סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן יונה חזקה כפלדה
 

 
 


אחרי המתנה של שלוש שנים זוכה צבי גורן להתגשמות מושלמת של תקוותו לראות הפקה ישראלית של המחזה "פלדה" שראה בפסטיבל אדינבורג.

מחזה תובעני לבימוי

המחזה "פלדה" מאת רונה מונרו היה אחד מארבעה מחזות חדשים שהועלו בפסטיבל אדינבורג 2002 על ידי תיאטרוןTRAVERSE . על התלהבותי ממנו כתבתי בשעתו והוספתי כי מדובר במחזה כתוב היטב שאני מאוד מקווה לראות על אחת הבמות שלנו (כשאני מעלה בדמיוני כמה וכמה שחקניות שיתמודדו בהצלחה עם שני התפקידים המרתקים שמונרו עיצבה).

לימים נמסר כי תיאטרון בית לסין החליט להעלות את המחזה, והחלה הציפייה הדרוכה שלי. בעיקר משום שזה איננו מחזה קל, בלשון המעטה. הוא איננו מסוג המחזות המבדרים, והוא תובע בימוי בעל תובנה נפשית עמוקה, עוצמה ריגשית ומשחק משובח. את אלה העניקה לי אמש ההצגה של בית ליסין, כפי שאפרט בהמשך.

המחזה מתאר סדרת מפגשים, בבית סוהר, בין צעירה בת 25 לאמה, המרצה עונש של מאסר עולם על רצח בעלה (בכלא הבריטי שוכנות רק שש נשים כאלה). האם ובתה לא התראו 15 שנים, מאז הרצח, והבת, ג`וזי, מגיעה אל בית הסוהר במפתיע.

היא מבקשת להיזכר בילדותה, באביה ובאם שאבדו לה. אגב כך היא גם רוצה להבין מה באמת קרה, מאחר שאמה שתקה בכל מהלך המשפט, לא הודתה ולא הכחישה, וכל מה שהיה ידוע הוא כי הבעל נרצח בסכין מטבח, ובשנתו. הנסיבות הצביעו על כך שהאם היא הרוצחת והיה די בכך כדי להרשיעה.

האם, פיי, מתגעגעת אל בעלה, נוצרת את זכרו בקנאות כמו את סוד הרצח, גם אם ברור שהיא הרוצחת. מלכתחילה היא מסויגת מהמפגש עם בתה, אך נפתחת אליה בהדרגה, תחילה כמתעניינת בחייה בשנים האבודות, ואחר כך כמנסה לטעום את טעם החופש באמצעותה.

השאלה הגדולה המבצבצת מעת לעת במהלך המפגשים היא ביחס לסיבה שבגללה עשתה זאת. האם הייתה אישה מוכה? פיי מכחישה זאת. הם היו זוג רגיל, ידעו לבלות, ידעו לריב. הוא היה אב נהדר, היא מספרת, אך איפה שהוא, מתוך תיאוּריה, מנקרת התהייה אם הבעל ניצל מינית את הילדה, ועל כן נרצח.

רונה מונרו, במסורת של הרולד פינטר, איננה פותרת את החידה, אם כי היא מספקת תשובה מפתיעה במפגש האחרון בין האם ובתה, והתשובה הזאת, טריוויאלית עד אימה, מעניקה למחזה כולו מטען מיוחד מאוד.

נפש קרועה בתוך עצמה

המחזה בנוי כולו מדיאלוגים מרתקים, למעט מונולוג אחד גדול של פיי במערכה השנייה. הדיאלוגים האלה רצופים שברי משפטים, שברי רעיונות, ויוצרים מתח גבוה מאוד בין האם לבתה, וגם בינה לבין שתי הדמויות האחרות שבמחזה, הסוהרת שילה והסוהר ג`ורג`.

שני אלה יוצרים את המסגרת החיצונית של הכלא ותנאיו, יחד עם התפאורה המצוינת (והתלבושות) שעיצבו דרור הרנזון ואורנה סמורגונסקי, שיש בה את הפן הגלוי והקר (קירות גבוהים, מיטה, שידה, שולחנות ועוד פריטים) ופן נרמז לעולם החי, אך "האבוד" שבחוץ – עץ ירוק, פרחים ופיסת שמים.

בה בעת שני הסוהרים יוצרים תמונות רקע רלוונטיות מאוד להלך הנפש של פיי, באמצעות מערכת היחסים הדו-ערכית שהתפתחה ביניהם במשך השנים, במיוחד זו שבין שילה, שבעלה זנח אותה ממש כשכרעה ללדת את בתם, לבין פיי, שהייתה יכולה להיות אמה.

מונרו מטעימה באמצעות שילה וג`ורג` את מורכבות המצב שבו מצויים סוהרים, שחייבים להישאר יציבים על החוט הדק המפריד בין תפקידיהם לבין עולמם האישי, הפרטי, ואיך הדבר משפיע על האסירים המופקדים בידיהם, ובמקרה הזה – על פיי.

אך מעבר לכל אלה, "פלדה" הוא מחזה על משפחה, על אהבה ועל מחירה, ועל נפש קרועה בתוך עצמה ומתוך מעשיה. פיי חיה את התוצאה של הפשע המחריד. היא מקבלת את עונשה, משלימה עמו, ואיננה מוכנה לפתוח את התיק מחדש. אבל לרגע היא אינה משלימה באמת עם אובדן המשפחה, והיא חיה בסתר נפשה את אהבתה לבעלה ואת געגועיה אליו. חשיפתם של אלה היא עבורה כאילו עליה לחיות מחדש את הרגע האחד שבו איבדה אותם.

תמונות כמעט סטטיות

מיכה לבינסון נכנס לעומקו של המחזה, ולא מעט בזכות התרגום המצוין שהוא עצמו תרגם, ומוצא מפתחות רבים להבנת הנשמות התועות הפועלות בו. משום כך הבימוי שלו שם דגש מדויק מאוד על המחוות הקטנות, האישיות, המעצבות את כל אחת מארבע הדמויות, ואת נקודות המפגש ביניהן.

המחוות האלה באות מתוך התייחסות רגישה של לבינסון לטקסט, כאשר כל משפט, או רסיס משפט, מקבל את המשקל, ואת המקצב המשדרים מצבי רוח, רגישויות, העמדות פנים או חשיפה. לבינסון כאילו פירק את הטקסט של מונרו, הבליט את מרכיביו השונים, ושב וצירף אותם כעניבת חנק.

כדי לרכז את תשומת הלב בנאמר, לבינסון עיצב תמונות כמעט סטטיות למפגשים בין האם לבתה. אלה מתקיימים ליד שולחן, ורק נוכחותם של הסוהרים בכמה מהם נותנת לתמונות ממד של תנועה. הסטטיות הזאת קיימת גם בשיחות שבין פיי לסוהריה, ובכך משיג לבינסון את האפקט של הסגר שהם חיים בתוכו.

בכמה תמונות שובר לבינסון את הקו הזה, ובעיקר לקראת סוף המערכה הראשונה בתמונה עשירת-דמיון, שבה מתארת הבת את כשלון הבילוי שלה בבר, ומיד אחר כך מספרת פיי על הצלחת הביקור שלה בבר, שם פגשה לראשונה את בעלה. תמונה יפהפייה, צבעונית ומרגשת, ועוצרת נשימה.

ועוצרת נשימה היא התמונה הגדולה של המערכה השנייה כאשר פיי מגיעה למפגש עם בתה בתום חודשיים של בידוד ושביתת רעב. זאת תמונה מסעירה מהרגע הראשון שלה ועד לסופה, והיא מעוצבת על ידי לבינסון כתמונה הפוכה לזו של המפגש הראשון. כל מה שהיה קפוא ועצור נשבר ופורץ כאשדות לוהטים.

ההיפך ממירל`ה אפרת

את ההישגים של הבימוי לא היה אפשר למצות בלי שישה שחקנים, שלכל אחד מהם מגיעות תשואות, ובראשם יונה אליאן-קשת באחד מהישגי המשחק הגדולים שלה, בתפקיד שתובע ממנה את היפוכו המוחלט של משחקה הנפלא ב"מירהל`ה אפרת".

אליאן-קשת נכנסת לתוך תפקידה של פיי במלוא מובן המילה. לרגעים היה נדמה כאילו איננה משחקת כלל. גופה מדבר בכל ניע, קטן או גדול. קולה, סדוק, רצוץ, מתגבר ושוב נשבר. היא קרה, אדישה, מסויגת, גסה, בוטה, ולרגע ניצת האור, החיים חוזרים ומפכים. מעברים דקים, קשים מאוד, מדויקים.

רגעים קטנים של הסתגרות והתרחקות, פחד וזעם מתחלפים בהבזקים של הומור וסקרנות, ופיי הופכת להיות רכה, עדינה ומתרפקת, דמעה יורדת בתוך חיוך ולהפך. בכל אלה יוצרת יונה אליאן עולם שלם של אישה שאיבדה את מקור חייה וקיומה במו ידיה.

ואם בסוף המערכה הראשונה עלתה התהייה עד לאן היא עוד תגיע, באה התמונה הגדולה של המערכה השנייה, שבה אליאן מעצבת במשחק ווירטואוזי מצמית את שברונה של פיי. קשה להבין, אבל לפתע פתאום היא נכנסת לבמה שדופה, נטולת חיים, כמעט מתה. הבידוד עשה את שלו מבחינת העלילה, ואליאן מרתקת וכובשת, מעוררת חמלה, ומזעזעת כאשר מתוך האפר הזה, כאילו עולים וצומחים מתוכה ענבי הזעם הנורא ושב והתרחש הרצח.

פאסיביות כעמדת כוח

את חוויית משחקה הנפלא יונה אליאן-קשת משלימה השותפה העיקרית שלה לדרמה הגדולה, נעמי פרומוביץ` במשחקה המצוין כבת ג`וזי, שמעצבת דמות מרתקת ומסקרנת מאוד מהמפגש הראשון ועד לסיום.

במידה מסוימת ג`וזי הוא תפקיד כמעט פסיבי, כמי שבאה לשמוע ולאו דווקא להשמיע או לספר. אבל פרומוביץ` הפכה את הפסיביות הזאת לעמדת כוח משמעותית מאוד. היא נכנעת ללחץ או מתנגדת לו, מתעקשת או מוותרת, כשמטרתה הברורה היא בראש וראשונה לזכור, ובה בעת גם לדעת ולהבין.

פרומוביץ` משכילה גם לגלם את התפתחות הסדקים הקטנים בחומת התעקשותה, שמתוכם החלה מתגבשת דמות אחרת מזו שהגיעה למפגשים עם אמה. הרוך והאהבה נולדים בה מחדש, אך בעיקר המודעות הברורה, תחילה כואבת ואחר כך מעשית מאוד, שהנתק והקרע עם אמה לא יאוחו.

אברהם סלקטר הוא הסוהר ג`ורג`, שבחר לעבור לכלא הנשים לאחר שנים בכלא הגברים. סלקטר אמין, חם ואנושי, ומעצב יפה את הדמות במחוות פשוטות, נינוחות, כמי שהשלים עם הכורח הכלכלי המחייב אותו למלא משימות לא-אנושיות לכאורה.

מיכל אטלס-קצירי עניינית מאוד בתפקיד הסוהרת שילה, ומעצבת מצוין את המצוקות האישיות שלה, הן כסוהרת שבתום המשמרת אצה לביתה למלא את תפקידה שם כאם חד הורית, והן כמי שהופעתה של הבת גוזלת ממנה את פיי. אטלס-קצירי מצוינת במיוחד בתמונת הסיום, כאשר מבעד לענייניות, מבקיעה ממנה שמחה על הפיוס בינה לבין פיי.

שיאי תאורה וג`אז מטריף חושים

ועוד שני "שחקנים" בהצגה הזאת שתפקידם משמעותי וחיוני לתפיסת הבימוי שלה. יחיאל אורגל יצר את אחד מעיצובי התאורה הגדולים שלו, כשכל תמונה וכל מצב מקבלים ממנו את האווירה, את ההארה ואת העומק המדויקים, החל באור הקר ביותר של חדר המפגשים שבו התאורה מסמנת שולחנות-מפגש בין אסירים לאורחיהם, או את הצללים הבוקעים מבעד לחלונות בעונות הקרות יותר.

שיאי התאורה של אורגל באו בתמונה הגדולה של המערכה השנייה, במהלך התפרצותה הגדולה של פיי, ובמיוחד בתמונת הבר שבמערכה הראשונה, שבה התאורה שלו הייתה רחבת ריקודים, בר משקאות, ורגעים גדולים של אהבה ותשוקה.

בתמונה הזאת גם היה אחד משיאי המשחק של המלחין אלדד לידור, שיצר לה מוזיקת-גא`ז מטריפת חושים. אך יותר מכך, לכל אורך ההצגה, לידור נכנס ויוצא מהבמה באמצעות אפקטים מוזיקליים שיצרו תמונות שלמות, של הכלא וסורגי הברזל הנטרקים, של עצב מתפקע במוח, של פעימת לב מואצת. לעתים זה בא ברצף צלילים, לעתים צליל בודד או שניים, לעתים זה סימן מהלך חדש, חוויה ריגשית או מחשבה, פה ושם זה כאילו נטמע בתוך הנאמר – ותמיד, כל צליל היה במקום, בזמן ובמקצב המדויקים.

אכן, שלוש שנים חיכיתי להצגה הזאת כאן. היה כדאי. ובהחלט כדאי ומומלץ לחוות אותה.


מועדי הצגות


20/05/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע