אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: טל גורדון עולם הולך ונעלם – פרידה מנעמי שמר ומאריק לביא
 

 
 


יותר משבוע חלף מאז מותה של נעמי שמר וימי השבעה על לכתו של אריק לביא טרם תמו. טל גורדון משתהה עוד רגע להיפרד משניים מגיבורי הילדות המתרחקת.

שמר הייתה בכל מקום

אם ביער המוזיקה הישראלית יש עלעלים זעירים, פרחים קטנים, ושיחים מעובים, נעמי שמר, כמו סשה ארגוב, או משה וילנסקי, היא אחת מהעצים העבותים בעלי הגזעים הכבדים, המצלים על כל היער, אלה שהשורשים שלהם נטועים כל כך חזק ולעומק עד שהם מרשתים בעצם את היער כולו, ובכל פינה שבה תגרד קצת מהאדמה, תמצא חלק מהשורש הזה.

שמר הייתה בכל מקום. כמעט כל שיר שני ב"מקראות ישראל" (זוכרים?), הוא שלה. "שלומית בונה סוכה", "שנה טובה", "חפש אותי", "יש לי יום יום חג", "הדואר בא היום", "אחרי השקיעה בשדה", "מיכאל", "חורשת האקליפטוס", אלף-בית", "אורחים לקיץ" (אצלנו בחצר), וזו רק רשימה חלקית..

אף פעם לא עצרתי לשאול את עצמי משהו על השירים שלה, או להתעכב על היצירה שלה. לאנשים בגילי , השלושים פלוסים, נעמי שמר הייתה חלק טבעי מהחיים, משהו שתמיד היה שם, שהוא חלק ממך מבלי שתעצור בכלל לחשוב עליו, שאתה לא מתעכב כדי להתפעל על קיומו – עד שהוא נגמר.

נעמי שמר כתבה את האתוס הישראלי תוך כדי התהוותו. (ושוב – רשימה חלקית:) "הו ארצי מולדתי" (לחן), "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "בשדות בית לחם", "קומי צאי", "עוד לא אהבתי די", "חבלי משיח", "על כל אלה", "אומרים ישנה ארץ (לחן), "אנשים טובים", "משירי זמר נודד", "שלג על עירי", "בשדה תלתן", "שבחי מעוז", "בית חלומותיי", "(הכל) בגלל מסמר", "לילה חוף אכזיב", "שם הרי גולן", "לשיר זה כמו להיות ירדן", "ארץ להד"ם", "בהיאחזות הנחל בסיני", "חמסינים במשלט", "מחר", וכמובן - "ירושלים של זהב".

וכשאתוס מתהווה ומדינה נולדת היא זקוקה לשירים שינציחו ויעודדו את התחושות הפטריוטיות, כדי שהדורות החדשים אחריה יוכלו, כמוני, לצחוק על האתוס הזה ועל התחושות האלה. זה התהליך הנכון והטבעי.

נעמי שמר אף פעם לא היתה עוד שם מתוך רשימת היוצרות הישראליות, ואף פעם לא אחת מהמתחרות על התהילה הרגעית, אלא חלק מהקאנון הישראלי, או כמו שמישהו ממספידיה אמר- היא הייתה, עוד בחייה, הפנתיאון עצמו.

ועם כל הכבוד לאתוס - גם שירי החולין היומיומיים שלה היו מלאי הומור ויופי -"אין לי רגע דל", "אהבת פועלי בניין", "מר נרקיס", העיר באפור", "כיבוי אורות", "שיר סיום" (מילים), "נועה", "אמצע התמוז", "תלבשי לבן".

משוררת או פזמונאית – תלוי בדעה הפוליטית

הרגע היחיד שבו משהו נסדק ביחס הקדוש הזה לשמר, והפנתיאון הפך לשנוי במחלוקת היה הרגע שבו היא העזה, רחמנא לצלן, להזדהות עם אנשי גוש אמונים ולבטא עמדה פוליטית ימנית.

אני זוכרת טוב את הרעש הגדול שעוררה ההזדהות של שמר עם הימין, אז, בעולם הישן, שבו אמן ימני נחשב למטורף, חמום מוח, פשיסט מתבהם ומה שאתם לא רוצים, והיא שילמה את המחיר, גם אם לא גדול במיוחד, כי מה כבר אפשר לעשות למי שנטועה כל כך חזק בשורש הישראלי, מלבד אולי "להוריד" אותה מדרגת משוררת לפזמונאית, כפי שסיפרה שעשו מאז נתגלו דעותיה הפוליטיות, בריאיון ישן שלה.

גם היום, מתחת לפני השטח, ולפעמים גם מעליו, מקוטלגים אמנים ימניים כתמהוניים במקרה הטוב, והדם השמאלני שלי, שעדיין מאמין ש"גם אם אני לא מסכימה עם אף מילה שאתה אומר, אני אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתוכל לומר אותה", מתרתח מהמחשבה שמישהו אמור להסתיר את דעתו, אם הוא מעז לחרוג מהמחשבה הקולקטיבית "הנכונה"

אני שונאת לראות את הפחד הזה של אמנים מסוימים לומר את דעתם האמיתית, פחד מוצדק שמעוגן במציאות, כי גם היום זה נמצא שם, בין השורות, במבט, בטון הדיבור על האמן הזה שהוא "לא משלנו..". ואני מדמיינת מצב הפוך שבו הייתי חייבת להסתיר את דעתי השמאלנית כי זו היתה נחשבת מוקצה בעולם התרבותי שלנו – והמחשבה הזאת היא בלתי נסבלת.

אנרגיות של רוקנ`רול

יומיים אחרי ההספדים על נעמי שמר החלו ההספדים על אריק לביא, האיש שביני לבין עצמי כיניתי "הסוס המזמר", בגלל הצניפה הסוסית הזאת שהייתה לו בקול ובתנועות שהיו רק לו.

לביא היה שייך אמנם לדור הישן, ולמרות שהוא שר שירים שיכלו למקם אותו כדוד מבוגר מהמיינסטרים הישראלי המתרפק על תש"ח (כמו "הסלע האדום", "היה או לא היה", "שחקי שחקי", "את חכי לי ואחזור" ו- "ראי רחל ראי"`)- הדרך שבה הוא שר וזז את השירים האלה, האנרגיות שלו, המרדנות ששצפה לו מהעיניים, הזכירו יותר מכל רוקנ`רול.

גם בגיל שבעים ושבע לביא היה COOL יותר מאחרון הצעירים שמסתובבים פה ויודעים לאיית את המילה הזאת קדימה ואחורה (רק תיזכרו ב-"שיר סתיו" (כל הנחלים הולכים לים), "זה קורה", "נועה", "למה לא אמרת לי", "לא גומר ת`חודש", "הקטר 70414", "שיר הגירושין").

התדמית של זה שלא לוקח שום דבר ברצינות גדולה מדי לא הסתירה את העובדה שלביא היה זמר ענק, כזה שמספר סיפור על גבי צלילים, בנונשלנטיות מוחלטת, ובסוג של אלגנטיות שכמעט ולא ניתן כבר למצוא היום
חישוב פשוט מגלה שבעשור הקרוב ניאלץ להיפרד מהרבה גיבורי ילדות, שרובם חוגגים כבר יומולדת שבעים, שמונים. אם הם היו בני חמישים היו לנו עוד שלושים שנה שקטות, אבל בעשור הקרוב הלב יכאב כנראה יותר מפעם אחת על עולם שהולך ונעלם.

טל גורדון


04/07/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (12 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
12. כתבת יפה.
חן קלר , (28/02/2006)
11. פזמונאית מעולה - אך לא משוררת...
שירי , (29/07/2004)
10. הופס..הקנאה ממש אוכלת פה מישהו..
, (05/07/2004)
9. טל, אולי מספיק לרשום לעצמך תגובות?
, (05/07/2004) (לת)
8. כמה מוזר שיש פה כאלה שחושבים שטל כתבה לא מספיק בכבוד
שרון , (05/07/2004)
7.
טלי , (05/07/2004)
6. טל - כתבת נפלא ומרגש
מיכל , (05/07/2004)
5. עם כל הכבוד איך אפשר להשוות את נעמי שמר לארגוב ווילנסקי?
עידן , (05/07/2004)
4. ואני ממש לא מבינה את המגיב הראשון. כל פיסקא בכתבה היתה
רונית , (04/07/2004)
3. גם אני אהבתי. סוף סוף הספד בשפה שלנו ולא משהו בשפה גבוהה ומליצית
רונית , (04/07/2004)
2. אני דווקא אהבתי
דנה ש. , (04/07/2004)
1. ציפינו לכתבה מעט פחות עילגת ובנאלית מזו
אייל , (04/07/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע