סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2020 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה גמל על הגג
 

 
 
גבי אלדור, דור שלישי לשושלת מחול חלוצית בא"י בריאיון מקיף על ספרה "ואיך רוקד גמל?"


בספרה "ואיך רוקד גמל" מספרת גבי אלדור, חוקרת ומבקרת מחול (גם באתר הבמה), במאית ושחקנית תיאטרון, את קורות משפחתה, סיפור שהוא פרק חשוב בתולדות המחול הישראלי.

זהו סיפורם של מרגלית (גרטה) אורנשטיין, סבתה שפתחה את בית הספר הראשון למחול (מודרני, אמנותי, חופשי, גרמני, מחול ההבעה) בתל-אביב בשנת 1922; סבה, האדריכל יעקב (ז’אק) אורנשטיין, חלוץ נלהב שהביא את משפחתו מוינה לתל-אביב ובנותיהם התאומות, שושנה (סוזי) ויהודית (דיתי), שהיו כוכבות המחול של שנות ה-30 והפכו עם השנים גם למורות מיתולוגיות למחול. שושנה היתה אמה של גבי.

הספר הזה משמש לבני המשפחה מעין תת-מודע, המפעיל ומטעין אותם מחדש מבפנים. ואלדור מצליחה  פעם אחר פעם לפרק את הדימוי הנלכד רגע לפני שיאבד באפלת הערב ומרכיבה אותו מחדש על רשתית העין.

למה דווקא עכשיו, למה בכלל?
 
"עבדתי על הספר הזה הרבה מאוד שנים. בהתחלה כי זה עניין אותי ואחר כך כי אמא שלי התחילה להזדקן. כשאתה צעיר אתה לא ממש מתעניין בהורים שלך, ובתקופה שלי היתה מחיצה ומרחק בין ההורים לבין הילדים, אז גם לא הסתכלתי עליהם.
 
"נכון שעם אמא שלי תמיד התייעצתי כשיצרתי כוריאוגרפיות אבל זה היה מין עניין מקצועי, לא של יחסים. ופתאום כשעצרתי לרגע, הבנתי שיש שם דברים מעניינים, ופתאום העבר, שהיה איזה גוף חסר צורה, התחיל לקבל צבע ואז התחלתי להתעניין.
 
"צריך לזכור שזה הרבה לפני עניין האינטרנט. היום אתה בשנייה אחת שולף ממעמקי גוגל,  אבל אז בשביל אינפורמציה היית צריך ללכת לספריה ולדפדף ולדעת מה אתה מחפש. אתה פועל בשטח הרבה יותר סגור וצריך להחליט כל הזמן איזו דלת לפתוח. זה קצת הזכיר משחק שהיה לנו כשהיינו ילדים, היית מקבל דף נייר חלק וכשמרחת עליו עופרת של עיפרון היה מתגלה הציור מתחת. הרגשתי שאני בתוך איזה חדר חושך והתמונה מתגלה".

עולם לא נוסטלגי
 
מה היתה נקודת ההתחלה?
 
"אי אפשר להצביע על נקודה אחת. אני גדלתי בתוך ועם זה. אני מניחה שזה תמיד היה שם באיזה שהוא אופן תמיד כתבתי מאמרים והסתובבתי ליד. כשהתחלתי ללמוד על ההשפעה של התרבות הגרמנית על המחול הישראלי זה התחיל יותר לסקרן אותי אבל ברמה היותר אינטלקטואלית. ואז פתאום גיליתי שהן ממש היו חלק מזה. כמו הרבה דברים בחיי, זה קרה מבלי שאני מתכוונת לזה ממש,  אלא פשוט התרחש לו. מה כבר תכננתי? אולי יש איזו התכוונות פנימית שאני לא מודעת לה". 

ואיך-רוקד-גמל-עטיפה.jpg
עטיפת הספר "ואיך רוקד גמל?"


מה הן חשבו על הדבקות והנחישות שלך לחקור את הסיפור שלהן?

 
"גם אמי וגם דודתי אמרו לי שזה לא יעניין אף אחד ודחקו בי להפסיק".
 
למה הן חשבו ככה, הן לא הרגישו משמעותיות בתהליך?
 
"התבוננות רומנטית בעבר לא היתה שם ורוב התיעוד ההיסטורי הושלך לעזאזל. שיא ההצלחה שלהן היה בשנות השלושים ותחילת שנות הארבעים, אחר כך הן לימדו כולן עד גיל שמונים והיו מורות נפלאות ושמן הלך לפניהן. אמא שלי לימדה את גילה אלמגור ושושיק שני.  אנשים הגיעו אליה לסטודיו ברחוב רופין כי העריצו אותה. אז בתור מורה היא המשיכה אבל ביצירה שלה העולם לא התעניין יותר. זה קשור לתולדות המחול כאן. בשנות החמישים הגיעה מרתה גרהם והמחול הישן יותר שבעצם עשה את המהפכה בארץ, הפסיק לעניין כדרך העולם".

"הן גם לא היו מרירות שזה נורא יפה. הן אמרו לעצמן אוקיי אז נלמד. העולם שלהן היה עולם לא נוסטלגי ולא מריר. הן היו שלמות לגמרי עם מה שהן עשו, עם ההצלחה שלהן, ובלי נוסטלגיה בכלל. שזה דבר מדהים היכולת לא להסתכל אחורה בצער ובכאב".

געגועים להרצל

את המסע של האורנשטיינים מתחילה אלדור ב-1911 ברגע מיתולוגי- הולדתן של יהודית ושושנה באינסברוק, אוסטריה. זה קורה בליל דצמבר מושלג, זוג מגיע למרפאה על מגלשיים אחרי שבעה חודשי הריון, והלידה הכפולה מפתיעה את ההורים שמגדלים אותן בתוך מגירה. מקץ שלוש שנים פורצת מלחמת העולם הראשונה והאב מגויס לצבא כקצין. מרגלית עוברת עם הבנות לווינה, לבית הסבים, בעלי חנות אופטיקה מפוארת ששימשה את חצרו של הקיסר פרנץ יוזף. וכשמלאו לתאומות שש שנים נולד האח הצעיר, דוד.

המלחמה תמה, כותבת אלדור, "וסבא, שאמנם זכה בצלב הברזל הקיסרי, אבל בשל יהדותו לא קיבל את דרגת מפקד הפלוגה שהיה זכאי לה, יושב בבית אופנהיימר, אצל הוריה של מרגלית, ונמלא געגועים אל הרצל, שאותו פגש פעם באימון של קבוצת הכוח בלאו וייס, והוא אורז את חפציו ונוסע ברכבת לאיטליה ועולה על אונייה ומגיע לארץ ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1921, הוא מפציר באשתו להגיע "בואי, כאן גן עדן" והם מחליטים להצטרף אליו.

יהודית-ושושנה-יחצ.jpg
יהודית ושושנה (תמונת יח"צ)


"למרגלית, סבתא שלי, אני חושבת שזה היה קשה כי היא עשתה ויתור נוראי כשהיא הגיעה הנה. 'יש יותר מדי אנשים הנדחקים בינינו והכל דביק וחם, חם כל כך', כתבה עם הגיעה. סבא שלי לעומתה הגיע הנה פעם אחת ולא רצה יותר לחזור לשם לוינה. אני לא יודעת אם אנחנו כל כך מצליחים לקלוט את זה. זה דור לא יאומן. אנחנו כן יודעים מה זה כשבורחים, כשאין ברירה אבל מתוך רצונך החופשי?  אני חושבת שסבא שלי היה הרפתקן גדול בנשמתו וברוחו. הוא משך את כולם קדימה".

הספר בוחר לא להישאר בעובדות היבשות ויש אפילו מקומות שמרגישים שהתרווחת לתוך איזו ליריות. אז מי בעצם הקול הדובר, האם זאת גבי אלדור חוקרת המחול? האם זאת הנכדה או הבת?
 
"גם בסיפורים שהתרווחתי קצת", היא מבהירה "בכולם ישנם יסודות עובדתיים. יש כאן גם איזה עניין דורי. אני באה מדור שלא כתב 'אני', גם כי האני לא היה חשוב וגם כי לא היה מקובל לכתוב אני. ויש לי כל מיני קולות, תמיד היו, ולכן אני גם הנכדה וגם הבת וגם העדה וגם החוקרת ולקח לי המון זמן להעז להכניס את הזכרונות שלי הממשיים, את עצמי לתוך הדבר הזה. ומרגע שזה קרה התחלתי לכתוב, ממש לכתוב, כמו שאני כותבת סיפורים ושירים, והפכתי את זה ממחקר היסטורי למשהו הרבה יותר חווייתי ואישי".
 
אלדור מתארת עבודת בילוש של ממש. מזוודה מעור שנשלפת מתחת למיטה עם מכתבי האהבה של דודתה, קופסת קרטון של אימה עם מכתבים שמגלים את כל המסעות שלהן לוינה ולברלין כש"פתאום כל המילים והשמות שהיו מיתולוגיים בשבילי ולא ידעתי מי הם בעצם, הפכו לדבר ממשי. וזה הלך והעמיק".
 
את מדברת על ליפול לתוך המשפחה הזאת ולצאת כמו ממים עמוקים, את מדברת על להושיב אותם מולך פעם אחת ולחקור אותם. מה בעצם חיפשת?
"אני לא יודעת. יש כאלה שאומרים שזהו רק פרק ראשון מתוך ספר היסטוריה שעוד אכתוב. ושיש המון התחלות בתוך הספר המון סימביוזות- סבא וסבתא, הבנות עם סבתא, הבנות אחת עם השנייה, אני עם אמא שלי,  אני עם העולם שצמחתי לתוכו ולא בחרתי בו וכמה שרציתי להתרחק ממנו ונסעתי לירושלים ולמדתי פילוסופיה והלכתי להיות שחקנית, לא היתה לי ברירה".
 
עמוד תומך
 
התחושה החזקה בספר היא שמלבד סבא שלך, אף אחד לא באמת בחר בעולם הזה ושהכל קרה במקרה. הוא זה שעודד את בנות המשפחה להשקיע במה שחשוב באמת: ריקוד ומוזיקה. התאומות נשלחות ללמוד נגינה בקונסרבטוריון של גברת מרים לוית בפינת רוטשילד-אלנבי. שושנה לומדת פסנתר, יהודית לומדת כינור ומרגלית, שלמדה באוסטריה גימנסטיקה מתחילה, רק בכדי להתפרנס, להעביר במקום שיעורי תנועה. וכך כביכול במקרה למעשה, קם הסטודיו הראשון למחול בתל אביב.

"יש פה אולי התכוונות אחת בכל זאת בעובדה שמרגלית הלכה ללמוד בוינה גימנסטיקה ריתמית מתוך מחשבה אמיתית על האמנסיפציה של האישה, ברמה הכי אישית ועמוקה. מרגלית, שלמדה בצעירותה אצל גרטרוד בודנוויזר בווינה, מאוד הושפעה מהריקוד החופשי שהתפתח באותם ימים באוסטריה ובגרמניה.

"היא גם ביקרה והשתלמה באירופה לא מעט לאורך השנים, והתוודעה אל המאסטרים של אותה עת, בהם קורט יוז, רודולף פון לאבאן ורוזליה חלאדק. היא ייבאה את הרעיונות שלהם ארצה, חינכה דור שלם כיצד לנוע. בין תלמידיה היה גם משה פלדנקרייז. פיזית היא בהחלט לא היתה רקדנית, אבל משהו בזה מאוד סיקרן אותה. ואולי היתה גם בחירה בעשייה, ברעיונות".

מרגלית נשארת אולי הדמות הכי עלומה ומסקרנת בספר. כותבת עליה אלדור "בצילום על הגג, אחד הבודדים שבו מרגלית אורנשטיין נראית ניצבת במחווה ריקודית, רואים שהיא לא רקדנית - היא היתה גבוהה למדי ומלאה ונראתה חזקה. בצילומי המשפחה על הגג היא עומדת וראשה תמיד נטוי - לא כמו אצל בעלה יעקב, שנשא את ראשו בגאון על צוואר חזק - כמו קשובה לקול אחר, לא זה שכאן ועכשיו.

"הבעת פניה אינה באמת שמחה, בעוד שהכול נראים נינוחים ובתוך הרגע הזה הקל, הזוהר, כאשר הנעורים נראים כמצבו הטבעי של העולם, והגופות הצעירים רכים. ויש מין תנועה בצילומי הגג האלה, מישהו נשען וידו חובקת גב, וראשים מתקרבים לדיבור של צחוק וסבא תמיד זקוף ונבואי וסבתא מרגלית שם ולא שם, ברגע יצוק האור הזה. היא לא צמחה במחול, וידיה המורמות קדימה ואחורה בצילום הנדיר שלה בתנועה, בכריעה, אין להן את מה שדיברה עליו בביטחון מוחלט שכזה, מתוך ידיעה - כאן אין התכוונות, יש רק צורה בחלל".


שושנה-בשיעור-על-הגג.jpg
שושנה בשיעור על הגג (תמונת יח"צ)


"לא היה לי קשר קרוב עם סבתא שלי" אומרת אלדור. "אמא שלי היתה סנטימנטלית, סבתא שלי בכלל לא, איתה היו לי יחסים מאוד מסוייגים. היא תמיד אמרה שלא מנשקים נשים זקנות. אני מרגישה שהחמצתי אותה".
 
ועם זאת באחד הקטעים היפים בספר מרגלית כותבת ביומנה האישי על היחסים שלה עם בעלה: "אנחנו לא מדברים הרבה אבל בין ז'אק וביני יש הבנה גדולה. אני חושבת על הבניינים שהוא בונה, כאילו הם רוקדים, והמבנה של הריקודים שלי הוא כמו בניין מודרני, עם בסיס, ובאלאנס, ואוויר, וריתמוס, ובלי קישוטים. בעת שאני מסתכלת על הריקודים של הסטודיה שלי, המבנה כל כך ברור - יש מתח ויש הרמוניה, יש קונטרסט, גם בצורה וגם בתוכן ... ז'אק יקר שלי, לפעמים כשאנחנו הולכים ביחד אל שפת הים ואני רואה את דמותו, הרגליים החזקות והזרועות, אני מבינה שהוא ניצב בתוך הריקודים שלי כמו עמוד תומך, וכוחי בא ממנו".

"אני חדר מלא רהיטים חסרי טעם"
 
ערבי המחול של התאומות הפכו לשם דבר בקרב היישוב והביקורות פיארו את שמן. "שתי האורנשטייניות שייכות לרקדניות המבורכות הבודדות, שבאמת רוקדות, שריקודן הוא אמנם ריקוד. ריקוד המדבר אל כל אחד, סוחף, מזעזע ואינו ‘הצצה מתחת לחצאית' או פיהוק מתמשך. כאן רוקדים בני אדם, בני אדם שלמים, ולא רק גוף ורגליים". כתב אלפונס הימלרייך, צלם שהרבה לתעד אותן.
 
התאומות היו חלק אינטגרלי מהחוגים האמנותיים בתל אביב של אותם ימים הן השתתפו בנשף אגודת הסופרים עם ביאליק וטשרניחובסקי. הן פגשו את שלונסקי ש'אשתו היפה עם השער הזהוב, שהיתה אתנו בעמק בסיבוב של ‘האהל', לא היתה, והוא הזמין אותי לשבת אתם ליד השולחן'. את ברוך אגדתי, 'שתמיד קורץ לי ככה עם העיניים, הוא לא יצר שום דבר חשוב באמת בריקוד, אף שהיה לפנינו והתנועות שלו יפות'. ובכלל 'האוויר היה מלא מלים וצחוק וכאילו אין דברים רעים בעולם'.

איזו מערכת יחסים היתה בין התאומות?
 
"הקונפליקט הוא בעצם מהותן", אומרת אלדור, "מגיל צעיר הצטיירו התאומות כהפוכות מבחינת אופיין, והדואטים המשותפים כמו הדגישו זאת. וגם בריקודים שתוכנם לא עוסק במפורש ביריבות - יש מתח כוריאוגרפי, כאילו כל צד מושך לכיוון אחר בתוך השלם. על גב תצלום של ריקוד "היריבות", כתבה אימי: 'שתי נשים אוהבות אחת את השנייה, אבל גם שונאות'. ב-1991, כאשר שיחזרנו במרכז סוזן דלל את ריקוד 'היריבות' (השחזור היחיד עד כה), סיפרה דבורה ברטונוב כי מרגלית היטיבה להשכין את השלום בין הבנות, 'סוזי עם התמימות שלה והנדיבות וטוב הלב', לבין 'יהודית שלקחה את כל הרגשות השליליים. היא לא יכלה להתלהב משום דבר. היא היתה עקשנית, דבר שיכול היה לעזור לה, אבל בדרך כלל עמד בדרכה'".

היתה ביניהן דמות שהיא צל ודמות ראשית?
 
"לא חושבת, הן היו כל כך שונות. יהודית היתה באמת קודרת וסובלת וזה המם אותי כשגיליתי את זה במכתב שהיא כותבת למיכה ברכוז אהובה: 'אני חדר מלא רהיטים חסרי טעם ולא יפים ומתאימים, ועלי להוציא את כל הרע ורק אחר כך להכניס רהיטים חדשים ויפים'. במכתב אחר היא מדברת על המשקל הפנימי שלה שהוא פעם למעלה בשמים, וביום אחרי זה 'בעמק היותר נורא'. וזה היה אמיתי.
 
"זה בעיקר המם אותי כי אמא שלי היא המלצה נהדרת לחיים. לא היתה בה טיפת קדרות או בחירה בסבל. אמא שלי זה להגיד הלכנו לאיבוד, היו לנו שלושה פנצ'רים, לא היה לנו מה לאכול אבל היה כייף וזה לא היה מתוך איזו החלטה פילוסופית ניו-אייג'ית של לקבל את החיים".   
  
האפלה הגרמנית לעומת האור מן הגג

מה חששת לגלות כשהתחלת לכתוב את הספר?
 
"חששתי לגלות כי ריקודיהן היו בעצם חיקויים של המקורות האירופיים. זה לא קרה, יש שם ממש יצירה עצמאית. יש גם הבדל סגנוני, בין האפלה הגרמנית לעומת הבהירות שעולה מהתצלומים של ריקודי הבנות. היה מדהים לגלות גם את הביקורת שלהן. גדלנו להאמין שבארץ היה המחול החדש העתק דהוי של הפאר הגרמני, אך אין זו אמת. ושושנה כתבה שוב ושוב: ‘יש להם טכניקה טובה אבל הם לא מביעים שום דבר'".
 
בהקשר הזה מעניין לגלות את תפקידו המרכזי של הגג של בית הספר. "בגג התקיימו לעתים קרובות שיעורים ובו אהבו התאומות לרקוד באוויר הצח. כמעט כל הריקודים שמופיעים בספר, דרך תצלומיהם הנפלאים של אלפונס הימלרייך והלמר לרסקי, תועדו על הגג הזה. מרגלית רואה בעובדה שהתאומות גדלו באויר החופשי יתרון על הרקדניות הברלינאיות ואמנם היא לא כותבת את המילה אבל בשבילי זה המרחב. הגג גם נותן ליצירות אור אחר לגמרי".
 
בסוף הספר את מתארת כיצד דוד, האח הצעיר שהיה לקצין בכיר במשטרה, שם קץ לחייו כשהתקרב לגיל 90, לאחר שהחל לחוש תלוי בסובבים אותו.  הוא כמעט לא נוכח בספר. למה בעצם?
 
"דוד לקח על עצמו גורל לא נכון. דוד לא היה אמן, הוא היה זה שמכר את הכרטיסים בקופה בקולנוע עדן למופע של התאומות. במשפחה הזו מי שלא היה אמן לא היה בתוך השיח המשפחתי. ודוד בחר להתגייס לבריגדה בגיל 17 ובעצם הסתלק מהבית. רק כשכתבתי את הספר למדתי להכיר אותו, היה לו זכרון מדהים והספר היה מאוד חשוב לו. אולי דוד בצלילה שלו מהגג בסוף ימיו הצליח לרקוד את הריקוד הכי טוטאלי ואמיץ מכולם".   
 
"איך נעשה שזה יהיה מקומי?"
 
אם נחזור לרגע לגבי מבקרת המחול, איך היית מנסחת את התרומה של שלוש הנשים הללו למחול הישראלי?
 
"הן התחילו את המודרניזם. הן הביאו לארץ בצורה הכי מובהקת איזושהי תשתית שמאפיינת את המחול הישראלי, שמחברת בין רציונליות ותבונה - כמו שיטות של לאבאן, של מודעות גופנית מאוד גבוהה, של מה שנכנס אחר כך לפלדנקרייז - עם יכולת של השראה. הן כל הזמן היו במקום של חיפוש ושל מחקר והן הביאו הנה עולם חדש".  
 
קראתי קדימה ואחורה, ושוב, וקיוויתי שבסוף אני אקבל תשובה וזה לא קרה. אז איך רוקד גמל?
 
"זה לא כל כך מיסתורי, למרות שחבל לי להסיר את המיסתורין מעל זה. בעצם זה ציטוט מתוך שיחה בין דבורה ברטונוב וסבתא מרגלית. דבורה מאוד אהבה את מרגלית, היא קראה לה ‘אשה גדולה' ומאוד אהבה לדבר אתה. הן היו מאוד מיודדות והעריכו אחת את השנייה. ובשלב מסוים כשהן דיברו על איך עושים מחול ישראלי, מרגלית שאלה ‘כן, אבל איך רוקד גמל?' במין יאוש כזה, 'איך הוא רוקד? איך נעשה שזה יהיה מקומי?' אז לקחתי את זה כי אני חושבת שזה די ממצה. ואני גם אוהבת את זה שיש כאן חידה ושזה מצחיק גם. אני מוכרחה לומר שאת המתרגמת לגרמנית העובדה שיש בספר שאלה שאין עליה תשובה מאוד עיצבנה".
 
הספר עוצם את עינינו בשנות השלושים. משלב זה בשביל אלדור "החיים ניצחו את האמנות". האחיות אורנשטיין ממשיכות ללמד, ליצור, לרקוד, לכתוב ולנגן עוד 60 שנה. כותבת אלדור: "שושנה נפטרה בשנת 1998 'בזרועותי ובזרועות אחותי אלדע וכל הנכדות שהשעינו את ראשיהן הבוכיים על גופה. המוות אחז בכפות רגליה כיודע מהי נקודת התורפה וצבע בכחול את מעלה גופה עד שהשלים את מלאכתו וכיבה את עיניה'. יהודית חיה עד שנת 2008 ונפטרה בשנתה במעון בברונקס 'כאשר בנה ארנון שומר מרחוק'.זהו סיפור שהעולם מכוון בו לאיזו כפילות אינסופית. ויש תחושה שכל מה שהמחול עושה בסופו של דבר מבחינתם היה לסדר את העולם ולברוא אותו מחדש. ואז באמת אין לך סנטימנטים כי אתה תמיד יכול לארגן אותו מחדש".

משהו בעובדה שאין דמות ראשית שומר על תנועת ספירלה בספר הזה. אין רגע של שקיעה והכל נע בסוג של מערבולת שגבי אלדור מרגישה שהיא נקלעה לתוכה. לעיתים נדמה לה שלא היא כתבה את הספר הזה.
 
זה אינו ספר היסטוריה המשלים מחקר מקיף אודות משפחה שכוננה את היסודות למחול האמנותי בארץ ישראל, וזאת למרות המספר נכבד של מכתבים, למרות כל אותם קטעי יומנים אישיים וציטוטים מהעיתונות. זהו אינו ספר ביוגרפי, או ספר זיכרונות נוסטלגי של ילדה שדרה בכפיפה אחת עם שושלת הריקוד החלוצית, למרות שיש תחושה שהכל נרשם מבעד לעפעף הפנימי ולא נמחק במילימטר.

זהו ספר שנע על פי איזה שעון פנימי של אישה עדה, זו המתבוננת לאחור, ובוחנת את רמות החדות והעמימות של המציאות המשתנה ומתפרקת. רוקדת לפנינו את הכוריאוגרפיה הבלתי אפשרית של הריקוד שאותו קיבלה בירושה.
  
  
"ואיך רוקד גמל?", גבי אלדור, הוצאת רסלינג. 



21/02/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. המכתבים, קטעי יומנים וכו`
אליה , השרון (18/05/2015)
1. איזה יופי וכל הכבוד לגבי המקסימה
( , (29/02/2012)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע