סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון פורטיס פינת גורדון
 

 
 
אם יש משהו שאני הכי שונא במוזיקה הישראלית זה שאומרים, `זה לא מספיק מרגש`. שמעת את המשפט הזה פעם?! מה זה החרטה הזאת?! למה מוזיקה צריכה לעשות רק דבר אחד? אולי מוזיקה אמורה לעצבן אותך, לטלטל אותך, להטיס אותך למקומות שלא קיימים?"
בפתח סיבוב הופעות הסולו שלו פורטיס  מקליט את האלבום הבא לבד בבית, רץ עם שועלים בכפר ולא מפסיק לטרוח בשביל המוזיקה "טרחה זה דבר ששכחו פה בארץ"


כותב כדי לא להשתגע

לפני שבוע הופיע רמי פורטיס בפעם האחרונה תחת הכותרת פורטיסחרוף, מופע שסגר סיבוב שהסתיים כבר לפני חמישה חודשים פרט לאותה הופעה אחרונה. החל מה-16 לחודש תוכלו לקבל אותו בגרסת הסולו, "פורטיסחהקול – סיבוב במקום" כמו שכתוב בקומוניקט המופע, כשלצידו הרכב מפואר שכולל את גיל סמטנה, יובל שפריר ועידו אגמון.
 
"האמת שלא חשבתי שאני רוצה להופיע" אומר פורטיס. "די דחיתי את זה. הופענו בצורה נורא אינטנסיבית במשך שנתיים כמעט, ואחרי שאני עושה משהו באינטנסיביות, אם אני לא עוצר את זה וחוזר לקרקע המציאות ולהרגשה של להתגעגע ולהיות קצת רעב, לפעמים אני עלול להרגיש שאני מתמחזר עם עצמי. אחרי שלושים שנה אני מבין שחייבים לעשות את ההפסקות האלה, כשהייתי צעיר לא אהבתי את זה".
 
ומה אמן עושה בהפסקות, כשהוא לא מופיע?
 
"יש כמה דברים. דבר ראשון, אם אתה אמן עסוק שגומר סיבוב ומפסיק פתאום להופיע, אני חושב שהדבר הכי טוב זה לא לעשות שום דבר. זה אחלה, זה נותן איזו אתנחתא. אחר כך אתה מתחיל להשתגע כמובן, ואני באמת הכי אוהב לכתוב כדי לא להשתגע, אז די עסקתי בכתיבה".
 
אלה יהיו החומרים של התקליט הבא?
 
"בסוף זה יהיה תקליט, תמיד כשאני כותב זה נהיה בסוף תקליט. יכול להיות שזה ייקח זמן, אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה מתגלגל ואני זורם עם הדברים. יש ערמת שירים כבר אבל אני עדיין לא רואה איך הדברים מתחברים לכדי תקליט. יש פתאום רגע אחד ספציפי שאתה שומע את כל החומר ויכול להגיד, וואלה, יש לי תקליט, אבל אני עדיין לא שומע שם חתיכה אחת שלמה. גם נכנסתי לטריפ יומרני טיפה, משהו שאף פעם לא עשיתי בעצם: אני מקליט הכל בבית לבד. יש לי תוכנת הקלטה, אני יושב ועובד, מנגן את כל הכלים, וזה מסע מרתק ומפרך, בגלל שכל החיים שלי עבדתי עם אנשים, ואין מה לעשות, רוקנרול זה עניין של להקה, זה לא משהו שאתה עושה לבד. ועכשיו אני צריך למצוא את עצמי. אני מבקר את עצמי פתאום, כי כשאתה עובד לבד אתה מבקר את עצמך יותר מאשר כשאתה עובד עם קבוצה, כי אתה צריך לשאול את עצמך ואז לענות לעצמך, ואני מתייחס לזה בשיא הרצינות.
 
"זה חידוש בשבילי. אף פעם לא עשיתי את זה לבד לבד לבד. זו הרגשה נעימה לפעמים, וזאת גם הרגשה של בדידות לפעמים, כי אין לך פידבקים, ואתה צריך כל הזמן לעסוק באיזה מין ביקורת שעומדת בפרופורציות. אם אתה יוצא מפרופורציות אתה עלול להיגנב. יכול להיות שזה קורה בגלל שיש לי גם יותר סבלנות היום. כשאתה מבוגר יש יותר סבלנות, אתה לא יורה מהמותן, אתה יכול לשבת, ולהיות סבלני לעצמך. `מתוך בדידות עם עצמך אתה מבין שידידות עם עצמך היא דבר סביר`."
 
"הרבה זמן לא הופעתי במועדונים הקטנים"
 
גם במופע החדש אתה חוזר להוביל לבד
 
"זה לבד ולא לבד. אני מנגן עם אנשים שהכי נוח לי איתם. סמטנה, יובל שפריר, עידו אגמון, שניגן איתי ב`חצי אוטומטי`, אלה  אנשים שיודעים לתרגם אותי טוב מאוד, זה נוח. אנשים שמכירים אותי ואני מכיר אותם מאוד טוב וכולנו גם אוהבים מאוד את מה שאנחנו עושים, זה הכי חשוב. זה לא `חברה שמלווים אותי`. זאת גם להקה של מפיקים, כולם שם מפיקים, אז זאת הרגשה שכולנו גם יודעים את העבודה. לא מבזבזים זמן על זוטות".
 
מה ההבדל בין החומרים במופע החדש לאלה שעשית במופע עם ברי?
 
"יש כמה הבדלים. קודם כל, אני מתחיל יותר ויותר להכניס דברים שלא ניגנתי מתקופת `האחים פורטיס` למשל, חומרים של  `חצי אוטומטי`, חומרים של  `להתראות בחלומותיי`, דברים שלא נגעתי בהם. נעשה גם שירים של ז`אן קונפליקט שלא ניגנתי בחיים מאז ז`אן קונפליקט. הכוונה של המופע הזה שהוא יתגלגל מתוך הקיץ לחורף, הוא הכי לא מופע קיץ.
 
"אנחנו עושים גם שימושים נורא מוזרים בכלים במופע הזה. למשל עידו וסמטנה מנגנים על כלים אקוסטיים, קונטרבס אקוסטי וגיטרה אקוסטית. אז זה נורא מטעה, כי בהתחלה כשאתה רואה את זה אתה חושב שמחכה לך איזה הופעה אנפלגד, אבל הכל מחובר לאפקטים. זה נותן לכל העניין צבע אחר. זה משהו שכבר הרבה זמן מדגדג לי במוח, לבוא להופעה מתוך נקודת מוצא אחרת. זה הרי די צפוי מה שאנחנו עושים כל השנים. לגיטרה בס יש סוג של ויברציה אחרת מלקונטרבס, כך שהתדרים הנמוכים של הקונטרבס יותר נעימים לאוזניים שלי. בואי נגיד שאני עושה ניסיונות. מבחינת העוצמה אנחנו מנגנים אותו דבר, וככה יוצא ששירים מסוימים הסתובבו להם, לא בכוונה אפילו, רק מעצם איך שאנחנו מנגנים אותם. יש גם קלידים בתוך כל זה, ואני היחיד שמנגן גיטרה חשמלית. גיטרה חשמלית עם דיסטורשנים נוראיים וכלים אקוסטיים. אני הרוס על השילוב. זה לא דומה בכלל להופעה שעשיתי עם ברי, לא מבחינת איך שהיא נראית ולא מבחינה מוזיקלית. יש כמובן גם שירים שניגנתי עם ברי, אבל הם באים ממקום אחר.
 
"יש עוד דבר בסיבוב הזה, שהרבה מאוד זמן לא הופעתי במועדונים כאלה, כמו הפטריה בקיבוץ דן למשל. כבר איזה שבע שנים לא הייתי במקומות האלה, אני בכלל לא מכיר אותם, זה כמו לעשות סיבוב בחו"ל... עם ברי הופענו די בגדול, הכי קטן היה זאפה ובארבי, ויש משהו בפרופורציות האלה שאני גם קצת מתגעגע אליו". 
 

רגליים מחמאה לפני הופעות
 

המקצוע הזה מכתיב צורך להיוולד מחדש או להתחיל מחדש כל פעם. יש בזה משהו שמשאיר את הבנאדם נורא צעיר, לא?
 
"זה כל הרעיון, להמציא את עצמך כל פעם מחדש. יש את האנשים האלה הנורא שבעים, שבאמת, מאיפה שלא תתבונן על זה יש בזה משהו מאוד משעמם. הרי אם באמת בוער בך משהו אתה תמיד תרצה לעשות אותו, ולעשות אותו עוד פעם, ותמיד תרצה לעשות אותו מחדש, וזה סיזיפי קצת, אבל ככה זה צריך להיות.
 
"אני גם מקווה להכניס כמה שיותר חומרים חדשים. לא רוצה להישאר סטטי עם החומר. אני רוצה גם תוך כדי הופעות להמשיך לעשות חזרות. זה גם להתגבר ככה לפעמים על סוג של עצלנות, אחרת אני עלול להשתעמם אחרי תקופה. אני גם חושב שצריך לאתגר את הקהל כל פעם מחדש, הוא צריך ללמוד עוד פעם לאהוב אותך. כל פעם שאני עולה לבמה בא לי לברוח, בחיי, נשבע לך. זה נהיה יותר נורא עם הזמן. נהיה לי רגליים מחמאה. אני אומר, `איזה אסון, איזה עבודה בחרתי לעצמי`. אבל זה לא עבודה, זה נשאר עדיין משהו שמרגש אותי קשות, ואני כל הזמן אומר תודה שאני יכול לעשות את זה.
 
"בתקופתנו המושג של אמן יוצר הולך ודוהה, בגלל שהכוכבים של היום נהפכים רק לתמונה. הערך שלהם הוא צילום פפרצ`י, או שיראו אותם בטלוויזיה, והאמנות שלהם פחות חשובה. חשוב יותר שתהיה מפורסם. אני חושב שמהבחינה הזאת אנחנו מפסידים בגדול. יש פה מלא חבר`ה צעירים ורעבים, יוצרים טובים באמת, אבל יש סוג של דשדשת. אני חושב שזאת הסיבה גם שאני עושה כל כך הרבה שנים מוזיקה. תמיד שואלים אותי, וואו, שלושים שנה, זה הרבה... אבל אני מרגיש שאני עוד פעם מתחיל מחדש. אני צריך לעשות עוד תקליט, ועכשיו בחרתי לעצמי משימה עוד יותר מסובכת, לעשות את זה לבד. אני לא מחפש את הדרך הקלה. מוזיקה זה גם לא דבר שיוצא בקלות. אני לא אגיד שצריך לסבול בשביל זה, אבל בואי נגיד שצריך לטרוח, וטרחה זה דבר שנראה לי ששכחו פה בארץ, מבחינת כמה שאפשר להוציא מעצמך". 
 
"טקסט אהבה אמיתי לא מפליצים ברגע"
 
אז נשמע שאתה לא ממש אופטימי ממה שאתה רואה סביבך...
 
"בטח גם את רואה את זה, זה עובד בשני מישורים. יש את המוזיקה שכל עם ישראל מכיר, מה שמשמיעים ברדיו, מה שקורה בעולם החיצון, ויש קבוצה של מלא חבר`ה צעירים – בגלל שהיום התקשורת היא מפלצתית, והאפשרויות הן דמיוניות – יש אלטרנטיבה של חבר`ה צעירים, של מלא להקות רוק, שגם לא שרות בעברית בדרך כלל, כי הם מבינים שזה לא מה שיאתגר אותם, שעובדים דרך דברים כמו המייספייס, ואני חושב שזה מדהים. פעם היה טיעון שגם בזמנו לא הסכמתי איתו, הטיעון של השד העדתי שקופץ כל פעם שאומרים שהמוזיקה המזרחית מדוכאת. זה קיים אגב עד היום, גם היום יש את הטיעון הזה. אבל אני חושב שהמוזיקה המדוכאת האמיתית זה המוזיקה שלנו, של העם, של הצעירים.
 
"זה אבסורד. הצעירים האלה רוצים מוזיקה, מבחינה תרבותית יש לזה ערך מטורף, יש אוניברסיטאות שמלמדות את התרבות הזאת, תרבות הרוק של כל הצעירים שיצרו מערך אלטרנטיבי אולטימטיבי דרך הרשת, של אפשרות לא להתחבר לתקשורת שאנחנו מכירים, זאת שמשמיעים בה אותי, נניח. מה שנקרא מיינסטרים. כי אין לנו חוץ מהמיינסטרים משהו אחר, בישראל לא מכבדים את התרבות הצדדית. אולי ב`גלריה` בעיתון הארץ תראי משהו, ברשת בטוח תראי, אבל ממסדית, אתה לא יכול להתחרות בכוכב נולד. וזאת אלטרנטיבה מעולה. אני חושב שהממסד רק יכול להתקנא ולאכול את הלב. הוא לא ממציא שום דבר. השעמום בהתגלמותו. הממסד הוא כמו המלך השמן שיושב על כס המלכות ומפליץ, מבסוט מעצמו. אף אחד מהם לא רעב, והרעבים הם אלה שעושים את הדברים האמיתיים.
 
"אני מסתכל במיי ספייס, אני רואה את הלהקה של הבן של יובל בנאי למשל, הוא מנגן בלהקת פאנק כזאת, או החבר`ה של יוסלס איי די, הם עושים טורים בעולם, את מבינה? כשאנחנו נסענו עם מינימל זה באמת היה בלתי אפשרי, אנחנו באמת היינו נגד כל הסיכויים ואני באמת לא יודע איך זה קרה לנו. זה קרה לנו מפיגור, נראה לי. היום הרבה יותר מכוונים. אני חושב שהמוזיקה של הצעירים היום הרבה יותר שווה ממה שקורה במוזיקה של הצעירים-זקנים בתקשורת. כל השירי פסנתר הנוגים האלה.
 
"אם יש משהו שאני הכי שונא במוזיקה הישראלית זה שאומרים, `זה לא מספיק מרגש`. שמעת את המשפט הזה פעם?! מה זה החרטה הזאת?! למה מוזיקה צריכה לעשות רק דבר אחד? אולי מוזיקה אמורה לעצבן אותך, לטלטל אותך, להטיס אותך למקומות שלא קיימים? כל פעם שאומרים לי על משהו שהוא מרגש אני מקבל את הקריזה. כל אחד יכול לחוות התרגשות מדבר אחר. זה תלוש להגיד `זה לא מרגש`. מה, אני צריך לשיר בלדה נוגה על דברים לא אמיתיים – הרי רוב השירי אהבה האלה הם לא באמת אמיתיים, טקסט אהבה אמיתי לא מפליצים ברגע – זה הכל נשמע דלוח ברמות מזעזעות. אני מדבר באופן כללי, אני לא רוצה לעשות הכללה, אבל זה די משעמם. בואי נגיד בצורה בוטה שלא מעמידים לי את הזין. אני מסתכל על אם.טי.וי.2, אני עדיין כמו ילד במובן הזה. אני רוצה שידליקו אותי. מוזיקה צריכה להתחדש, לקרות, להפתיע אותך, אני לא עוסק בנוסטלגיה. מוזיקה זה דבר נושם, זה לא מצב סטטי".
 
אני רוצה רגע לחזור לעניין של העבודה המשותפת עם אנשים, שנדמה שמאוד מאפיינת אותך, במקצוע של אנשים עם אופי סולני יותר.
 
"תראי, הסולניות הזאת, זה גם כן טעות במחשבה, כי אם תסתכלי על זה טוב תגלי שגם ברי, למשל, תמיד יש לו אנשים מסביבו. רק שאצלי זה יותר בולט, בגלל שאני באמת לוקח את זה לקצוות. רוקנרול זה משהו קצת שבטי, זה משהו שעושים ביחד. התחושה הזאת של הביחד לא קיימת נגיד אצל ריטה, שבאה לעמוד ולהפגין כישורי שירה. בכלל לא בזה מדובר. וזה הפקשוש הגדול של רוק בארץ. אנשים עושים הופעה ואומרים, `עכשיו נשיר בסגנון רוק`, אבל רוק זה תפיסת עולם, יש מאחורי זה פסיכולוגיה.
 
"ראיתי סרטים מדהימים מחו"ל על אנשים שהביאו את המוזיקה הזאת למה שהיא ופיתחו אותה, כמה יחס וכמה כבוד יש להם אליה. זה מוזיקה קוסמופוליטית, אי אפשר להתחמק מזה. אנשים שהולכים למסיבות ורוקדים טראנס או האוס או מה שזה לא יהיה, זה לא היה קורה בלי רוקנרול. זה ענף מהמשפחה, מה שנקרא. מפני שהכל בא מהתפיסה של השבטיות, הביחד, הכוח, העוצמה. הדרך להתבטא היא חופשית, לא מכתיבה לך חוקים, זה ענק. הרגו כבר את הרוקנרול אלפי פעם והנה עכשיו זה גדל עוד יותר, יש להקות מעניינות. לא ינצחו אותנו..." 
  
4 ק"מ כל בוקר
 
גם אתה הולך לרקוד במסיבות?
 
"אני לא רוקד, אבל אני כן הולך כל בוקר בשש בבוקר. אני עושה פה בכפר שאני גר בו הליכות. ארבעה קילומטר הליכה מהירה. אני אגיד לך למה בשש בבוקר: אם אתה עושה הליכה בערב, אז בסדר, אתה סוחב כמה שעות, אבל בסוף תלך לישון. אבל אם עושים את זה בבוקר, כל היום שלך נראה אחרת. זה סרט אחר. אני עושה את זה כבר שנתיים בערך, ויש לזה אפקט. זה קורה לאט לאט, אבל בסוף אתה מתמכר להרגשה הזאת, לסבל הזה, מפני שהיא מאוד נעימה. כל בוקר אני אומר לעצמי, פורטיס, היום תוותר לעצמך... אבל דבר ראשון שאני עושה כשאני מתעורר זה לעלות על הנעליים, ואז הסיפור אבוד. מהנעליים אני כבר לא אחזור למיטה. נראה לי שאת יכולה לקרוא לכתבה הזאת `רץ עם שועלים`. בבוקר בהליכה אני רואה שועלים חוצים את הכביש, את קולטת?"
 
קצת מוזר לי לדמיין אותך כאיש טבע כזה. הדימוי שלך אצלי הוא מאוד אורבני-עצבני.
 
"בשנה הראשונה פה באמת היה לי משבר איום, אבל מאז אני רק רוצה לחזור לכאן. אני מכור לסטטיות הזאת. רק העלים זזים... למדתי לעשות שולם עם עצמי באיזה דרך מסוימת, ולקבל דברים. זה אולי גם תהליך של התבגרות. זה סוג של שקט שפעם לא יכולתי לחוות אותו, בתור יצור אורבני אוטומטי". 


 
ההופעה הקרובה של פורטיס תתקיים  במוצאי שבת,  16 ביוני 2007 ב-21:00 במועדון הביט, חיפה. הופעות נוספות בבית שמש במסגרת פסטיבל בשקל, בלובי בתיאטרון ירושלים,  בקמלוט הרצליה, בברל`ה ועוד.


למועדי מופעים >

14/06/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. אחלה הופעה פורטיס שיחקת אותה
sela amir , cesarea (04/07/2007)
1. אין כמו פורטיס!
אשת תרבות , (18/06/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע