סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן "חטא" – בלי עונש ובלי מחילה
 

 
 


דרך ארוכה עבר "החטא ועונשו" ממוסקווה ללונדון ומשם לירושלים לגלגולו הנוכחי בהצגת "חטא" בחאן הירושלמי. צבי גורן הגיע למסקנה שמשהו מהותי מאוד הלך לאיבוד בתחנת החאן הירושלמי

תשכחו מדוסטוייבסקי

המחזה "חטא" הוא תרגום ועיבוד של המחזה "חטא ועונשו בדלסטון" שכתב המחזאי האנגלי דייוויד פ`ר לפני חמש שנים. המחזה של פ`ר היה עיבוד חופשי מאוד לרומן הגדול של דוסטוייבסקי, ועלילתו נרקמה בשכונה נידחת ברובע האקני של לונדון.

גרסה זו נולדה כאשר המחזאי חי באותו אזור והתוודע מקרוב למצוקותיו. פ`ר העניק למחזה מעמד לוקאלי מאוד, המתייחס הן למתיחות עדתית והן למתח חברתי כללי, שהחל לתת סימנים מטרידים דווקא תחת שלטונה של מפלגת הלייבור החדשה בראשות טוני בלייר.

נכון, זה לא בדיוק דוסטוייבסקי, אבל המחזאי, ושוב לפי עדותו שלו, לפחות הקפיד על כך שדריוס, הגיבור השחור של המחזה, "יפגין את אותה מודעות מוגברת ואפילו את הלעג שהעניק דוסטוייבסקי לרסקולניקוב. דריוס בז לגזע שלו ולעצמו, כשם שהוא בז ל`אויביו` שלו. זה מה שמקנה לו מעין שיעור קומה הירואי למרות זוועת מעשיו".

מחזה ללא תודעה עצמית

בן לוין שהכין את הנוסח הישראלי ניטרל אותו למעשה מכל מאפייני הגירסה האנגלית, שלא לדבר על מאפייני המקור הרוסי. כך נותר המחזה הישראלי חסר זהות.

לוין אמנם העתיק את העלילה לירושלים, ונתן לדמויות שמות ישראליים מוכרים (רסקולניקוב שלו הוא צדוק אלפסי, דוניה וסוניה התאחדו והיו לסיגל, החבר הוא חזי, והחוקר הוא בן-סימון), אבל ירושלים לא הייתה שם, למרות איזכורם של הקסטל ושוק מחנה יהודה, ושום זכר או הד לא נמצא לחוויה הישראלית.

יתר על כן, למרות נאומים מנופחי אמירות חברתיות, פוליטיות וכלכליות של הגיבור, בניסיון להסביר את פשר הרצח שביצע, אין בנוסח הישראלי מתח או תודעה חברתיים או אנושיים, מקומיים או אוניברסליים. גם אין לו תודעה עצמית שהוא יכול להתייחס אליה, וכמובן גם לא מי שמאזין לו.

זה כשלעצמו אולי לא היה מפריע, אלמלא גם גיבור המחזה נותר חסר אישיות, כמוהו כשאר הדמויות, והרצח סתמי עוד יותר ממנו.

הצגה נטולת זהות

התוצאה היא שהמחזה בחאן לא רק רחוק מדוסטוייבסקי או מפ`ר, אלא שהוא גם לא מכאן ולא מעכשיו (ואין זה קשור לשאלה אם צריך, ראוי או אפשר להעתיק סיפורים ועלילות מזירתם המקורית אל מקום אחר, ולשמר את ערכי המקור גם בתוך הכסות הלוקאלית החדשה)

התחושה שההצגה נטולת זהות גוברת עוד יותר בגלל התפאורה הקרה, הנייטרלית, שעיצב איתן לוי לסיפור המתרחש בירושלים, ומוצג באולם החאן הירושלמי. למעשה, כל עיצובה של ההצגה סתמי למדי וחסר-אופי, מקומי או אחר.

אולי זה ניכור מכוון, ואולי זה אובדן מכוון של זהות ברורה של זמן ומקום. אבל זה גם לא אוניברסלי, ובכל מקרה התוצאה של הבימוי הקר מאוד של בן לוין היא שההצגה עצמה איננה בשלה, והיא נטולת חיות. ובעיקר – עמוד השדרה שלה, הגיבור האנטי-גיבור, נותר רק שלד.

דמויות עמומות

צדוק אלפסי איננו רסקולניקוב, וגם לא אותו שחור זועם מלונדון. אבל גם אם מה שנותר משני אלה הוא חלקי, עדיין יש בתפקיד מספיק נקודות אחיזה כדי להלביש עליו בשר וליצור את אותו שיעור קומה שעליו דיבר המחזאי האנגלי.

למרבה הצער, לא רק הרוצח נותר חסר פשר בהצגה, אלא גם משחקו השטוח של יוסי עיני, שהרחיק כל אפשרות של אהדה, אמפטיה, ואפילו תיעוב מפשעו ומהתייסרותו. כך גם דמותם של סיגל הירושלמית, בגילומה נטול החיים של רות בורנשטיין ושל החבר חזי, בגילומו העסיסי למדי של לירון ברנס. שתי הדמויות האלה גם יחד נותרו עמומות, בעיקר בחלק השני, כאשר מתבררת להם האמת על הרצח.

צ`רנר ומור חיים במשחק מצוין

וכדי להבין את החסר, וגם את המיותר, במשחק של שלושת הדמויות האלה, באו אריה צ`רנר ואבינועם מור-חיים והזכירו לנו שמשחק טוב יכול למלא גם תפקיד קטן, או תפקיד "חסר".

למור-חיים ניתן התפקיד הזעיר של בעל הבית שאלפסי רוצח אותו. כחמש דקות הוא יושב בעומק הבמה, סופר כסף, רושם רשימות, כמעט אינו זז עד לרצח. אבל הוא נוכח חזק מאוד, במבט, במחוות ראש, ובמשפטים הקצרים הספורים שלו הוא משדר גם חמלה וגם כוח.

אריה צ`רנר מטעין את תפקיד חוקר המשטרה במשחק חזק שנע בין אדישות לכאורה, סקרנות תמימה ואיום מהסוג שיודע להרוג ברכות, גם בלי להכות. החוקר הישראלי אמנם איננו דמוני או אינקוויזיטור כמו זה שהתייצב מול רסקולניקוב, ואין בפיו משא של תוכחה מוסרית, אבל צ`רנר השכיל לעצב דמות ברורה מאוד בפרטים קטנים, אינטימיים, בתנועה מדויקת מאוד ובנוכחות חזקה באמת.

האם זהו תפקידו של התיאטרון?

"חטא", מגיעה לחאן הירושלמי כהמשך לאופנה התמוהה שהעלתה על בימותינו בשנים האחרונות שורת עיבודים לרומנים גדולים. ועתה, שוב עולה השאלה למה התיאטרון שב ומחפש ישועות ברומנים כבדים ועשירים? האם זה תפקידו של התיאטרון?

מסופקני.


מאת: צבי גורן

עוד על "חטא"



12/10/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. השחקנים
tziki , (20/10/2004)
1. ההצגה הזאת היא בושה לתיאטרון החאן
הילה י-ם , (13/10/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע