באלבום השני של פוסטל יש רק שיר חדש אחד אבל הגישה חדשה לגמרי: סאונד "אמיתי", נטול אפקטים


שקיפות של מאה אחוז
 
בדיוק כשמו, מעביר הפרויקט החדש של קרני פוסטל, "חדר", תחושה ביתית אינטימית שמגובה בקול הלילי שלה, בצ`לו המזוהה כל כך עם דמותה, ובגרסאות חדשות לשירים המוכרים מאלבומה הקודם ומהאלבום של "ביקיני" (שיתוף הפעולה הוותיק שלה עם חיים לרוז). פרט לכל אלה תמצאו ב"חדר" גם שיר אחד חדש שהקליטה פוסטל, וכן ביצוע ל-Sugar Man (במקור של רודריגז).
 
"חדר" הוא הרביעי בסדרת האלבומים "חדרים", פרי חזונו של ליאור סולימן, איש הלייבל ent-t. סולימן הפיק והקליט כמה אלבומים המתעדים "חזרה באולפן" של אמן/ להקה/ מוזיקאי, בגישה המבוססת רק על סאונד "אמיתי", בלי פירוטכניקה ומניפולציה אולפנית. עבור פוסטל, אשת אולפן מובהקת שהסאונד המזוהה עימה שייך לאזורי המחשב, הסימפולים והאווירה ההפוכה מאווירה של נגינה חיה ומזיעה, מדובר בהתנסות חדשה.
 
"הפרויקט הזה הוא בעצם ניסיון ראשוני מבחינתי, אחרי ששנים עבדתי עטופה בערוצים על גבי ערוצים,
ופלאג-אינים של מחשב, והתייחסות לסוג מאוד מסוים של אסתטיקה, פעם לכיוון כזה ופעם לכיוון אחר, אבל תמיד אסתטיקה של אולפן שהשתמשה במחשב לא כפורמט הקלטה אלא ככלי וכמחשבה וקונספט ואמירה של  `אנחנו משתמשים במחשב ורוצים שירגישו את זה, אנחנו מביאים סימפולים ורוצים שיידעו שאלה סימפולים, ולא שיחשבו שמדובר ברביעיית כלי קשת או בתזמורת`", אומרת פוסטל.
 
"זאת הפעם הראשונה שהחלטתי להתנסות בתהליך כזה, ביוזמת ליאור סולימן ששמע אותי והתקשר והציע את הרעיון. הוא אמר שהוא חושב שהקול שלי ראוי להתייחסות כ`source` יותר ממה שהייתה לו עד היום. הוא אמר `הקלטת שירה, הקלטת בסאונד טוב, אבל אני רוצה לשים לך מיקרופון מתחת לגרון ומאחורי הגרון ורוצה שקיפות של מאה אחוז מבחינת הקול שלך והשירים`. התקליט מתייחס לנושא השקיפות בשני הדברים: גם הקול שלי וגם הדרך שהשירים יוצאים החוצה. הכוונה הייתה לקחת נגנים ולהתייחס לאלבום כאילו הוקלט תוך כדי חזרה. `חדר` זה בעצם קיצור של חדר חזרות".
 
עד כמה שמרתם באמת על תהליך נאמן לחדר חזרות?
 
"זו לגמרי חזרה באולפן. בהגדרה של חדר חזרות הדגש הוא על המובן האקוסטי שלו. כל הכלים הם אקוסטיים לחלוטין, אבל הכוונה היא לא לדיסק אנפלאגד אלא לשקיפות גדולה: כמו שאני לא יכולה לעשות  קולות לעצמי בחדר חזרות אני גם לא עושה את זה בדיסק, וכמו שבחדר חזרות המקסימום אפקטים שיש זהdelay  ו- reverb ולפעמים אתה גם צריך לבחור רק אחד מהם, כך גם בדיסק. האמצעים הכי דלים שיש אבל שמוקלטים באיכות הקלטה נורא גבוהה".
 
כמה זמן לקח כל התהליך?
 
"עשינו שלושה ימים חזרות ושלושה ימים הקלטות וגם זה היה חלק מכל הסיפור מבחינתי, להתמודד עם דבר כזה שלא עשיתי קודם. זה לא רק הזמן המועט של חזרות והקלטות אלא גם לקבץ אנשים שעם רובם עבדתי בשלב זה או אחר אבל אף פעם לא ביחד, ורובם לא הכירו את השירים. זה ממש היה להתחיל מאפס ביום כלשהו, לעשות את זה שלושה ימים שגם הם רק כמה שעות בכל יום, ואחרי זה להיכנס להקלטה ולנסות לשחזר את העיבודים שהיו בחדר. מבחינה מוזיקלית הלכנו בכוונה על משהו שיצא עירום ושקוף ונשמע פשוט, כי זה מה שחשבנו שנכון לשירים".
 
"להקליט בלי שירטיבו את הקול שלי באפקטים"

 
התוצאה אכן מצדיקה את ההתנסות החדשה. בלי למחוק את הצבעים המקוריים של פוסטל אלא להביא אותם מזווית מעט שונה האלבום מייצר תחושה מסתורית, ניו יורקית משהו, חצוצרה עירומה, פסנתר, בס, קרן יער, פלוגלהורן ותופים שמשרתים היטב את הצבע הלא מתאמץ שיש בשירה ובכתיבה של פוסטל, פסקול לילי מנותק ממקום ספציפי ומתאים לכל מקום.
 
כאדם שבא ממקום מוזיקלי אחר, איך הרגשת עם ההתמודדות עם אותה שקיפות, כמו שאת קוראת לזה?
 
"תענוג. קודם כל באמת היה תענוג לקבץ את האנשים הספציפיים האלה, אפרת בן צור ששרה, איסר טננבאום, יהונתן אופנהיים, יונתן לוי, עידית מינצר וטל וייס, ובאמת היה שם איזשהו דיאלוג מאוד טוב בין כולם, הייתה הבנה מוזיקלית בלי לדבר יותר מדי, לא היו יותר מדי ניסיונות, הכל היה מקובל על כולם, וזה לכשעצמו היה ניסיון מאוד חשוב בשבילי, לעבוד עם האנשים הספציפיים האלה שכל אחד מהם בא ואומר את האמירה שלו.
 
"לא היה שום אגו, כולם חשבו על טובת השיר ועל איך להביא את הנגינה בצורה הכי בהירה ופשוטה שלה, ולייצר את האווירה כאילו בתת תנאים. מבחינתי זה כמעט תת תנאים יחסית לאיך שאני רגילה לפתוח עשרה פלאג-אינים בשביל לייצר אווירה, ופה זה לא היה, שזה שיעור. ללמוד להתייחס לריתם סקשן כמו לריתם סקשן ולא לעשות את זה על המחשב. אני די הרבה שנים בתחום הזה, ובעצם זו פעם ראשונה בשבילי להתמודד עם הדברים האלה".
 
ובכל זאת, איך הייתה ההתמודדות שלך כזמרת מול המיקרופון, בלי מניפולציות אולפניות?
 
"זו הייתה פעם ראשונה לעמוד מול המיקרופון בלי שירטיבו את הקול שלי באפקטים וישנו אותו מכאן ועד צורה חדשה. "אני אוהבת אפקטים על השירה, כקונספט, אני אוהבת שקול של בנאדם משתנה קצת, ששמים עליו קומפרסיה, אני באמת אוהבת עבודה עם מחשבים. אני חושבת שאפקטים זה כלי לכל דבר, אם אני מנגנת עם צ`לו, או עם צ`לו שמחובר להרמונייזר אז מבחינתי אני מנגנת עם שני כלים, ופה זה לא היה ככה.
 
"אם אני עומדת מול המיקרופון אני קול אחד, לא שני כלים, לא קול עם ווקורדר, וזה הרבה יותר קפדני, הרבה יותר חשוף, הרבה יותר מחייב, לשיר את השלוש מילים האלה ולבלוע את הרוק אחר כך, או לקחת נשימה, לשיר משפט שלם ולא להגיד `בוא נעשה פאנצ``. אמנם ערכנו אחר כך אבל הרעיון היה מה שפחות".
 
תקליט זה שפה
 
היו מקומות שהתמודדות היותר חשופה ומחייבת הזאת יצרו קשיים רגשיים בשבילך כזמרת?
 
"קשה רגשית לא, קשה טכנית כן. רגשית פשוט נכנסתי בזה וזה היה נראה פתאום מאוד נכון לעשות את זה. כל הפרויקט הזה לא היה משהו שעברתי איתו איזה תהליכים רגשיים ושברתי את הראש ולא נרדמתי בגלל זה.
 
"זה היה, `יאללה, בוא נעשה את זה`. זה לא העביר אותי שום טלטלות רגשיות. המחשבה שאני הולכת לעבור את הניסיון הזה העלתה חיוך על פניי. זו עוד סיבה שאני לא יכולה לקרוא לזה אלבום הסולו השני שלי (את הסולו הראשון שלה הוציאה פוסטל בשנת 2001 – ט.ג.). זה פרויקט. אמנם הפורמט זה דיסק וזה נמכר בחנויות, אבל אין בו חומרים חדשים חוץ משיר אחד, וזה אלבום, אבל זה לא אלבום מספר שתיים שלי.
 
"אלבום סולו זה דבר שאתה בא לבשר בו את הבשורה החדשה שלך לעולם מהמון בחינות: איזו דרך עברת מבחינת טקסטים, איך התפתחת מבחינה מוזיקלית, מבחינת הקול, ההפקה, העיבוד. תקליט זה שפה. איך שדרגת את עצמך בעצם, כי אתה רק רוצה להשתפר כל הזמן, להיות אחר, להגיד דבר חדש, לגרום שישימו לב אליך, שתהיה הצדקה להוציא את התקליט, ופה ההצדקה הייתה הניסיון שלי לעמוד בפני מערכת החוקים שהצבנו לעצמנו, ליאור ואני.
 
"החוקים האלה היו סוג של אתגר, ורציתי להראות, בעיקר לעצמי, שאני יכולה לעשות את זה, לעשות תקליט בשלושה ימים, לא לוותר אם אני צריכה לשיר את המשפט עשרים פעם בלי לקחת אוויר באמצע, שאני יכולה לעבוד עם נגנים ולעשות את הקיבוץ הזה של האנשים".
 
בין האנשים שקיבצה פוסטל נמצאת גם אפרת בן צור, יוצרת נפלאה בזכות עצמה, ושותפתה של פוסטל למופע משותף שהחל מיוזמה של פסטיבל הפסנתר לפני שנתיים והמשיך לרוץ עד לא מזמן.
 
"בשלוש השנים האחרונות אפרת חשובה מאוד בשבילי מהמון בחינות. היא גם, כמובן, חברה שלי, ואני גם מאוד מושפעת ממנה, מהטעם שלה, מהאסתטיקה שלה, לא הייתי יכולה לדמיין את הפרויקט הזה בלעדיה. היא שרה איתי חמישה או שישה שירים באלבום, אז באמת זה לא רק קולות אלא שירה, כי גם מבחינת המיקס, השירה שלה נמצאת באותו גובה של השירה שלי ומבחינתי השירים שהיא משתתפת בהם אלה שירים שמובילות אותם שתי זמרות, זה לא קרני מארחת את אפרת".
 
"אני מאוד איטית, מאוד חסרת מוטיבציה"
 
את לוקחת משהו מההתנסות הזו להמשך העשייה שלך או חוזרת לקונספט המהודק של עבודת אולפן ומחשב?
 
"לוקחת מזה משהו, לגמרי. האמת שזה בא לי מאוד טוב. בערב המשותף שלי עם אפרת אין בס על הבמה, גם תופים יש בקושי, ומבחינתי זה שאין בס זו מהפכה כי זה אחד הכלים שאני הכי מתחברת אליהם, הרבה יותר מצ`לו לפעמים. מבחינתי התקליט הזה הוא די המשך של זה, של עיבודים ונגנים והכל מאוד שקוף ומאוד עדין.
זו התנסות מאוד חשובה שהמשיכה בעבודה על האלבום.
 
"אז ברור שאני לוקחת מזה דברים הלאה, אבל גם ברור שזה לא שפתאום גיליתי את האור ונטשתי את אהבתי הישנה. זה לא שמצאתי דרך חדשה פתאום. יהיה מחשב, ישמעו אותו בתקליט הבא, אם יהיה כזה".
 
למה "אם"?
 
"כי זה לא מדליק אותי בטירוף כרגע. אני מאוד אוהבת לשבת באולפן, לעבוד עם אנשים ממדיות אחרות כמו כוריאוגרפים, במאים, אני עושה בעיקר מוזיקה למחול, גם לסרטים ולהצגות. יש לי שירים חדשים, אבל גם מאוד קשה לי. אני מאוד איטית, מאוד חסרת מוטיבציה. אני תמיד אמצא לי משהו אחר בבית לעשות במקום שירים".
 
נשמע שאת כמעט מדברת מגרוני. אפילו כביסה, נכון?...
 
"ברור, בעיקר כביסה... וכשיש שני ילדים, ועוד שני בנים שהם משוגעים, התירוץ הוא לגמרי לגיטימי, ומצד שני, באותה רצינות אני אומרת גם שזה בולשיט.
 
"כשאני אומרת שכל העניין הזה של אין זמן והחיים מאוד אינטנסיביים, אני מתכוונת לזה אבל באותה מידה אני יודעת שזה בולשיט ושיכולתי לעשות ארבעה תקליטים בעשר השנים האלה אם הייתי יותר חדורת מוטיבציה ופחות עצלנית.
 
"גם הגיל הופך אותך לפחדן יותר, והביקורת העצמית נהיית יותר חזקה, ואם פעם הייתי כותבת בית של שיר וזורקת אותו לפח, היום אני זורקת גם שורה וגם מילה. זה נהייה מין פחד כזה. אתה צריך לעבוד בזה. ערן צור אמר לי פעם, `מה מוזה, שמוזה, אתה צריך לקום כל בוקר ולכתוב`. לי זה לא היה ברור, ואם אני אכנס פעם לטיפול כלשהו אני בטוח אנסה לטפל בזה, ואני בטוחה שאני גם אגיע לזה. אני לא יודעת בת כמה אני אהיה כבר אבל אני מקווה שזה יהיה בשנים הקרובות שאני אגיע למצב שאני קמה בבוקר ולא אכפת לי כלום חוץ מלשבת ולכתוב.
 
" זה מטורף למשל שאני משתתפת בערבים של אלי שנברג עם חבורה קבועה שכוללת חוץ ממני גם את אפרת גוש, ערן צור, שלומי שבן ויהלי סובול, ולערבים האלה יש תמיד דדליין להלחנת שלושה שירים, וזה אומר לקחת טקסטים שהם ברובם לא פשוטים, שלא הולחנו בעבר, ולא סתם, כי הם מאוד קשים, ולשבת ולהלחין, ושם זה תמיד קורה כי יש דדליין, וכי מה פתאום ששאר האנשים ישירו שלושה שירים ואני לא כי לא עשיתי כביסה... אז את זה אני עושה, אבל לעצמי אני לא מצליחה לעשות דדליין כזה.
 
"מצד שני אני לא רוצה להיות במשא ומתן עם חברת תקליטים שתיתן לי דדליין בלי שזה ייצא ממני. אם זה לא יבוא זה לא יבוא, ויכול להיות שבגיל חמישים אני אסתכל ואגיד `פאק שלי`, ואולי אני אצטער על זה לגמרי, אבל אני מקווה שאני לא אצטרך להגיע לזה. אני מקווה שאני כן אצליח להיכנס בעצמי ולעשות את זה פעם אחת".

קרני פוסטל, "חדר", ENT-T, שירה: קרני פוסטל, הפקה: ליאור סולימן וטל וייס, תופים: איסר טננבאום, בס אקוסטי: יונתן לוי, חצוצרה: עידית מינצר.



16/09/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע