סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון ילדות מאחורי ארון
 

 
 
זו לא הצגת שואה מהבחינה הזו שאת לא רואה אף פעם טלאי צהוב, את לא רואה אף אחד מת, אבל יש סיפור שהוא לעומק של הילדה הזו. איך היא יושבת מאחורי הארון, איך היא מרגישה. ההצגה הזו בעצם נכנסת בזום-אין לתוך נפשה של ילדה קטנה שעולמה מתפרק סביבה והיא מחפשת את אמא"
אלית ובר עיבדה את סיפורה של ניצולת שואה שהוסתרה 3 שנים מאחורי ארון להצגה שתעלה בפסטיבל הבובות בחולון. שיחה


את שנתו ה-17 חוגג הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון וסרטי בובות בחולון באיחור קל שנכפה עליו בגלל המלחמה ההיא (...), במהלך חול המועד סוכות, 16-10 באוקטובר 2014.

בין המופעים הרבים שימחישו לקהל עד כמה שייכת אמנות הבובות לעולם המבוגרים לא פחות מלעולם  הילדים, תמצאו את "אלמלא", עיבוד ובימוי של היוצרת, הבמאית והבובנאית אלית ובר, הצגה המבוססת על הספר "ילדה משם", מאת חוה ניסימוב.

הספר מביא את זיכרונותיה של ניסימוב הילדה, שגדלה בזמן מלחמת העולם השנייה, "שם". ההצגה, יש לציין, אינה מיועדת לגילאים הרכים, כי אם לגילאי 14 ומעלה.

שעות, ימים מאחורי ארון

"הספר הגיע אליי ממש במקרה", מספרת ובר, "אני לא בחרתי בו, הוא בחר בי. חוה העבירה הרצאות שבהן סיפרה את הסיפור שלה, ונשבר לה המוח, היא התעייפה מאוד מלעבור ולספר את זה ככה, וחשבה שאולי אם תוסיף לעצמה איזה אביזר יהיה לה קל יותר, והיא פנתה אלי בתור בובנאית ובימאית כדי שאעזור לה להוסיף בובה, ואז קראתי את הספר, וזה היה הרבה מעבר ללהוסיף בובה. כך נרקמה ההצגה".

מה תפס אותך כל כך חזק בספר שהיא העבירה אלייך?

"הספר מביא את הסיפור של חוה מרגע שהיא תינוקת ועד ימינו, אבל אני לקחתי רק את החלק שהיא הייתה ילדה בתקופת המלחמה, שכתוב בצורה של פרגמנטים, רסיסי זיכרונות שלה בתור ילדה, שיש בהם המון דימויים, גם שיריים וגם ויזואליים, נורא יפים. האופן שבו היא, כילדה, מסתכלת על המציאות הזו ומפרשת אותה, היה מאוד חזק בעיניי ורציתי להמיר את זה לשפה ויזואלית".

זה בדיוק הרגע לקבל תמונה קצת יותר רחבה של הסיפור

"כשחוה הייתה בת שלושה חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה. היא הייתה בגטו ורשה, אביה נפטר מטיפוס והיא נשארה רק עם אמה, כל המשפחה עזבה אט אט את הגטו ברכבות ואמא שלה לא הסכימה ללכת לרכבות, והתחבאה איתה בכל מיני מקומות עד שזה כבר נהיה בלתי אפשרי. כשחוה הייתה בת שלוש אמה מסרה אותה לכפרייה נוצרייה, עד שתיגמר המלחמה.

"שם, אצל הכפרייה הזו, היא לא יצאה מהבית שלוש שנים, עד גיל שש. חלק ניכר מהזמן היא הסתתרה שם מאחורי הארון, שעות, ימים, תחשבי מה זה, ילדה בת ארבע, חמש. מדהים. אמא שלה, שהתחזתה לפולנייה ועבדה בגרמניה, שמרה איתה על קשר רציף, אבל בסוף המלחמה דווקא הדודה באה לקחת אותה, לא האמא, וזה מין אנטי קליימקס, כי זה לא שהיה שם איזה ריוניון הוליוודי. הן היו ממש מרוחקות וזרות זו לזו. חוה בעצם עלתה לארץ לבד בספינת מעפילים, ואמא שלה, חיה בנפרד ממנה בארץ".

אלמלא-אלון-פאיט.jpg
"אלמלא" (צילום: אלון פאיט)

כשילדים חדלים להיות ילדים

אני מתארת לעצמי שהעבודה עם בובות סייעה לך להפוך את הסיפור הזה יותר אפשרי לעיכול לגילאים צעירים

"קודם כל, אני אשתמש במילה חריפה ואגיד שאין פורנוגרפיה על הבמה. זו לא הצגת שואה מהבחינה הזו שאת לא רואה אף פעם טלאי צהוב, את לא רואה אף אחד מת, אבל יש סיפור שהוא לעומק של הילדה הזו. איך היא יושבת מאחורי הארון, איך היא מרגישה. ההצגה הזו בעצם נכנסת בזום-אין לתוך נפשה של ילדה קטנה שעולמה מתפרק סביבה והיא מחפשת את אמא.

"הייתי אומרת אפילו שהזרקור ששמתי בעיבוד הוא פחות על השואה ויותר על איך ילדה קטנה שהופרדה מאמא שלה ואין לה אף אחד בעולם והיא צריכה להמציא את עצמה מחדש בתור מישהי אחרת, יכולה לעבור מציאות כל כך כאוטית".

דיברת קודם על הרצון שלך להמיר את הסיפור הזה לשפה ויזואלית, ובחרת בפורמט שכולל שחקנית, בובות, אנימציה, חפצים, דימויים ויזואליים וקולה המוקלט של ניסימוב עצמה

"כל התפאורה על הבמה זה ארון, בקווים מעוותים כאלה, שמתפקד בהתחלה בתור הארון האמיתי שמאחוריו היא ישבה, ומתרחב לתפקיד כל העולם וכל התודעה שלה. משם יוצא המסע ולשם הוא חוזר. הוא כל העולם הפנימי שלה.

"יש קטע בספר, שבו היא מספרת על בת דודה שלה שגדולה ממנה בשנתיים וגרה בגטו, והיו לאותה בת דודה נעלי לכה אדומות שחוה נורא רצתה. כשלקחו אותם ברכבות חוה ביקשה לקבל את נעלי הלכה מהבת דודה שנוסעת. דבר כזה, זה הרי כל כך מנקודת ראות של ילד, שמה הוא מבין רכבות, הוא מבין בנעלי לכה אדומות. בהצגה יש סצנה שלה עם בת הדודה הזו, שמיוצגת רק על ידי נעלי לכה אדומות עם רגליים. זאת כל הבת דודה. אין לה פנים, אין לה גוף, יש לה מהברכיים ומטה. והבת דודה הזאת מלמדת אותה לרקוד, הן משחקות קלאס, קופצות יחד. זו, למשל, העבודה הזו.

"דוגמה נוספת, לפני שהילדה עזבה לכפר, אמא שלה צבעה לה את השיער לבלונדיני ולימדה אותה להצטלב, כדי שהיא תיראה ותתנהג כמו נוצרייה, אבל מבחינת חוה הילדה, היא הרגישה שמחליפים אותה בילדה אחרת, והיא לא הבינה מה היא עשתה רע, למה מחליפים אותה. בהצגה, מה שקורה זה שהאמא, שזו השחקנית, מפרקת לבובה, שהיא חוה הילדה, את הראש, מוציאה לה את השיער השחור ומחברת לה ראש עם שיער בלונדיני, ובמשך כל סצנות הכפר היא עם הראש הבלונדיני הזה, חווה את עצמה כילדה אחרת. במקביל רואים באנימציה את הילדה עם השיער השחור מתבוננת בזה, ואיך מחליפים אותה, ואיך מתחיל הפיצול הזה. האפשרות הזאת לבנות כמה רבדים על הבמה זה אחד הדברים הכי משמעותיים שאפשריים בעיבוד עם בובות.

"כאלה דברים, כמו הנעלי לכה, או בובה שאמא שלה שלחה לה לכפר והילד של הכפרייה מלק לבובה את הראש אז היא משחקת עם הבובה בלי הראש, שהיא בעצם סוג של הדהוד של עצמה, הם בעיניי דרך מאוד אפקטיבית להראות את התקופה הזו, ולא מגן דוד צהוב וכל זה. מהבחינה הזו אני חוששת שההצגה הזאת מתאימה לצערי הרב גם לימינו, כי זה לא משהו שקרה רק במלחמת העולם השנייה. גם היום קורה שילדים נאלצים להיות מופרדים מההורים שלהם ולחיות במציאויות כאוטיות שבהן הם חדלים להיות ילדים".

מעט-מאד-מעיל01.jpg
"מעט מאוד מעילל" (צילום: כפיר בולוטין)

קול של אשה בת 75, שחקנית בת 30, בובה שהיא ילדה

הגדרת באיזשהו מקום את הסיפור הזה, כמסע אחר החיק האבוד

"ההתחלה של ההצגה, וזו גם התחלת הסיפור באמת, זה כשהיא הייתה עוד תינוקת, התחילה הפגזה, והיא ישבה במקלט, תינוקת בת שלושה חודשים, בחיקה של האומנת שלה. אמא שלה ירדה למטה לקחת אותה מידיה של האומנת ובדיוק באותו רגע נפל פגז במקום שבו חוה הייתה לפני שתי שניות, והיד של האומנת נקטעה. זה החיק האבוד. כי אמא שלה לא הייתה החיק. החיק של האומנת, שנקטע ואיננו, עוד מגיל שלושה חודשים, לשם היא מנסה להגיע כל הזמן".

לאן לקח אותך הסיפור הזה ברמה האישית, איפה זה תפס אותך?

"יש לי ילדה בת ארבע וחצי, בדיוק בגיל הזה, כשחוה יושבת שם מאחורי הארון, שעות, ימים, בלי לעשות קולות, בלי להתעטש, איך היא מעבירה את הזמן? ואני מסתכלת על הילדה שלי, בגיל הזה, איך היא הייתה יכולה לעשות דבר כזה? זה לא אנושי להיות בדבר כזה, זה מטורף".

את בקשר עם ניסימוב?

"בטח. חוה היא אישה מדהימה, פשוט כך. היא באה לראות חזרות, ובחיים לא העירה לי על משהו שהוא לא קרה כך במציאות, בחיים לא הטילה וטו על דברים שלא קרו כפי שאני ראיתי אותם, ונתנה לי חירות לפרש ויזואלית את הדברים באופן שאני תופסת אותם.

"במקביל, היא מגישה את הטקסט שלה בקטעים מסוימים בהצגה, אז יש לנו בעצם ייצוג מפוצל לחלוטין על הבמה, כי יש את הקול שלה שהוא קול של אשה בת 75, יש את השחקנית שהיא אשה בת שלושים, יש את הבובה שנראית כמו ילדה, וכולן זו חוה. זה לא חמוד. זה לא תיאטרון בובות 'חמוד'".

זה רק בארץ שאנחנו עדיין מייחסים תיאטרון בובות למשהו ילדי ומתוק כזה?

"יש גם בעולם, אבל בארץ עדיין יש יותר נטייה לראות את תיאטרון הבובות כמדיה שמיועדת לילדים בלבד, וזה לא ככה. בובות באמת מתקשרות מצוין עם ילדים כי הן יכולות להיות חמודות וקטנות, אבל במקביל הן מטאפורה קיומית, והן מביאות איכויות ששחקן בחיים לא יכול להביא. הוא לא יכול להיות משוכפל על הבמה, הוא לא יכול להביט בעצמו עושה משהו אחר, הוא לא יכול להיגרר אחרי בן דמותו המעוות, הוא לא יכול להיות חסר פה, אי אפשר להחליף לו את הראש באמצע ההצגה.

"גם גופנית וגם פילוסופית בובות מביאות איכויות שבשר ודם לא יכולים להביא. זה ממש מאפשר לי, או בכלל ליוצרי תיאטרון בובות, לעסוק בנושאים קשים ולא חמודים בצורה מאוד מאתגרת ובלתי אמצעית ובלתי מילולית. כזו שמהפכת קרביים".

מעיל הרפתקאות שמתפרק והולך
 
ובכל זאת, ובר לא זונחת גם את הצד הילדי יותר של עולם הבובות, ובכורה נוספת של הצגה שלה, יצירה משותפת לה ולענת גייגר, תועלה באותו פסטיבל, הפעם עבור קהל הגילאים הרכים.

"'מעט מאוד מעיל' זה כן חמוד", אומרת ובר. "במקור זה סיפור עממי יהודי, על סבא יוסף והמעיל, ובהצגה יש בובה של דודיק שקיבל מסבתא שלו מעיל הרפתקאות שכל הזמן נקרע ומתפרק והולך ונהיה פחות ופחות מעיל, אבל סבתא כל פעם מוצאת דרכים יצירתיות לתקן או להפוך אותו למשהו אחר, ולשם כך היא ממציאה לו כל מיני סיפורים מוזרים ומשונים עד שבסוף כל המעיל נגמר ונשאר רק הסיפור".

מעין מפלט אחרי העבודה הסוחטת רגשית, אני משערת, על "אלמלא"?

"זו הייתה השלמה, לא בריחה. התגמול שלי, כאילו, היה שבהצגות הראשונות של 'אלמלא', שעד עכשיו חוה הגיעה לכולן בינתיים, הוא שבשבילה זו חוויה מתקנת. מבחינתי אם הייתי עושה את כל ההצגה הזאת – וזו ההפקה הכי מורכבת שעשיתי בחיים שלי – והיא הייתה היחידה שיושבת בקהל – מספיק לי. עשיתי את שלי.

"יש סצנה בהצגה עם אבא שלה. הוא בובה כמובן, הוא מת מטיפוס, אבל בסצנה שלנו על הבמה, מה שכנראה לא התקיים במציאות, הם מתחברים. היא יושבת לצדו והוא מחבק אותו, והיא, מבחינתה יש לה פה סצנה מרגשת נורא, כאילו המציאו לה זיכרון. כאילו היא יכולה מחדש להתחבר עם אבא שלה, שמת בגיל שהיא לא זוכרת אותו בכלל. עם סצנה כזו חוה יכולה להשתמש בתור משהו מחייה, מרפא, ורק בשביל זה היה שווה לי הכל".

אלמלא02.jpg
"אלמלא" (צילום: אלון פאיט)

***
 
"אלמלא", עיבוד לבמה ובימוי: אלית ובר,  ליווי אמנותי והפקה: רונה ספורטה, שחקנית: רותם גולדנברג, עיצוב: יערה צדוק,  בובות: שרה פלי, מוזיקה: רועי ירקוני, אנימציה: מורן סומר ומיכל אבולעפיה על פי איורים של עפרה עמית, תאורה: אסי גוטסמן, שירה: ג'ולייט שאלתיאל. "אלמלא" תעלה ביום חמישי, 16 באוקטובר 2014 ב-20:30 במרכז לתיאטרון בובות חולון במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות (16-10 באוקטובר 2014).
 
"מעט מאוד מעיל", יצירתן של ענת גיגר שבתאי ואלית ובר. בימוי: אלית ובר,עיצוב בובה: שרה פלי, עיצוב במה: רננה אונא, מוזיקה: נדב ויקינסקי, משחק והפעלה: ענת גיגר שבתאי. ההצגה נוצרה בסיוע מרכז תיאטרון חולון. "מעט מאוד מעיל" (מגיל 5 ומעלה) תעלה בשבת, 11 באוקטובר ב-10:30, 12:30 וביום חמישי, 16 באוקטובר ב-10:30, 12:30 במרכז לתיאטרון בובות בחולון במסגרת הפסטיבל.  
 
לרכישת  כרטיסים בטל': 03-6516848. שעות הקופה: ראשון-חמישי 19:00-09:00, יום שישי וערב חג 13:00-09:00 , רכישה מקוונת באשראי באתר bubot.net. ביום המופע, בקופת מרכז תיאטרון בובות, כשעה לפני מועד כל מופע. זכאים להנחות: סטודנטים לתיאטרון בובות, בית ספר למשחק ומגמות תיאטרון. תושב חולון. תושב ותיק. יש להציג תעודה מתאימה בקופה. הנחות ועדי עובדים, ארגונים וקבוצות.



29/09/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע