אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון האג'נדה מצאה אותי בלי שידעתי
 

 
 
"חזרתי דרך לונדון וראיתי שם אמנים עומדים ברחוב, ו'איזה כיף, אנחנו פה, זה מה שאנחנו עושים ואנחנו עובדים בזה'. וחשבתי על הארץ הזאת שממנה אני באה, ועל מפח הנפש הזה שאני נמצאת בו, בערך חצי שנה אחרי הלימודים ברימון, ואז עלתה בי דמות קטנה שאמרה, 'למה שלא תעשי את זה ברחוב?'. חזרתי הביתה, התאמנתי איזה חודש על הלופר שאיתו החלטתי לצאת לרחוב, והשגתי לי פינה כזאת נחמדה בנחלת-בנימין פינת הרצל בתל-אביב"
תמר קפסוטו התחילה כזמרת רחוב. עתה היא חובקת שני דיסקים, השלישי בדרך, בלוג וספרון


מה שנשמע בהתחלה כסיפור אישי מעניין שהוליד מוצר מוזיקלי ראוי להתייחסות, הפך לשיחה שממחישה בצורה כמעט כואבת את מצבה של המוזיקה הישראלית והמוזיקאים הישראלים, ואת המעמד הנמוך בהרבה של התעשייה הזו ממה שנראה לעין.

הסיפור הזה מתחבר היטב גם ליוזמה האחרונה של אמנים, "רוצים חוק מוזיקה"
שגם החתומה מטה לוקחת בו חלק, אם יותר לי לתרום לסיפור גם את שני הגרוש שלי.


קול ששומעים בו את הנדודים

לפני כשנתיים הקליטה תמר קפסוטו את "למה לא", אלבום שאליו מצורף גם מעין מגזין, ספרון קטן שכתבה ונושא אותו שם, ומספק את התפאורה לסיפור שהוביל אותה להגדרה "אמנית רחוב", שבה אחזה זמן לא קצר.

זכרונות ילדות מבית-הכנסת של השכונה בגבעתיים מצטרפים לביקור שערכה אצל סבתה בארה"ב, מובילים אותה ללונדון ומחזירים אותה להתמודדויות עם הממסדים השונים המוכרים בדרך כזו או אחרת לכולנו, מחירי הדירות המופקעים בתל-אביב, חברות התקליטים והמפיקים הפרטיים, ועד לרחוב הישראלי שבו התמקצעה בהופעות מול כל קהל אפשרי, כחלק מנסיונות ההישרדות שכל אמן צעיר מכיר בדרכו אל הבמה.

הפסקול לסיפור הזה הוא האלבום "למה לא", שמציג קול ששומעים בו את הנדודים והתנועה ממקום למקום, את הערבוב הקוסמופוליטי בין עברית לאנגלית שיש לאנשי ההיום, כשהיא שרה בקטן וכאילו כבדרך אגב את השאלות הכי משמעותיות לאותם אנשים, לאן הולכים מכאן, מה עושים עם עצמך, ולמה, בעצם, לא.

את החוויה השלמה של "למה לא" קיבלתי דרך הקריאה במגזין, תוך כדי ההאזנה לאלבום.

"צעדתי בפרישמן היום נגד כיוון התנועה/ ומולי הגיח איש אשר צעד בביטחון מוגזם/ יש אנשים, בדרך כלל עם משהו בין הרגליים/ שנראה כי דבר לא יזיזם/ צעדתי בפרישמן היום נגד כיוון הזרם/ ונאלצתי להתפנות מדרכו של העלם" (תמר קפסוטו, מתוך המגזין).
 
"זה מרגיש לי כאילו האג'נדה מצאה אותי בלי שידעתי בכלל", מספרת קפסוטו (32). "לא הגעתי לרחוב בתור אג'נדה. פשוט רציתי ניסיון כמוזיקאית על במה מול אנשים, כי נורא הפחיד אותי לעלות על במה, למרות שמאוד אהבתי את זה, והרגשתי שפעם בחודש בלבונטין זה לא מספיק. היה לי את זה בקושי: להודיע לכולם, ואיפה לפרסם, כסף לפוסטרים וכל מיני שאלות של מוזיקאי צעיר במדינת ישראל".

גם של מוזיקאים ותיקים, אגב.

"נכון. גם במוזיקה יש את העשירון העליון".

והוא מונה, כשמו, בערך עשרה אנשים. איך מוביל אותך החיפוש אחר ניסיון כמוזיקאית על במה להופעות ברחוב?

"הייתי צריכה לטפל בסבתא שלי בארה"ב, וכממתק, חזרתי דרך לונדון וראיתי שם אמנים עומדים ברחוב, ו'איזה כיף, אנחנו פה, זה מה שאנחנו עושים ואנחנו עובדים בזה'. וחשבתי על הארץ הזאת שממנה אני באה, ועל מפח הנפש הזה שאני נמצאת בו, בערך חצי שנה אחרי הלימודים ברימון, ואז עלתה בי דמות קטנה שאמרה, 'למה שלא תעשי את זה ברחוב?'. חזרתי הביתה, התאמנתי איזה חודש על הלופר שאיתו החלטתי לצאת לרחוב, והשגתי לי פינה כזאת נחמדה בנחלת-בנימין פינת הרצל בתל-אביב, ליד הבית-קפה החמוד הזה שהסכים לתת לי חשמל. עכשיו יש שם 'תל אופן', פעם אני הופעתי שם".


"בלי להתעסק עם כל ההפקה המסביבית"

"זה התחיל כל שבוע. עשיתי בעיקר קאברים, אבל לאט-לאט הרגשתי שבכל פעם עוד כמה אנשים מכירים אותי, שואלים איך קוראים לי, מגיבים לשירה שלי, והבנתי שיש פה מלא אנשים שאני יכולה להגיע אליהם וללב שלהם, ואז זה התחיל להתפתח כאג'נדה. בהתחלה זה היה מאוד אישי, לקח שנתיים עד שהפכתי את זה בעצם למקצוע היחיד שלי".
תוך כדי תנועה הקליטה קפסוטו את המיני-אלבום "לא", שאותו בחרה לתת לכמה מהאנשים שעמדו מולה בהופעות הרחוב, עד שסיימה את הקלטות "למה לא", והתוודעה גם היא לפלונטר הקרוי "מוזיקאי ישראלי צעיר".

"סיימתי את האלבום ואמרתי, מה אני עושה עכשיו? שולחת כסינגלים לרדיו ועדיין מחכה שמישהו יגלה אותי? שולחת ל-20 חנויות התקליטים האחרונות שנשארו בארץ? הבנתי שברחוב יש לי את כל מה שאני צריכה, בלי להתעסק עם כל ההפקה המסביבית.

"אני יכולה ללכת להופיע ברחוב שלוש פעמים בשבוע במשך שעתיים-שלוש, אנשים לוקחים את המיני-אלבום שהוצאתי, וכשקיבלתי את ההחלטה שזה מה שאני עושה עכשיו, החלטתי להוציא את 'למה לא' בשלושה שלבים.

"אירגנתי מסע הופעות רחוב בכל הארץ עם יניב הורביץ, שהוא גם זמר ויוצר והיה בן זוג שלי באותה תקופה, קניתי את הבידורית שלי ויצאנו להסתובב בארץ ולהופיע בכל מיני פינות נידחות במופע משותף כזה".


 
  
 



"לתת בחינם זה לא מגניב"


"הייתי בשוק היום/ היו שם מלא פשפשים/ הם זרקו לי עשרות אגורות ושקלים/ הם היו טובים.// זה לא כסף בשבילי/ אני רגילה לערימה,/ רוכלות, איזו שטות/ העיקר שלקחו את מה שאני מציעה" (תמר קפסוטו, מתוך המגזין)

התפרנסת מכל הסיפור הזה?

"בגרסה הראשונה של האלבום שמתי שלושה שירים וקראנו לזה 'כובע לראש', כי שמנו כובע, אבל הוא היה על הרצפה, כנראה שהייתי אז כועסת על המצב של המוזיקאים בארץ. את הגרסה הזו חילקנו חינם עם שלט לידינו שכתוב עליו 'חינם', ואנשים לקחו, ואם הם רצו, הם שמו כסף בכובע.

"בגרסה השנייה, עם ארבעה שירים אחרים מתוך האלבום, הרגשתי שלתת בחינם זה לא מגניב, והחלטתי למכור בכמה שבא להם לתת, ואז ההכנסות שלי הכפילו את עצמן. ואז הוצאתי את האלבום המלא".

עד כאן הכל נשמע מצוין. איפה התחילו הבעיות?

"הופעתי לרוב באותו מקום בנחלת-בנימין, פינה שאני יודעת שאני באה אליה ב-11 בבוקר ועד שתיים היא שלי, ויום אחד בהיר באים אלי ואומרים לי, 'יש בעיה עם הפינה שלך'. לאמן אחד מאלה שמוכרים תכשיטים קרוב לפינה שלי הפריעה ההופעה שלי. הפריע לו שאני שרה כל הזמן אותם שירים, היה לו לא נעים, הוא רצה תחלופה. אני מבינה את זה, זאת הסיבה שבגללה אני לא שומעת גלגל"צ.

"בקיצור, העיפו אותי משם. נתקעתי. צריך לשלם שכר דירה, בנמל יפו או ברוטשילד לא נותנים לי להופיע, במקס ברנר מעלים את הווליום שלהם בכל פעם שאני באה, וזה הפך לאג'נדה כשהבנתי שזאת בעיה שלי, אבל יש לי גם אחריות מסוימת להזיז משהו, כי זה פוגע בעוד אנשים".

אבל בעצם מה שאת מספרת עליו הוא לא מלחמה מול הממסד, אלא מול אותו אמן שעבד לידך, לא?

"זו היתה בעיה של האמן שלידי ובעיה של מי שמנהל את נחלת-בנימין, כי כשמוזיקאי בא להופיע בנחלת-בנימין, אין לו הסכם קבוע ויחס נעים כמו שמקבל אמן שבא למכור שם את הציורים שלו 30 שנה. למוזיקאי אין גב. 'תבוא, אולי, כן, לא'. הם התחילו לעשות לי הרבה בעיות, החליטו באיזו פינה מותר ובאיזו אסור והמציאו מלא חוקים. זה לגמרי פוליטיקה. דיברתי איתם הרבה פעמים וחוויתי מהם שמוזיקאים הם פשוט קסטה יותר נמוכה מהציירים, כי זה בעצם מדרחוב לציירים, ומוזיקאים זו תוספת שאם היא מפריעה, היא לא בילט-אין במדרחוב".

תגובה מאוד קרה ממחלקת הרישוי

אז לאן את הולכת משם?

"בתחנה, בנמל יפו ובמקומות אחרים כולם אמרו לי שאני צריכה אישור מהעירייה. היום אני מבינה בדיעבד שאישור מהעירייה אומר רשיון עסק, שכנראה עולה הרבה יותר ממה שאמן עושה ברחוב, רק השערה...

"אז פניתי לעירייה וכתבתי מכתב שמסביר שהמצב של המוזיקה בארץ הוא כזה שיש מעט חנויות תקליטים, שאת המוזיקה שלנו מורידים בחינם, שיש המון אמנים שמופיעים במעט מאוד מועדונים וגם שם חסר לנו מרחב פרסום ואין לנו באמת איך להביא את האנשים למועדונים האלה, בקיצור, מלא בעיות.

"הסברתי שהעבודה ברחוב היא העבודה שלי, ואחת לכמה זמן בא אלי פקח ואומר לי ללכת מכל מיני סיבות: כי אסור לשים הגברה תחת כיפת השמים בלי אישור עירייה, כי יש איסור שילוט אז אסור לי לשים שלט עם השם שלי כדי שאנשים יידעו מי אני, אסור לעמוד לפעמים על המדרכה כי אסור לאדם להניח מרכולתו על הרצפה כי יש איסור רוכלות בתל-אביב, ולפי הפקח אני רוכלת. אז ביקשתי מהעירייה אישור רוכלות.

"קיבלתי תגובה מאוד קרה ממחלקת הרישוי, ונכנסתי משם לסאגת עיריית תל-אביב ולסאגה של הקמת אגודת אמני רחוב שמכל מיני סיבות לא הקמתי בסופו של דבר בפועל".

איך נגמר סיפור השירה ברחוב?

"הסיפור נגמר בזה שזה עדיין על שולחן עיריית תל-אביב, שום חוק לא ממש השתנה, וכשמוזיקאי לא עומד במקום הנכון – ואין מקום נכון שמוגדר על-פי החוק כי הם לא טיפלו בזה עדיין – הוא חוטף דוח של 475 שקל, כמו ששמעתי ממתופף שקיבל דו"חות לאחרונה. בחגים האחרונים כשהסתובבתי ברוטשילד היו כמה פינות עם מוזיקאים, וב'תחנה' אישרו לאמן מתחום הקרקס להביא אמני רחוב מתחומו, ועדיין, היחס למוזיקה הוא כזה שהמוזיקאים הם בתחתית הסולם".


  



"מין מסרונים שכתבתי לעצמי לעתיד"


"עשיתי הופעת רחוב שהקלטתי וצילמתי ותיעדתי", ממשיכה קפסוטו, "ובאיזשהו שלב הרגשתי שקיבלתי את הניסיון הדרוש לי, אני יודעת להתמודד עם כל סוגי האנשים שמתהלכים ברחוב ואני מוכנה עכשיו לעלות לבמה, וגם נמאס לי. כי מעבר לשמחה, המקום הזה הוליד בי כל-כך הרבה סבל ועשה לי קשה.

"בא לי כבר סאונד טוב, בא לי להופיע עם עוד מוזיקאים, בא לי לשים וידיאו-ארט ברקע, ואת כל הדברים האלה, בלי אישור עירייה, עוד יותר קשה לעשות ברחוב, אז מאז החורף האחרון הפסקתי להופיע ברחוב".

וחזרת לספת ההורים.

"כן. קצת הסתובבתי לפני זה, אבל בשלב הזה כבר חזרתי לספת ההורים ונכנסתי לחודשים של יצירה. קמתי בבוקר, נכנסתי לשולחן העבודה שלי, והדבר הראשון שכתבתי היה המגזין שמצורף לאלבום הזה. אחר-כך הכתיבה התפתחה לשירים חדשים שבהם בעצם ניסיתי לקחת את כל מה שחוויתי ברחוב ובאגודה ובעירייה והפוליטיקה והמחאה והתרבות ולהתמיר את זה ליצירה, וזה האלבום הבא שהקלטתי, שבימים אלה אני מתחילה להוציא שירים ממנו לשוק".

חוויית העבודה ברחוב זלגה גם לשירים באלבום הנוכחי?

"כמה מהשירים ב'למה לא' נכתבו לפני הרחוב וחלק בִזמן. הוא אלבום מאוד אישי, הוא עוד לא מדבר על החברה, אבל כשבאתי והופעתי עם השירים האלה ברחוב, אז שיר כמו 'בטן מתהפכת', שמדבר על הצורך שלי לשיר למשל, מאד התחבר לי לכל סיפור הרקע של העמידה ברחוב. איכשהו השירים האלה כבר לא היו שירים על אהבה ונפגעתי וכואב לי, אלא שירים שמסבירים לי למה אני עומדת ברחוב. כאילו מין מסרונים שכתבתי לעצמי לעתיד".

אחרי השיטוט בין אלבום ושמו "לא" ל"למה לא", מה אומר לך המושג הזה?

"ברמה האישית אני חושבת שזה היה הבירור הראשון שלי מולי, עם האינטואיציה שלי. הרבה פעמים קלטתי שההתניה שלי היא קודם כל להגיד לא, שזה קצת דומה לעיריית תל-אביב לצורך העניין, קודם כל לא. יש את ה'לא' הבסיסי הזה שקיים אצל כל אחד מאיתנו, שכל-כך קל לנו להגיד. 'אני נורא רוצה לעשות את זה, אבל אני לא רוצה את זה'. הרבה פעמים ה'לא' משקף רק את הפחד שלי, ודווקא מה שבא אחריו מייצג בדיוק את מה שאני רוצה.


"אי-אפשר לעשות שינוי רק מ'למה לא'"

"המעבר עכשיו הוא ל'מה כן'. אי-אפשר לעשות שינוי רק מ'למה לא'. אי-אפשר לחכות כל היום ברחובות ולצעוק צדק חברתי. צריך להגיד מה כן ולעשות משהו, וזה משהו שעברתי באופן אישי. אני מרגישה שכמוזיקאית עכשיו אני יכולה להיות יותר חריפה מול מה שמציק ולהציע מה כן ואיך אפשר לשנות.

"אני חושבת שתפקידו של מוזיקאי הוא ליצור מציאות חדשה. גם אם את רק שומעת את השיר שלי עכשיו וזה מעורר בך עצב ואת מבינה שיש דרך יצירתית להתמודד עם עצב, זה עדיין יוצר מציאות חדשה. אני חושבת שלמוזיקאים יש מלא רעיונות לגבי איך כן, תמיד היו להם, לאורך כל ההיסטוריה, ופשוט לא מקשיבים לנו. לי יש תחושה לפעמים שלא רוצים שנדבר, 'לא צריך, יש יותר מדי'. בגלל זה התרבות שלנו היא קצת קשה".

עם כל הקושי הכלכלי נראה שהצלחת בסופו של דבר לממן מוצר לא זול, אלבום ומגזין לצדו.

"כל יום אני מודה על זה שיש לי צמד הורים שלא רק מוכנים להלין אותי בסלון שלהם, אלא גם להלוות לי סכום נכבד של כסף, אני עדיין חייבת להם, אבל חוץ מזה חסכתי קצת לאורך השנים, אז חצי מהאלבום מימנתי בעצמי, וזה באמת הרבה כסף, אבל כשנכנסתי להקליט הבנתי שלא משנה כמה כסף אני הולכת להוציא על זה. ברור לי שאני לא הולכת לוותר על זה לעולם. אני אהיה מוזיקאית, אני אגיע להרבה מאוד אנשים, ומתישהו הכסף יחזור ויכפיל את עצמו, אם לא הרבה יותר. זה העסק שלי ואני צריכה להשקיע בו".

איפה ניתן לרכוש היום את האלבום?

"היום אני מוכרת אותו בהופעות שלי. הרמתי הופעה עם צ'לנית מקסימה, ליאת סבא, זאת הופעה שרצה בכמה שיותר מקומות שיש בהם סאונד ומקרן, קוראים לה 'לקפוץ למים', ומה שרציתי אז קורה עכשיו. אפשר גם לקנות את האלבום באינטרנט.

"וחוץ מזה יש גם את סדרת דוקו העצמאית מהתקופה האחרונה, שנקראת "שוטף + מוזיקה", שבה אני בוחנת את כמות העבודה שנופלת על כתפי כמוזיקאית ומספרת על זה לכל מי שרוצה לדעת. אפשר לצפות בכל הפרקים באתר שלי ובכמה מהם ביוטיוב, אך זה מצריך קצת זמן, זה שכולנו קצרים בו לרוב".


למועדי מופעים >

24/10/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע