סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2020 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה "עד שיגידו לי די"
 

 
 
אני לא הייתי הרקדנית הקלאסית, הדקיקה והארוכה מהספרים. לא התבלטתי, ובשום אופן לא הייתי בין הרקדניות החזקות. לכן אני כל-כך מודה לרמי שלא רק ידע לזהות בי משהו סמוי, אלא גם ידע להגיד לי מה לעשות כדי להתקדם לשלב הבא"
הרקדנית רננה רנדי בראיון חשוף במיוחד לכבוד "אמבכלל", המופע החדש של להקת המחול הקיבוצית


בימים אלה עולה המופע החדש של להקת המחול הקיבוצית, "אמבכלל". כמו ברוב היצירות של רמי באר, הכוריאוגרף המיתולוגי של הלהקה, גם הפעם פותחת את הערב הרקדנית רננה רנדי בריקוד סולו.

ילידת 1973, 16 שנה בלהקת המחול הקיבוצית, רנדי מחוללת על הבמה כאילו זו הפעם הראשונה שלה. "אני כל הזמן חושבת לעצמי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שלי על הבמה", היא אומרת. "כל מופע הוא חד-פעמי. וכשאני רוקדת אני באמת מנסה להיות שם ברגע הזה, בזמן הווה בתוך טוטליות".
 
ספרי על העבודה החדשה שאתם מעלים, "אמבכלל"
 
"חשוב לי להגיד שהעבודות של רמי הן לא נרטיביות, וכל ניסיון להכניס אליהן עלילה הוא ניסיון מאולץ. הכי נכון בעיני להשאיר את זה הכי פתוח ולהציג לקהל את הגוף בתוך כוחה של התנועה.


בדף התכנייה מצטט רמי את שירו של ישראל אלירז מתוך ספרו 'הלא ייאמן פשוט ישנו', שיר שנולד ממצב מהורהר, אבסטרקטי למחצה ופילוסופי, על גבול הזן. שיר שמדבר על אין מוצא, על כאב. בשבילי כרקדנית זו עבודה שמדברת על גן עדן ועל הגירוש מגן עדן".

רמי באר פותח את מרבית העבודות שלו בפרולוג, סולו נשי, שעד עתה בוצע תמיד, למיטב זכרוני, על-ידייך. האם את בשבילו סוג של מוזה?
 
"אני לא חושבת ככה. כל פרולוג היה יכול להתקיים דרך רקדן אחר. במקרה היו לא מעט פעמים שהוא בחר לפתוח יחד איתי. רמי הוא באמת סוג של גאון בעיני. הוא יודע לשמור על עצמו רענן בתוך תהליך היצירה ולשנות בה חלקים עד הרגע האחרון, עד שהכל יושב כמו שצריך, עד שהכל מגיע לאותה נקודה שאליה הוא כיוון את הדברים". 

אמבכלל-2-צילום-אורי-נבו.jpg
"אמבכלל", צילום: אורי נבו

מורכבות שמבקשת להתפענח
 
בתחילת השיחה היא מתפתלת ומתנצלת על זה שהיא מתראיינת. בכלל, מבחינתה העבודה שלה היא לרקוד ולדבר כמה שפחות, אלא שלריקוד היא הגיעה כמעט במקרה. רנדי היא בת עין-גדי, שם גדלה, וכמו הרבה בנות אחרות, החלה לרקוד בשיעורי ריתמיקה ובכוריאוגרפיות לחגים בקיבוץ.

בכיתה י"א היא התקבלה לתיכון של האקדמיה למחול בירושלים ולמדה שם שנתיים, עד הגיוס. את להקת המחול הקיבוצית היא זוכרת מהילדות. "הפקות הילדים שלהם, כמו 'פטר והזאב', 'קרנבל החיות', שבו את לבי", היא אומרת. "גדלתי עליהן, ואחרי הצבא היה לי ברור שאני צריכה למהר להגיע לגעתון, לכפר המחול".

לדבריה, לא תפסה את עצמה כרקדנית. בשבילה המחול תמיד היה סוג של חיבור למקום פנימי ושמח. אבל אז הגיע רמי באר להעביר בכפר המחול סדנה. כולם מאוד התאמצו והתרגשו, היא נזכרת, אבל בשבילה התרגילים היו מהירים מדי, והיא הרגישה שהיא לא משתלבת. אלא שרמי באר חשב אחרת, ומאז השתנו חייה.

"אני לא הייתי הרקדנית הקלאסית, הדקיקה והארוכה מהספרים", היא מחייכת. "לא התבלטתי, ובשום אופן לא הייתי בין הרקדניות החזקות. לכן אני כל-כך מודה לרמי שלא רק ידע לזהות בי משהו סמוי, אלא גם ידע להגיד לי מה לעשות כדי להתקדם לשלב הבא. הוא הראשון שדיבר איתי על ההזדמנות שלי להפוך את המחול למקצוע". מאז היא משתתפת בכל יצירות הלהקה ושותפה פעילה בתהליך היצירה.
 
את יכולה לזהות את הרגע שבו את מבינה שמחול הוא הכלי שלך בעולם?
 
"אני הבנתי את זה בזכות רמי. לגמרי. התרגשתי מריקודי עם וריתמיקה ונהניתי באקדמיה למחול, אבל לא ראיתי בזה ייעוד. לא היה שם משהו שנגע בי, זה היה יותר בגדר נחמד. רק הזיהוי של רמי ידע לבאר את המחול בשבילי".
מה רמי באר ראה בך שאת לא ראית?
 
"אני לא באמת יודעת. בעצם רמי בעיקר נתן לי אחרי המפגש שלנו משימות. הוא אמר שאני חייבת לעבוד קשה, לתרגל כל יום כדי לחזק את הגוף, לאכול נכון. ולמזלי לקחתי את העצות שלו. סמכתי עליו שהוא רואה משהו גם כשאני לא ראיתי. הדבר הכי חשוב בריקוד הואעבודה, עבודה, עבודה. אבל עבודה מכוונת מטרה, כזו שמפתחת סוג של תשוקה ורעב. וכשזה קורה, יש לרקדן אותה הילה שיש למלאכים".
 
ובכל זאת?
 
"אני באמת חושבת שכולם בקיבוצית רקדנים סופר-מוכשרים. אני לא חושבת שאני שונה. אולי הסיפור חיים שלי יצר בי איזו מורכבות שמוקרנת החוצה כשאני רוקדת וזה מה שרמי ראה, איזו מורכבות שמבקשת להתפענח". 

אמבכלל-ענק2.jpg
"אמבכלל", צילום: אורי נבו
 
בין משפחות אומנות ומוסדות
 
כשאני מבקשת מרנדי לדבר על המורכבות הזו, היא פורשת בפני סיפור חיים שהיה יכול לפרנס בקלות טלנובלה, או לפחות דוקו. "נולדתי לאבא הודי ולאם טוניסאית שלא יכלה לגדל אותי, ונשלחתי לאימוץ בגיל שלושה חודשים", היא מספרת. "כתינוקת עברתי בין משפחות אומנות ומוסדות, עד שבגיל שנה וחצי הגעתי למשפחה שאימצה אותי באופן חוקי". הוריה המאמצים עלו לארץ מארה"ב בשנה שהיא נולדה. "הם אימצו שם שני ילדים וכאן אותי, וכולנו גדלנו יחד בקיבוץ עין-גדי.
 
"כל השנים היה ברור להורים המאמצים שלי שאני אהיה הילדה שתפתח את תיק האימוץ שלה ותתמודד עם התהליך המורכב הזה ועם המפגש עם האמא הביולוגית. ובאמת בגיל 27 החלטתי ללכת לקראת התהליך הזה.
 
"במקביל גמלה בי ההחלטה אחרי חמש שנים בקיבוצית לרקוד בלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק. היה לי מאוד טוב עם הקיבוצית, אבל רציתי להתנסות בעבודה עם כוריאוגרפים אחרים, לראות שאני יכולה לעשות דברים אחרים ובעיקר לאתגר את עצמי. זו גם היתה הזדמנות לחיות קצת בעיר אחרי שכל החיים שלי בעצם חייתי בקיבוץ".
 
וכך יום אחד מצאה את עצמי רנדי בבוקר צועדת לפגישה ראשונה עם אמה הביולוגית ("כמובן שרמי באר ואשתו ליוו אותי"), ובצהריים נפגשת עם ענבל פינטו בבית-קפה תל-אביבי רגע לפני ההצטרפות ללהקה שלה ושל אבשלום פולק. 

"נפגשתי עם האמא הביולוגית שלי לפני 11 שנה, ומאז יש לי קשר איתה, ובשנתיים האחרונות גם עם החצאי אחים שלי. האחים שלי תמיד ידעו שיש להם אחות רקדנית ורצו ליצור איתי קשר, אבל אני הייתי צריכה זמן כדי לעכל את המורכבות הזו והעדפתי לחכות. הם מאוד כיבדו את הרצון שלי ולא לחצו.
 
"פעם אחד האחים שלי ראה שאנחנו מופיעים בנתניה והחליט להפתיע אותי: הוא שלח את הבת שלו אל מאחורי הקלעים, ופתאום מצאתי את עצמי מול עצמי במודל קטן יותר. הם כל השנים גדלו עם הידיעה שיש להם אחות ושיום אחד הם יפגשו אותה. אני מאוד גאה בהם, אין בי שום כעס, לא על המשפחה הביולוגית ולא על המשפחה המאמצת שלי. זה לא שאני לא רואה את הפחות טוב בעולם הזה, אבל אני שמה אותו בפרופורציה. מהשלב שהחלטתי לפתוח תיק אימוץ ולפגוש את המשפחה הביולוגית, אין משהו שהוא לא פתור בעיני.
 
"יש משהו בגנטיקה שהוא כל-כך חזק, שאי-אפשר להתכחש לו. המפגש בינינו הוא תמיד נורא מרגש. זה סרט שלם. אני באמת מודה לה, לאשה הזו שילדה אותי, למרות שהיא לא גידלה אותי. ובעצם בריקוד אני מתמודדת עם המורכבות הזו בין משפחה שנתנה לי חיים למשפחה שאימצה אותי אל חיקה".

אמבכלל-צילום אורי נבו.jpg
"אמבכלל", צילום: אורי נבו
 
בשביל מי את רוקדת?
 
"רק בשבילי", היא צוחקת. "בוודאי שאני מרגישה ומודעת לקהל, אני מרגישה חלק ממנו, בתוך איזה חיבור ראשוני, אבל אני לא באה למצוא חן בעיניו או לרצות אותו, אני עושה את מה שאני מאמינה בו. אני הולכת עם האמת שלי".
 
מה החלום שלך?
 
"לעשות שיתופי פעולה עם מעצבים ואמנים נוספים, ולהמשיך ללמד אנשים פילאטיס, אבל בעיקר את האהבה של לתנועה ואת הדרך לחשיבה חיובית. וגם שהאבא המאמץ שלי יחזור מארה"ב לישראל ויראה את הסטודיו שבניתי וקראתי לו על שמו. זה בראבו ענק להורים שלי שבחרו לגדל אותי".
 
עד מתי תרקדי?
 
"עד שיגידו לי די. לא דקה אחת קודם. אני עדיין מרגישה אחרי 16 שנה שאני בתחילת הדרך. ואני אדם מאושר. תמיד הייתי".
 
 
המופע "אמבכלל" יעלה בימים שלישי ורביעי 21, 22 בפברואר 2012 ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל-אביב. מופעים נוספים יתקיימו בפברואר בעין השופט ובבית גבריאל ובמרץ במרכז סוזן דלל.


רכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

31/01/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע