סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן צבי גורן מפסטיבל עכו – חלק ג''
 

 
 


ברשימה שלישית על הצגות התחרות סוקר צבי גורן שלוש מהיצירות המורכבות ביותר שהועלו בפסטיבל השנה וניצלו את התנאים המיוחדים של המקום.

חוויה אמנותית פרטית

"דודה פרידה" היא אותה יצירה תיאטרלית מושלמת שלשמה נוצר פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. במהלכת יוצרת נעמי יואלי, בעזרת שלוש דיילות, מוזיאון אישי-נשי סביב דמותה של פרידה, קרובת משפחת די רחוקה שכונתה דודה. היא הייתה תופרת שעלתה מווינה לפלסטינה ב- 1925 ופתחה בירושלים סלון של אופנה עילית וינאית. אוסף הפריטים שהשאירה אחרי מותה ב- 1980 הוא הבסיס למופע הרב-תחומי שיצרה יואלי, ואשר בו היא משלבת תערוכה מוזיאונית, מסיבת קוקטייל, מונולוג של שניצלר, אריה אופראית, סרטי וידיאו, הרצאות קצרות ותצוגת אופנה. באמצעות אלה היא מספרת על דמות נשית, ציונית אך לא-הירואית, ובהחלט לא מי שחשבה עצמה לשריד מהשואה, שסביב אישיותה נרקם מיתוס משפחתי.

גילוי נאות מחייב אותי לספר כי בעיצומה של ההצגה נעניתי להזמנתה של יואלי לרקוד אתה ואלס וינאי. בדרך כלל, כמבקר, אני נמנע מלהשתתף במהלכים מסוג זה שבו הקהל מוזמן ליטול חלק פעיל במתרחש, כדי שאוכל להתרשם מבחוץ מהמהלך הזה. אבל הפעם, כתוצאה מכל מה שהורעף על הקהל עד לאותה נקודה, לא עמדתי בפיתוי. זה היה מרגש, ואף יותר מזה, במהלכו של הריקוד סיפרה יואלי לקהל על אחותה, שכינוייה בהצגה היה "איקס" (לאחות אחרת קראו "מיקס" וליואלי "דריקס"), שעבדה בחנות הצעצועים המפורסת של ירושלים "האן".

מכיוון שחייתי בירושלים מאמצע שנות הששים ואף זכיתי להגיע לאבהותי שם, הכרתי את החנות היטב, וכמובן גם את אותה "איקס". כאשר יואלי התחילה לתאר את דמותה גבר קצב פעימות לבי, ונשימתי נעצרה כשתיארה את סוף חייה, ב- 1988, השנה שבה הסתיים פרק ירושלים בחיי ושבתי לעירי, תל-אביב. הואלס הסתיים, ועמו גם תפקידי כמבקר אובייקטיבי. הייתי כבר שבוי מבחינה מקצועית ואנושית בקסמה של ההצגה הזאת לפני הואלס, אך בסיומו כל מה שארע לפניו ובהמשך הפך לחוויה אישית פרטית.

אפשר לומר כי בכך השיגה ההצגה המופלאה של יואלי את מטרת מעשה האמנות, להפוך לחוויה פרטית אמיתית. את ההישג הזה היא רשמה לזכותה עוד קודם לאותו ואלס, בזכות עיצוב מלא השראה של תיאטרון הסיפור שיצרה מחפצים כמו מפיות רקומות, ספרון מיניאטורי של תמונות, חלקי בגדים, תרשימי גזירה של שמלות ועוד, והטקסט הופך אותם לדמויות חיות.

ההישג של יואלי נוצר בסיוע משמעותי ביותר של כל שותפיה. העיצוב של חלל האולם נעשה על ידי הדס אפרת, את התאורה עיצב אורי רובינשטיין, ואת התלבושות עמית אפשטיין, יוסי מר-חיים יצר פס קול מוזיקלי עשיר, הנבנה על מוטיבים וקטעים וינאיים ואחרים תקופתיים, ושירי גופר ז"ל הכינה את קטעי הווידאו המעשירים.

אך בעיקר אלה הן שלוש הדיילות שסיפרו, הציגו, הרצו והפעילו את הקהל – הדס קלדרון דפנה אריאל וגליה יואלי שיחד עם נעמי יואלי יצרו דמות של מספרת אחת בעלת ארבעה ראשים, ארבעה קולות ויופי רב עוצמה. בזכותן אי אפשר היה שלא ללכת שבי אחר הסיפור, ההצגה והדמות שלכבודה נעשה כל זה.

מאחר שבפסטיבל הזה הוחלט לתת תשומת לב גם לצד ההפקתי של המופעים ראוי לציין כאן את המפיקה גלית יואלי והמפיקה בפועל שירה קורונה שהצליחו להעמיד יפה יצירה מורכבת כזאת.

עיניים אטומות

"טטריס" היא יצירה מרכזית אחרת של שתי יוצרות - הכוריאוגרפית נעה דר והאמנית נטי שמיע-עפר הפועלת בתחום האמנות הפלסטית. היצירה מתרחשת במרחב ארכיטקטוני יוצא דופן, שנבנה במיוחד, ובאמצעותו ביקשו השתיים לבחון את שיווי המשקל בין קהל לרקדנים.

למרות שמדובר במחול, הנושא של קהל/מבצעים מלווה את פסטיבל עכו מראשיתו, כאחד המאפיינים הברורים של המושג "תיאטרון אחר". הצגות ויצירות שונות בכל מהלך 27 שנות הפסטיבל בחנו את מערכת היחסים הזאת, אף אם לאו דווקא כמטרה בפני עצמה אלא כתוצאה נלווית של הניסוי האמנותי. בפסטיבל השנה זה קורה בצורה אקטיבית בהצגות "ראבאק" ו"דודה פרידה", ובדרך פסיבית באמצעות דרך הושבת הקהל בהצגה "פרויקט ג`בליה".

ב"טטריס" זה קורה בשילוב מסוים של הפסיבי והאקטיבי באמצעות המבנה המיוחד שמתחתיו ומעליו מבצעים שלושה רקדנים וארבע רקדניות את משחק המחול המורכב שיצרה נעה דר. המבנה הזה מאפשר לקבל העומד מתחתיו לשרבב את הראש לתוך סורגי ברזל ולצפות ברקדנים בגובה הרגליים. חלקים רבים במחול מתרחשים כזחילה בין הראשים הצופים בהם, חלקים אחרים נרקדים במלוא הגוף. לקהל הניצב על שרפרפים מיוחדים המותאמים לגבהים השונים של הצופים ניתנת הזדמנות לנוח בין החלק הראשון לשני, ואילו את החלק השלישי הקהל רואה בישיבה מבחוץ, כמו באולם, כאשר המחול מתרחש מתחת למשטח ומעליו.

זהו ניסיון מעניין, אך מעורר תהיות. אינני בטוח שניתן לשפוט את המחול בפני עצמו, למעט אולי החלק השלישי, המרשים מאוד, שבו דר שבה ומראה את כוחה והשראתה. בשני החלקים הראשונים נראה לי שהיא שירתה יותר את המבנה, למעט בקטעים בודדים המתרחשים במרכזו, בשטח ה"נקי" מראשי הצופים. משום כך כמעט אי אפשר לראות את הצד השלם של המחול.

מבחינה מסוימת זה המחיר שיש לשלם על הרצון להציב את הצופים בתוך מרחב הפעולה של הרקדנים. השאלה הגדולה היא מה זה באמת אומר, לרקדנים ולמחול מזה ולקהל הצופים מזה, ואני חושש שמעבר לאטרקטיביות של המבנה - לא הרבה. אולי העובדה שזה לא כל כך נוח לצפות במחול בעמידה מתחת לבמה מקרבת את הצופים למאמץ הפיזי של הרקדנים הסמוכים כל כך, זוחלים-מרחפים מעל הראש, מול העיניים המשתאות. אך הנה, דווקא העניין הזה של המבט האישי, הוא מה שהציק לי במיוחד. למעט רקדן אחד, שמכל זווית שהיה בה ראה אותי, כשם שאני ראיתי אותו, חייך אליי, וכמו שיתף אותי בתנועתו, כל שאר הרקדנים ניבטו בי בעיניים אטומות. אני ראיתי אותם, הגבתי לנוכחותם. הם התעלמו ממני. אולי רק בגלל שידעו מי אני, אבל גם צופים אחרים ציינו זאת באוזניי אחרי ההופעה.

אורי פרוסט כתב את המוזיקה הטובה שליוותה את המופע, ועל פי התכנייה ביצע אותה בנגינה חיה, אם כי הוא לא הנראה על המבנה ועל כן, אין שום חשיבות או משמעות לכך עבור הקהל. אסי גוטסמן עיצב את התאורה שבמהלך שני חלקיו הראשונים של המופע ניתן היה להבחין בצורה חלקית בשינויים שחלו בה, אך ללא משמעות. רק בחלק השלישי, כשהקהל חזר למצבו ה"טבעי", מחוץ למבנה, אפשר היה להתרשם מהאיכות הגבוהה של העיצוב.

המפיק של "טטריס" הוא חיים וידר שראוי לכל שבח על העמידה במסה הכבדה של הרמת מופע קשה ומאתגר, תוך דאגה לשמירה על ראשי הקהל, רגלי הרקדנים וגופם.

בסך הכל מדובר בניסוי מסקרן ומעניין, ואני מניח שליוצרים כמו לקהלם יש מסקנות משלהם מתוצאותיו. מבחינת פסטיבל עכו זה יכול להיחשב כמאמץ ראוי לו וחשוב לבחינה של האפשרויות הטמונות במעשה האמנותי.

חלקים שאינם מתחברים

עיצוב חלל המופע (נעמי חדד) וההפקה (מילי טל שוורץ) הם גם המרכיבים המצוינים של "ארזת לבד" של היוצר הצעיר יאיר ורדי, שמנסה לבנות מופע שירה תיאטרלי חזותי המתבסס על שיריה של המשוררת אורית גידלי.

השירים הנשיים משקיפים על זוגיות בין אישה לגבר, מתוך התבוננות בהווי יומיומי, באירועים דרמטיים או משפחתיים. ברקע שבים ונשמעים פיוטים יהודיים גבריים המשלימים או מתעמתים עם השירה של גידלי.

על חלל הבמה שני מגדלי מתכת בוהקת עם סולמות, הניצבים באלכסון זה לזה, ולכל אחד מהם יש שלוחה אופקית, אף היא מאותה מתכת בוהקת. בין אבזרי הבמה חולצות כפתורים לבנות וחבלים אלסטיים, שבמהלך המופע נקשרים אל המגדלים ויוצרים רשת כמעט-עכבישית שבתוכה נעות ופועלות שלוש השחקניות (סיון לפר, נטלי רוטנברג והילה ורדי שהיא גם יוצרת שותפה של המופע). את הפיוטים משמיע מבמה צדדית שי חדד. יאיר ורדי עצמו עיצב את התאורה האפקטיבית, התלבושות עוצבו על ידי עפרי לפיד ושלי פלמון יעצה בכל הנוגע לתנועה.

"ארזת לבד" מביא למתחם היצירה התיאטרלית יוצר צעיר חדש, שנראה בעליל כי יש לו מה להגיד. אבל האמת חייבת להיאמר כי חרף הכוונות והרצון, ולמרות שגם כאן מדובר ביצירה טיפוסית לפסטיבל עכו לדורותיו, המופע אינו מבשיל לכלל הגד משמעותי ברור, וחלקיו השונים – העיצוב המרשים, הפיוטים המסורתיים היפהפיים והשירים המעניינים של גידלי – אינם מתחברים.

צבי גורן בפסטיבל עכו – חלק ב`
צבי גורן בפסטיבל עכו – חלק א`


12/10/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. המופע טטריס
אורן שחרור , (15/10/2006)
1. כל מילה בסלע
אלדד , (11/10/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע