סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון המקום האותנטי שבתוך השקר
 

 
 
אני חושב שאחת מהבעיות במדינה שלנו במציאות הפוליטית והאמנותית זה שאין לנו יותר ספק. נגמר הספק, יש רק סימני קריאה, אין סימני שאלה, וחברה שמפסיקה לשאול את עצמה שאלות נדונה לניוון. בכלל, אדם שמפסיק תהליך חקירה, בסופו של דבר מתנוון ומת, והמקום של שאלת שאלות, ספק, תעתוע, המקום המפקפק, הוא מקום מאוד חשוב של חברה, ולכן העיסוק באמנים בדויים מייצר לך פקפוק והוא פקפוק בריא. הוא הרהור. אתה כל הזמן נמצא במקום של התבוננות. מזדהה, אבל עם רגל אחת בחוץ"
במופע  "מה שלום החיה" שיעלה בפסטיבל ישראל 2015 יצר  המחזאי והבמאי אייל וייזר מערכת יחסים בין שלושה אמנים בדויים כדי להגיב למציאות של "צוק איתן"


"בדרך כלל כשאת מגיעה לתיאטרון, נסגר האור, ואז את רואה טירה, ו... סירנו, נגיד, יוצא ומנפנף בחרב שלו, שר שיר, יוצא, את כאילו יודעת: עכשיו התחילה ההצגה, נסגר האור, מחיאות כפיים.

"פה, את רואה את הדבר עצמו. זה כאילו שאת נכנסת לגלריה, רואה תערוכה, נגנבת עליה, אומרת, 'אני חייבת לדעת עוד על האמן הזה', ובסוף האמן הזה לא קיים בכלל, זה אמן בדוי בכלל. ויש טקסט שאומר לך מאיפה האמן הגיע, מה הן ההשפעות שלו, כך שזה גם מבקר את החשיבות העצמית של האמנות היום, אבל גם מראה עד כמה אנחנו מוזנים בשקרים מהבוקר עד הערב, ובאיזה מניפולציות מחרטטים אותנו כל היום. את נכנסת לרשת החברתית ואת טארגט, וכולך מוזנת בשקרים כדי שתייצרי לעצמך איזו אמת".

כך מסביר המחזאי והבמאי אייל וייזר את התעתוע שהוא מהות יצירתו החדשה "מה שלום החיה?" שתקיים את בכורתה במסגרת פסטיבל ישראל 2015, במסגרת שנת היובל ליחסי ישראל-גרמניה.

התעתוע שיוצר וייזר מנסה לערער על האובייקטיביות של המציאות, אבל מצליח לשבות גם את יוצרו לתוך התכנים האמיתיים של היצירה הבדויה, וליצור מין שרשרת של היפוכים שמייצגת את הדבר הזה שהוא החיים שלנו.

בעבודותיו האחרונות בודה וייזר אמנים, מצמיד להם ביוגרפיות ויצירות. כך למשל בעבודתו המצליחה ביותר "מיין ג'רוזלם - המופע של סבינה סאובר"' שעיצבה ביוגרפיה דמיונית של צלמת ואמנית ברלינאית וזכתה בשני פרסי "קיפוד הזהב".  


מה-שלום-החיה-הינדה-וייס02.jpg
"מה שלום החיה?" (צילום: הינדה וייס)

האב המתעלל,  אמא אדמה ופרי הביאושים

 ב"מה שלום החיה?" הוא מציג שלושה אמנים: אמנית פרפורמנס ישראלית, כוריאוגרפית פולנייה ואמן וידאו גרמני-ישראלי, שיצרו יחד את המופע במהלך מבצע "צוק איתן", בתגובה למאמר שפרסם הפובליציסט הגרמני אוליבר טול ובו הביע דאגה בנוגע למדיניות ישראל בעזה. המופע הבימתי שמעלים השלושה משלב מחול, וידאו ופרפורמנס, ובוחן את הנרטיבים הקולקטיביים שהושרשו בשלוש המדינות מאז מלחה"ע השנייה.

"אני רוצה להאמין שאנשים שייכנסו לחוויה הזו יעברו חוויה מאוד גדולה, ייצאו ויעשו גוגל לחפש מי הכוריאוגרפית המגניבה הזאת ויבינו שאין כזו", אומר וייזר. "זה מקום מערער, של חוסר אוריינטציה, שאת אומרת, 'וואלה, נפלתי בפח', ואת מתחילה לערער על האמת של המציאות שלך, כי תכלס אנחנו חיים כל הזמן בשקר, ומפה התשוקה שלי להתעסק באמנים בדויים".

מה בעצם מחבר בין שלושת האמנים הבדויים שמתקיימים על הבמה שלך?

"בעיקרון, הם שלושה אמנים שיש ביניהם חברות וקשרים מקצועיים ונמצאים בברלין קצת לפני ובתוך מבצע 'צוק איתן'. הם נשארים בקשר אחד עם השני בסקייפ, ונוצר דיון. המלחמה הזאת מציפה מתחת לפני השטח את השדים, והם מחליטים שאחרי שהמלחמה נגמרת, ובמהלכה, כשנוצר דיון מאוד סוער ביניהם, לייצר, כל אחד, תגובה אמנותית, מהמקום שלו, וכל אחד מהם בודק את הנרטיבים הקולקטיביים שקשורים אליו, או שהוא שבוי בתוכם, מאתגר אותם ומגיב אליהם אמנותית, כל אחד מהפרקטיקה שלו.

"מה שיצא זה מין ערב בינתחומי שבו יש גם מחול, גם פרפורמנס, גם צילום, גם וידאו, גם טקסטים, גם תיאטרון. זו, בעיקרון, התבנית הכללית".

ובמקום היותר ספציפי?

"אם אני מנסה להיות ממש ספציפי, יש איזה מאמר של פובליציסט גרמני שדיבר על הקשר בין גרמניה, ישראל ופולין, ודיבר על זה שאם גרמניה היא האבא המתעלל ופולין היא אמא אדמה שהכילה בתוכה את כל הזוועות של השואה, אז ישראל היא למעשה הילד, או פרי הבאושים שנוצר ממעשה האונס הזה.

"כמובן שהאמירה שלו הייתה מאוד נוקבת, אבל היא העלתה עוד פעם את המשולש בין שלושת המדינות האלה והקשר ביניהן, וזה גם מה שחיבר את שלושת האמנים והציף אצלם את הכעסים ואת הצורך לבוא ולחקור את הקשרים האלה. כל אחד מהם מרגיש שהוא צריך להגיב, בכלים שלו. שנות השלושים, בואכה שנות הארבעים, צפות תמיד מעל פני השטח, והטראומה עולה, עם שאלות כמו האם לגיטימי להתעסק בטראומה הזו, האם אפשר להצדיק באמצעות הטראומה הזו דברים איומים שקורים, וכל אחד מגיב ומביא את התמה שלו בנושא".

זה מאמר אמיתי, אגב?

"לא. הכל חרטא".

 
 
  
 




מה-שלום-החיה-הינדה-וייס01.jpg
"מה שלום החיה?" (צילום: הינדה וייס)


"אני מרגיש הזדהות עם חוסר היכולת של הפולנים להודות באשמה"

אני אדם אחד שמנסה ליצור וכל הזמן אני מרגישה שאני לא מספיקה, ואתה פה מספק יצירה של כמה אמנים שונים, שנדמה שמצריכה שלושה לייף-טיים במקביל

"כן. זה מגניב בטירוף, כי אני גם מתעסק בפרקטיקות אמנותיות שאני לא מכיר, ואז לומד אותן, ואני גם בוחר דרך הפרקטיקות האלה מה אני רוצה לבקר. יש לי שני ערוצי עבודה. ערוץ אחד זה מה בא לי לדבר עליו, מה אני רוצה לבקר, איפה הפצע המדמם שלי.

"המסלול השני זה הפרקטיקה האמנותית ואיך דרך הפרקטיקה האמנותית, האמן הבדיוני שאני מייצר יכול להתעסק בדרך משלו בפצע. ואולי גם עוד נתיב שהצטרף עכשיו, של חקר תרבות, כי אני צריך למצוא דרך התרבות הגרמנית איפה אני משתווה אליו. איפה הגרמני שבי, איפה הפולני שבי. אני צריך למצוא את נקודות ההשקה.

"עם הפולני, נגיד, אני מרגיש הזדהות עם חוסר היכולת שלהם לקחת אחריות, או להודות באשמה. תמיד כשמדברים איתם על השואה הם רק אומרים, 'אנחנו חסידי אומות עולם', ואין אצלם בעצם עיסוק בדברים האיומים שקרו. הגרמנים היו מספיק מנוולים לייצר את כל הזוועות אצלם, הם מחקו להם את כל הקהילה היהודית, השאירו אותם עם היעדר מאוד גדול ועם המון אנדרטאות, ואין להם כוח להתמודד עכשיו עם זה שוואלה, הם גם היו חארות.

"אז זה קצת מזכיר את המקום שלנו פה. קורים איפה שהוא לא רחוק מפה דברים איומים, ואנחנו מצקצקים בלשון, אבל לא באמת עושים משהו. קצת מעלים איזה פוסט בפייסבוק שמציע תמיכה, אבל לא באמת מייצרים שינוי. אז זה, נגיד, המקום שלי בתוך הפולני".

היצירה שלך עוסקת בערעור האוריינטציה בתוך המציאות, ונדמה שהיא מצליחה לעשות את זה גם לך, עם תכנים שהפכו מבחינתך למציאות

"אני תמיד מתערער בתוך הדברים שלי. אני לא ציני. אני מחפש את עצמי, אני מוצא את עצמי, ומוצא את הפצעים שלי, וזה נכון, אני מתקיים בתוך הספק הזה, אבל עצם העובדה שאני יודע שאני מבצע כאן מניפולציה לא מוריד מהערך והרצינות שבה אני חוקר את הדברים ואת הניסיון להיות גם אותנטי בתוך המקום שאתה משקר בו.

"מצד שני, אני חושב שאחת מהבעיות במדינה שלנו במציאות הפוליטית והאמנותית זה שאין לנו יותר ספק. נגמר הספק, יש רק סימני קריאה, אין סימני שאלה, וחברה שמפסיקה לשאול את עצמה שאלות נדונה לניוון. בכלל, אדם שמפסיק תהליך חקירה, בסופו של דבר מתנוון ומת, והמקום של שאלת שאלות, ספק, תעתוע, המקום המפקפק, הוא מקום מאוד חשוב של חברה, ולכן העיסוק באמנים בדויים מייצר לך פקפוק והוא פקפוק בריא. הוא הרהור. אתה כל הזמן נמצא במקום של התבוננות. מזדהה, אבל עם רגל אחת בחוץ.

"זה מקום מאוד חשוב בכל חוויה. המקום של הזדהות הוא מקום מפחיד, דיקטטורי, וזה משהו שנורא מאפיין את התיאטרון הישראלי, ליצור חוויה של לסמן ולהזדהות. זה מקום שאותי מפחיד בכל תחום אמנות. אני אוהב מקומות שמתבוננים על עצמם. אני לא רוצה לצאת פלצן, אבל זה מקום שחשוב לי פוליטית".


אייל-וייזר-רמי-מימון.jpg
אייל וייזר (צילום: רמי מימון)


מיעוט שאין לו פתחון פה

מה היה הטריגר שהצית אצלך את "מה שלום החיה"? איך זה נולד?

"חזרתי עם בן הזוג שלי  ממינכן אחרי פרויקט גדול, בחוסר אוריינטציה. ארבעה חודשים התעסקתי עם תיאטרון גרמני מאוד גדול, בפרויקט מורכב, מאוד מתיש. חיפשתי לחזור למוכר. זה אף פעם לא קרה לי כי אני לא בנאדם של קרקע, אני פחות נאחז, אבל חיפשתי כאילו לתפוס איזה ביטחון, להיאחז במוכר.

"ואז התחילה המלחמה, ופתאום עוד פעם אתה נמצא בחוסר אוריינטציה, ושוב אתה מחפש להיאחז במשהו. אתה לא רוצה להיות שם ולא רוצה להיות כאן, אתה לא מרגיש שייך שם ולא שייך כאן, ואז התחיל תהליך הניכור הזה, שאתה לא יכול להגיד את מה שאתה רוצה להגיד, ואין ספק יותר, ואתה מיעוט שאין לו פתחון פה. הוא לא יכול להתקיים, ואם הוא מתקיים הוא מושתק באלימות.

"מצד אחד אתה לא מרגיש חלק מתוך הימין, שהוא, בעיקרון, הגוף השולט, שגם היה מאוד מיליטנטי לגבי מי ששמאלן, ואתה גם לא קשור לשמאל היהיר, המתנשא, שיושב במגדלי השן ומצקצק על כל השחורים הברברים הימנים. אבל אתה לא חושב כמותם, ואתה לא רוצה ליישר קו.

"הרי אחת הבעיות של הימין שהם אומרים, 'עוד פעם התל אביבים המפונקים, הלבנים, הפריבילגים, האליטיסטים, וצובעים אותנו באיזה צבע שלא קשור אליי. אתה מורה, אתה מרוויח את השקל שלושים שלך, עובד בשקט, אנחנו אמנים שעובדים באופן עצמאי, לא קשורים למגדלי השן האלה, ופתאום אנחנו מתויגים גם בתור בורגנות. אנחנו לא. סך הכל פועלים.

"אז כאילו הייתה תחושת ניכור. אתה מרגיש שאין לך מקום. אין לך מישהו להזדהות איתו, אין לך שייכות, וזו הייתה תחושה קשה. כי אין לי לאן ללכת. כאן המשפחה שלי, כאן גדלתי, זה המקום שבו אתה יכול ליצור, זה משהו תרפויטי כמעט. אז אתה עובד עם חומרי המציאות. ואם הם חומרי יוטיוב שאנשים מצלמים יירוטים של כיפת ברזל, אז זה החומר שאתה עובד איתו, ואולי משם תבוא הגאולה, ואולי משם תשתחרר".

מקס וגנר, שחקן תיאטרון הפולק-תיאטר במינכן מגלם את האמן הגרמני-ישראלי, סילביה דרורי את האמנית הפולנייה, תמר לם היא בת זוגה הרקדנית של הכוריאוגרפית הפולנייה ועדילי ליברמן בדמותה של ליאורה אלשייח, כשלצדם צוות גדול שאחראי על היצירות הרבות המרכיבות את 'מה שלום החיה?'.

"הפרטנרים שלי לעבודה הם גם פרטנרים לדיון", אומר וייזר, "הם מביאים את עצמם מאוד, ויש עוד שני פרטנרים חשובים מאוד שזה הבן זוג שלי, רמי מיימון, אמן וצלם שבנה ויצר את הקונספט הוויזואלי לפרויקט של אוריה, האמן הגרמני, והינדה וייס שאחראית על כל הווידאו של הפולניות ושל עדילי, שמאוד נוכחים בעבודה, אז גם היא הייתה מאוד נוכחת ונתנה את האינפוטים שלה. מדובר בשעות של עבודה, שעות של עריכה. זה לא פשוט לייצר אמן".


מה-שלום-החיה-הינדה-וייס03.jpg
"מה שלום החיה?" (צילום: הינדה וייס)


עבודה שמבקשת להיות נגישה

אתה עצמך יוצר זוכה פרסים, שעובד גם בעולם. במציאות האמיתית שלך, עד כמה שאפשר (...), יש דמויות ויחסים מקבילים לאלה שיצרת על הבמה?

"את בטח יודעת, בתהליך של כתיבה תמיד מתחילים מהאישי ואז מתחילים להתרחק ואולי פתאום מוצאים חוקיות של הדמות שמובילה אותך אליה.

"היו כאן כל כך הרבה פרמטרים. נגיד הכוריאוגרפית, אמרתי לעצמי, ואלאק, אני לא מבין שום דבר בכוריאוגרפיה, אז אני צריך לקרוא טקסטים על כוריאוגרפיה, ופתאום הטקסטים על הגוף, ועל הגוף הפצוע, הפכו להיות הטקסטים שלה. ופתאום זה נורא התקשר לי לאשמה שלנו אל מול עם אחר ואל חוסר היכולת שלנו לקחת אחריות אל מול עם אחר, וזה הזכיר את הפולנים שלא מסוגלים לקחת אחריות מול מה שעשו לנו, וכל זה נצבע פתאום בטקסטים של גוף פצוע שמתנגד לנפילה, שמחפש אמת, וקריסת הגוף, ותקיפה עצמית של גוף, וחוסר שיווי משקל, ופתאום המאגר הזה של העיסוק בכוריאוגרפיה ענה על כל התשובות שקשורות גם לפולין, גם לישראל וגם לסיפור של הדמות הזאת. שהיא גם אני, וגם הכי לא.

"אני מרגיש אשם. אני בנאדם שקם בבוקר עם אשמה... גם בחיים הפרטיים שלי, ברור, יש מיליון ואחד דברים שהם השקות. דברים שאני דופק, הורס, פוגע".

"אני רוצה שהעבודה הזו תיגע", מוסיף וייזר. "זה לא מתפלצן בסוף. זו עבודה הכי לא רחוקה. יש משהו נורא מופשט ורגשי ועוטף, ומשהו מאוד ויזואלי ומאוד טקסטואלי, אבל זו עבודה שמבקשת להיות נגישה, לא אליטיסטית ומרוחקת. זו לא עבודה שרק אנשים שהם פרופסורים יכולים להבין אותה. תכלס זה לא משנה אם הם אמנים בדויים או לא בדויים. העיקר שאנשים יעברו חוויה, וחוויה ביקורתית".

מופיעים ושותפים ליצירה: עדילי ליברמן, מקס וגנר, סילביה דרורי, תמר לם, יואב יפת. צילום, עריכת וידאו וייעוץ אמנותי: הינדה וייס. רעיון חזותי: רמי מימון. עיצוב תלבושות ואביזרים: אדם קלדרון, תמר לוית. דרמטורגיה: נתלי פיינשטיין, קיליאן אנגלס.  עיצוב תאורה: עומר שיזף / ייעוץ כוריאוגרפיה: דויד קרן. תרגום לאנגלית: נתלי פיינשטיין. תרגום לגרמנית: שרון נוני / קולות: אורסולה מריה בורקהארט. צילום: מתאוס סמולקה. הפקה: דניאל בוצר 


מה-שלום-החיה-הינדה-וייס04.jpg
"מה שלום החיה?" (צילום: הינדה וייס)


 
"מה שלום החיה" תעלה במסגרת פסטיבל ישראל ביום רביעי, 15 ביוני 2015 ב-21:00 וביום חמישי, 16 ביוני בשעות 20:00, 21:30 בבית מזי"א בירושלים.


למועדי מופעים >

09/06/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע