סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2020 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
27282930
ביקורת
 
מאת: גבי אלדור סיכום אינטידמאנס 2011
 

 
 
יוצרי הפסטיבל שואלים באופנים שונים את הקהל הייתי טוב? אתם מקשיבים? אתם אוהבים אותי?


מתח של קירבה

אינטימיות היא נושא  טעון. בין אם אלו מחשבות כמוסות, בושה, וידוי, מברשת שיניים משותפת. באומץ פונים  משתתפי פסטיבל אינטימדאנס 2011 בתיאטרון תמונע שנושאו הוא "הקיר הרביעי" אל הקהל ושואלים אותו באופנים שונים: הייתי טוב? אתם מקשיבים? אתם אוהבים אותי? את המתנה שאני מביא?

בכניסה אלה רוטשילד בחצאית גבס  לבנה מעוצבת ושער קשור  אל התקרה  אשר משתחרר ונמתח שוב בחוט היא מראה מעניין, מסקרן מעוצב  בקפידה. המוזיקה של אוהד פישוף. עצם ההתבוננות די מקרוב בדמות הכמעט קפואה כבר יוצרת מתח של קירבה.

על כסא  בשורות של כסאות ריקים רוקעת יפעת פל ברקאי ברגליה בקצב הלך וגובר. כאשר מתיישבים לידה היא הופכת להיות "הקהל" הזר אשר יושב  לצדך באותו חלל וקיומו הוא חלק מן ההפרעה. היא נושאת מונולוג- רקיעות סוער,  עד שהמחזור מגיע לקיצו ומתחיל שוב.
 
סרט וידיאו מדיר מנוחה ומעולה של רוני חלבן מראה מחיאות כפיים קצובות של מחמוד פיאד. בתכנייה כתוב-  " ... הקצין הגדול אמר: לך שב שמה ואל תדבר בכלל." הוא לא מדבר. ידיו מדברות במקומו.   

   

 דחיסות רגשית ותנועתית
   
מיכל הרמן ביצירה " טופ גן" מתחילה כהיא עצמה ואחר כך מתחפשת לעיני הקהל לבלונדינית מ"המלאכיות של צ'ארלי". היא זו ששואלת איך אני? מסירה באמת את הקיר הרביעי בדיבור ישיר אל הקהל ומזמינה ארבעה משתתפים מתוכו להיות ארבעת הקורבנות של אשת האקדחים הסוערת. הדמות הקולנועית  הקלישאית לא עזרה לה ליצור  מחול מעניין מבחינה תנועתית, אך העבודה משעשעת וישרה.
 
מעיין מוזס  היוצרת ו-גל נאור שותפה  יוצרים זוגיות הדוקה וכואבת בחיבוק  מתמשך, מתגלגל ובועט, בחילופים  תזזיתיים בין חיבה למיאוס,  במה שנראה כקירבה אמיתית. ה-"I  do " המסורתי מסרטי הקולנוע  מתחיל כשאגה לא ברורה עד שהמילים הקלאסיות מתבהרות לשמיעה. חיבוק הופך לקרב וחוזר חלילה. 

אינטימיות ממשית, מרתקת, גילו שיר מדוצקי ודינה זיו ב-big bad horny pony. שתיהן נעות כאשה אחת, שערן השופע משמש כרעמה מתנפנפת ורגליהן מוטחות בחזקה ובקול ברצפה, הן דוהרות בחיבורים מסובכים, כאשר הזרועות, בדומה לתנועה של יסמין גודר, מספרות סיפור של עצמן, מעוותות קמעה. הקצב והעוצמה  מרתקים, כאשר גבר  בדימוי מושלם של קאובוי נכנס אל הבמה דוהר על סוס נדנדה, משחק בפראות, משליך את עצמו על הבמה ועל הבנות, רק כדי להיקשר לבסוף אל סוסו שלו, סמל מיניות לא חבוי מדי. הן מנצחות, עזות ומלאות תשוקה מרוסנת,  ורק הפרסות והנפת הרעמה מסמנות את מה  שמחבר ביניהן.

אינטימדאנס-ענק-1.jpg
שיר מדוצקי ודינה זיו, יובל גולדשטיין (מקור: אתר תמונע)
 
אחת העבודות  הטובות בערב הזה היא של יובל גולדשטיין המנסה בתחילה לצייר דיוקן של "מוניר" הארכיטיפ הפלסטיני שישראלי שוחר טוב מנסה לייצג, המילים "כיבוש" ו"אדמה" מתלווים לפס קול של " אין לו ארץ אחרת", אך לפתע נשבר הדימוי,  נמאס מהאירוניה, הרקדן שולף דף  ומקריא במהירות מונולוג מבריק בו הוא סותר את עצמו, מתוודה שאין שום ערך לעצומה פוליטית,  לדיבור נהיר, כאשר הבלבול והתעייה הופכים למתווה למחול קצר, מפתיע  ברכות הזרימה, בגודל ובחרות התנועות, וכך בעצם הוא משחרר את  עצמו ואת אותו מוניר סמלי מזהותו המוגבלת. לעומת הדחיסות הרגשית והתנועתית של עבודות אחרות בערב זה, לפתע החלל נפתח, כאילו משב  רוח רענן עבר בו.

הצליח להם
   
את תכנית ב' פתחה רנה שיינפלד, בדימוי המממש את הגעגוע הרומנטי במחול- שכבות של בד טול לבן המכסה את הבמה ואת הרקדנית. היא נעה מלמטה, יוצרת  דימויים שונים ביניהם מפלצות ועכביש, ולאט מסירה את הבד, מגיחה מתחתיו, מסירה את שאר בגדי הרקדנית ונותרת בטייטס צבעוניים. עכשיו היא כבר לא "הרקדנית", היא מניפה שוב ושוב את שערה הארוך, פונה אל הקהל בסוגים שונים של תחינה. מתיישבת בתוכו כמתנכרת לתפקיד שלקחה על  עצמה, ולבסוף שוב מתעטפת בטול הלבן הנכרך סביבה. ספק קצפת ספק תכריכים הקושרים את רגליה. 

זו עבודה רצינית  וישרה, שבה מתמודדת שיינפלד עם התפקיד של "רקדנית" ממנו ניזונה שנים רבות, עם הספקות ועם הצורך הנורא, האמיתי בקבלה. כאשר היא יורדת אל הקהל היא מטופפת על פניה באצבעות ידיה- כמו רמז זעיר, מוקטן, למחיאות כפיים ויש מחיאות כפיים סוערות.
 
דפי  אלטבב יצרה מחול לשתי נערות יפות תואר (רוזלינד נוקטור, אוליביה קורט- מסה) הקופצות,  מתגלגלות ומתפתלות על הבמה בווירטואוזיות, בהנפות ראש רבות ובהושטת רגלים באחידות מרשימה. פס הקול של מריה קאלאס המרמז  על הציפיות הגבוהות, כשם המחול, הוא באמת רף גבוה שאי אפשר להגיע אליו. הווידוי מגיע בצורת מונולוג משעשע שבו פונה אחת הרקדניות אל הקהל ומשתתפת עמו בספקותיה לגבי הבנה בכלל של מחול. לקראת הסוף היא מנשקת ארוכות את בת זוגה למחול, כאילו האהבה והאינטימיות ינצחו את האמנות הגבוהה, החד פעמית של קאלאס. הצעקה האנושית הקטנה הנמלטת מפי אחת הרקדניות כאשר הן נופלות שוב אל הרצפה היא הודאה באזלת יד מסוימת. גישה מעניינת, ישרה ועשויה היטב.
 
"לבן" של אור מרין בהשתתפות סתיו מרין ואור מרין  העלה בי הרבה תמיהות וניחושים. למה מביאים אוהל לבמה? הם הוא מין רחם? מדוע לובשות הרקדניות מין מעילי דובונים וממלאות את פיהן בפצפוצי נייר דמויי שלג? האם אני עדים לתהליך של התבגרות, של עצמאות, ולמה תנועות הרקדניות מעוותות? אני מודה שנותרתי באפלה, ברור שהתרחשה שם הרפתקה גדולה, אך כוונות היוצרות נעלמה ממני וחבל.
 
לאו לרוס קושר עצמו לקולר שעל צוארו, מושיט את קצה החבל לצופים בקהל ומנסה לחיות, כלומר לרקוד, בתוך ההגבלה הקשה הזו. לרוס הוא רקדן  נפלא, וכאשר הוא משתמש לרגע בגופו ללא המגבלות של הנושא וכאשר הוא משתמש בחלל לפני שהנושא משתלט עליו לחלוטין, אני עדים לכמה רגעי מחול מרתקים. הנושא כאוב ואין ספק שלרוס לא חשוב לרקד להנאתנו אלא לומר- זה מה שאתם עושים. זהו קטע אינטימי, מכאיב, והישירות שלו בעלת עוצמה.  מעניין הניגוד בין היכולת המובהקת , בין חרותו של הרקדן כאמן ושליטתו בגופו, לבין ההאשמה  הגורלית שאותה הוא מכיר מקרוב. שאינו חופשי כלל. 
 
אינטימדאנס-ענק-3.jpg
מעיין מוזס ולאו לרוס (מקור: אתר תמונע)

"פולחן האביב" של הלל קוגן הוא אחד הנוסחים המלהיבים ביותר שראיתי  לפולחן האביב  בביצוע  רקדן סולן . פרוע כמו שסטרווינסקי המלחין חזה בעיני רוחו את התעוררות האביב מקיפאון החורף, חושני ומוטרף, עכשווי אך מלא ציטוטים מדויקים  מהביצועים הקלאסיים של היצירה הזו.
 
זהו  מופע של יכולת , אינטליגנציה והומור, למרות הטרגיות  המובנית בסיפור ובמוזיקה. מוטיב הקרבן, הנערה הנבחרת למות, מופיע בשרטוטים שונים מן ההתחלה- דם במה מלאכותי נשפך על חזהו של קוגן, שני אקדחים בשתי ידיו מסמנים אפשרות אחרת למות. הלל קוגן רוקד את כל התפקידים, את המחנות הניצים של  זקני השבט, את האשה- כלה העולה לקרבן, את התשוקה, את העבר בדמותו של ניז'נסקי שיצר את הנוסח הראשון, המהפכני ליצירה,  ושאותו הוא מגלם ברגעים מסוימים מתפקידיו המפורסמים- הליצן שגם הוא קרבן,  אחר צהרים של פאון כנציג של תשוקה תמימה, פראית... תקצר היריעה.
 
לסיכום: נפלא שאפשר היה לראות כל כך הרבה נוסחים של אינטימיות,  של יושרה, של שיתוף בין יוצרים ותיקים ועשירי ניסיון לבין יוצרים צעירים אך נועזים לא פחות. הצליח להם, לאמנים, למנהלים האמנותיים נאוה צוקרמן ועירד מצליח. יופי.



03/07/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע