בין תנועה למוזיקה
 
ב-1994 הרשימה תמר בורר ב"פיאנו פורטה" יצירה מקורית שהעלתה יחד עם המוזיקאי זמיר חבקין במסגרת "הרמת מסך" והמשיכה להופיע עמה בארץ ובחו"ל בארבע השנים הבאות. עתה אחרי הפסקה של 15 שנים הם שבה ומעלה אותה  באולם "התיבה" ביפו, במסגרת מופע הממשיך את מסורת שיתוף הפעולה המבורך בין בורר לבין יוצרים מתחומים שונים.
 
ייחודה הראשוני של "פיאנו פורטה" הוא בכך שהיא מתרחשת על גבי לוח עץ המורכב מעל מיתרי הפסנתר, כאשר כנף הפסנתר מורמת בזוית של 90 מעלות ללוח העץ. אפשר לומר כי זהו מעין מרחב מוגן, לכאורה מבודד מהמרחב הגדול שבו ניצב הפסנתר.
 
אבל בפועל זה אחד המתחמים רחבי ההיקף ביותר של מופע תנועה וזאת בזכות מפלים ואשדות מוזיקליים שזמיר חבקין יוצר באצבעותיו הטופחות על המיתרים שמתחת למשטח, ואחר כך פורט עליהם, ומפיק צלילים צרודים, חבוטים, עד לרגעים האחרונים שבהם אצבעותיו יורדות אל הקלידים ומחזירות לפסנתר את צבעיו הטבעיים.
 
כל אותה עת, בהתנהלות שיש בה מהמתוכנן והמאולתר, נוצר דו שיח מעניין בין התנועה של בורר המתרכזת בפלג גופה העליון, בזרועותיה ובאצבעות ידיה עשירות המבע. היא יוצרת בהדרגה דימויים העוברים מטמרפוזות מהמופשט ביותר, האקראי, אל המוחשי והסמלי. ראיתי שם פרחי לוטוס, ראיתי שם את בודהה.
 
מבחינות מסוימות יש כאן חזרה של בורר אל היצירות המתוחמות למקום אחד, אך הפעם יש בהתמקדות זאת ערך מוסף של בגרות, של התבוננות פקוחת עין על מקורות השראה של מציאות כובלת. בזה יופיה של היצירה כיום ובכך כוחה.

תחילה היו אלה שירים שבהם וייס ניצבה לצדו של ירון, ואחר כך שירים ששרה ליד הפסנתר (ולצערי לא נמסרו פרטים עליהם), ולבסוף נוצר דואט מוזיקלי מרתק בין הפסנתר לקונטרבס, כאשר ירון מפעיל מערכת סאונד המכפילה, משלשת, ומעשירה את הדואט בשכבות עשירות ומרתקות המוליכות מסע צלילים מרתק.
 
את הערב חתמה היצירה החדשה "מזמור" שבה תמר בורר משתפת פעולה לראשונה עם רות דולורס וייס, במופע המחבר בין מוטיבים של תנועה לבין החיוניות האצורה באבנים, וזאת בעזרת שירתה של המשוררת הפינית סירקה טורקה שווייס הלחינה ושרה.
 
גם ביצירה הזאת המופע מתרחש במתחם מוגבל – מעין שולחן ארוך שמעליו תלויות על חוטים שקופים, שש אבנים שהובאו ממקומות שונים בעולם. בורר ווייס נעות על גבי האבנים וביניהן, מקיימות דיאלוג ביניהן, ועמן. תמר אור עיצבה תאורה פיוטית מאוד, בהמשך לתאורה האינטימית של "פיאנו פורטה" והדואט המוזיקלי.
 
שפת התנועה של בורר מתחברת יפה לשפה המוזיקלית של ווייס, שגם משלימה את חלקה בדיאלוג בתנועה מעוצבת בהתאמה להלוך הרוח המיוחד ולמפגש המיוחד הנוצר במקביל בין בורר לאבנים. כך הן יוצרות את התלת-שיח שבו כל אחת מהן מאירה את חברתה.
 
בסיכומו של דבר המופע כולו הוא מפגש יצירתי ייחודי ומעניין.