סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2020 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ביקורת
 
מאת: ענת זכריה אימפולסטאנץ - הולך הרבה ורחוק
 

 
 
ענת זכריה שולחת רשמים מפסטיבל המחול הבינ"ל הגדול באירופה


אם אתם מחפשים שינוי, אם קצתם באינטימיות הישראלית 'הערבה זה לזה' והחלטתם ללכת לאיבוד במקום גדול ויומרני עמוס פרטים, אם ביקשתם עירום מלא או משהו בשרני ומדמם קונספטואלית, אם ביקשתם רגעים קהים ומטושטשים מרוב מלל, אם גופכם מבקש מרחבים אבל מוכן גם להזיע במרחק אירופאי כזה שיודע לנפנף במניפות בד אדומות, סעו לווינה.

שם השמים נשארים נקיים מעל ראשינו, אף רקטה לא נוחתת, השמש מסנוורת בנעימות, צחוק עולה בקלות בין העצים, פסלים וכרכובים בצבע זהב איקוני נשקפים מהחלונות, והלילות יורדים נכון - גולשים לאט לאט כמו קצף בירת חיטה היישר מהחבית.

ובתוך כל העולה על גדותיו באלגנטיות, מפוהק, מתקיים פסטיבל המחול הגדול באירופה -"אימפולסטאנץ".

דרושה יכולת התרוצצות

הפסטיבל, המתפרש על כמעט 15 אתרים שונים ברחבי העיר, דורש יכולת התרוצצות המתוגמלת בפתיחת דלתות לחללים הכי יפים בעיר.

לעתים צריך להסכים לשבת על כסאות מאולתרים ולהזיע כי האוסטרים מצהירים שהם לא אוהבים מיזוג אוויר, והקיץ האירופאי כבר מזמן שכח שהוא אירופאי.

הפסטיבל, שנוטה לכיוון המחול הקונספטואלי והתחיל בכלל כסדנאות מחול, מציע היום תכניות רזידנסי, כיתות אמן, מופעי פרפורמנס, סדרת עבודות של כוריאוגרפים עצמאיים צעירים מכל העולם, יצירות שהפכו לקלאסיקה וחוזרות לבמה, ומופעי בכורה של כוריאוגרפים מבוססים שכבר הפכו לחלק מהמיינסטרים.
 
להחיות את גן העדן והגיהנום

העבודה הראשונה שבה צפיתי במהדורה הנוכחית היתה The Bosch Experience של הכוריאוגרף האוסטרי גיאורג בלאשקה (Georg Blaschke). העבודה מבוססת על הטריפטיך "יום הדין" של הירונימוס בוש שנמצאת במוזיאון לאמנויות יפות בווינה. בלאשקה מנסה להחיות את גן העדן ואת הגיהנום עם שירת א-קאפלה של שלוש זמרות ובעזרת תנוחות מצוטטות של שלושה רקדנים ורקדנית.

הניקיון האסתטי של בלאשקה מצליח לעמעם את הפסימיות והתיאולוגיה המיסטית של בוש. דווקא היופי הפשוט של התנוחות שכבר צרובות אצל כולנו - תנועות הפאתוס המנייריסטיות, הפרונטאליות, ההשטחה ואפילו הטיית הראש האלכסונית מציגים תפיסת חיים מורכבת וישירה של יחסים בין בני האדם מבלי להתעסק יותר מדי עם מבטו של אלוהים בכבודו ובעצמו.

יש משהו מדויק בצבעוניות הבז'ית החיווריינית, בחוטי הבד הארוכים, אביזר ארצי מעין כמוהו, הנמשך מהנקבים של הגופים, מחזיק את הפער בין השמים לאדמה. חבל שהמבנה האֶפּי בזעיר אנפין נכנע לפלורליסטי, מוותר על איזה מרכז עם שוליים ברורים, מתארך גם כשאין לו תוקף, גם כשאין לו משמעות.
 
גוף האדם כבסיס להתפתחות אמנותית

כוריאוגרף אוסטרי נוסף שיצר עבודה מסקרנת הוא כריס הרינג (Chris Haring), אחת הדמויות המרכזיות של עולם המחול המודרני באוסטריה היום, שלהקתו Liquid Loft כבר ביקרה בעבר בישראל.

הרינג, שעבד בעבר עם להקות מחול רבות ומגוונות, ביניהן DV8, נייג'ל צ'רנוק, וילי דורנר ועוד, שם דגש בכוריאוגרפיות שלו על גוף האדם כבסיס להתפתחויות אמנותיות חדישות, תוך הקפדה ושמירה על האסתטיות של התנועה.

בעזרת מחשבי מקינטוש ישנים שמעוותים את מראה הדמויות, מציגים שני הרקדנים מערכת יחסים של שותפות פרקטית, של משחקי תפקידים שמקורם במדיה אשר במודע הורסת את חלקיהם ומדביקה אותם מחדש. אפילו הקול, שנחשב תמיד כזיהוי הבסיסי ביותר של ה"אני" הפרטי, מעוות, והביחד יוצר סצנות גרוטסקיות שבשל הדייקנות והנוכחות הבימתית המרשימה כאילו לקוחים מקומדיה של מדע בדיוני.

שם העבודה, "ראשים מדברים"(Talking Heads) , נלקח ממינוח של אולפני הטלוויזיה, המתייחס אל אופן צילום של אדם מכתפיו ומעלה, לרוב קריינים. דבר זה מהדהד את עולם התקשורת ההמונית שהופך היום את החברה כולה לדו ממדית ושטוחה, ואף ניתן לומר - שטחית.

מסע סולו מפרך

אחת העבודות המטרידות והמחלחלות לתודעה בפסטיבל היתה Tour של הכוריאוגרף הצרפתי דוויד וואמפאך (David Wampach). וואמפך נע במשך 30 דקות בתוך מסע סולו מפרך, דרך עבודה קולית ונשימה מבלי למוש ממקומו כמעט עד הסוף.
 
בריכוז גדול ובחשיכה גמורה הוא שואף ונושף, מצמיד את הסרעפת לחוליות המותניים במנח צר בלתי אפשרי. 
שוב הוא מגדיל את נפח בית החזה, מזרים אוויר פנימה אל הריאות למלא את הוואקום, ומחרחר, תוך שהוא משמיע קולות שנעים בין עונג לייסורים עד שאי אפשר להבחין אם אלה גניחות של אורגזמה אקסטטית במיוחד או צווחות של חזיר שחוט בבית מטבחיים, קולות של גבר או של אישה, קולו של זה שמשמיע את תהומות הנפש באופן שפוי לגמרי או של זה שזועק כי נטרפה דעתו. 
  
הסאונד הכבד של הנשימה מנסה פעם אחר פעם לאחות ולתפור את מה שנפרם, אבל ייסורי השקדנות של וואמפאך לא נותנים לו עד שכל מה שנשאר הוא לספוג או לקרוע מתוך הגוף קווים של סבל. המקום הנחנק מכפר על חטא, אבל גם משמיע תחינה והתרפסות, מלמד לאהוב את מה שיש.

מוטב היה לוואמפאך לזנוח בסוף את הפיתוי שלו לאקו - צליל קולו המוחזר מספר פעמים יצר הדהוד שריסק את האיפוק ופוגג את השיא. ובכל זאת הכל נשאר עמוק בזיכרון.
 
דרגת האפס של הכוריאוגרפיה
 
בעבודות של הכוריאוגרף ג'רום בל (Jerome Bel) יש אווירה בנוסח: לא טוב להתרוצץ, מוטב להתרכז היטב ולדעת. אפשר להכניס את זה להגדרה של "נון דאנס" - הזרם שעדיין פורח בצרפת, או לראות בעשייה שלו ניסיון למצוא את דרגת האפס של הכוריאוגרפיה - ליצור מופע מחול ללא צעד ריקוד אחד, ודרך כך להגדיר את ההעדר למצוא מחדש את מה שהכרחי ליצירת כוריאוגרפיה. 
 
גרום-בל-Herman-Sorgeloos.jpg
ג`רום בל (צילום: Herman Sorgeloos)


בעבודה ישנה שלו מ-1995 שהועלתה בפסטיבל מחדש ונקראת על שמו, "ג'רום בל", הוא מעלה על הבמה שלוש נשים וגבר בעירום. אולי הם רקדנים, אולי שחקנים, ההגדרה הכי מדויקת והכי כוללנית תהיה: אנשים שמופיעים.
 
לכל אחד מהן מטלה אחת - גברת מבוגרת שתפקידה היה להחזיק את פנס התאורה משל היתה נצר לשושלת של תומס אדיסון, אישה עתירת ישבן שזמזמה את פס הקול לעצמה, וגבר ואישה שכתבו על הקיר האחורי את פרטיהם האישיים וברגע הפכו לסמי-גיבורים.
 
בל מודע היטב לכוחו של האישי על הבמה והוא מנסה לעמעם אותו לטובת גופים אנונימיים גנריים. אז נכון שהם משתינים על הבמה וחופנים את נוזלי הגוף כדי למחוק את מה שכתוב על הקיר כדי ליצור מחדש נקודת אפס. אבל קשה באמת להיכנע לפרובוקציה כי קל להאמין שיש פה יותר מזה, ושג'רום בל באמת אוהב להתבונן על אנשים, משועשע ומוקסם מהם בהיקסמות כמעט פרימיטיבית.
 
ההתמשכות חסרת ההתרחשות לכאורה של הסצנה על הבמה, הריק הטרגי־קומי שלה, נהפכים ל"ממנטו מורי". גם אנחנו הזדקנו בחמישים דקות בעת הצפייה ברקדנים, כמוהם כמונו, זמננו אוזל. יש טעם, אין טעם, עם כוח בלי כוח, כולם ממתינים, והחיים הם גסיסה.
 
בשימוש שלו באנשים לא מעניינים בעליל מחדיר בל לעבודה חמצן מציאותי ובלתי מטאפורי בעליל, ומבהיר לצופים שאף כי יש כאן הרבה הומור וסרקזם - זוהי לא עבודה מצחיקה. מה שנראה במבט ראשון כבדיחה נהדרת, ניהיליסטית אפילו, חיבור מחומרי הזעיר-בורגנות, מתגבש לאמירה צלולה על זיקנה - הזדקנות הגוף, התודעה, התבלות הרעיונות והפיכתם לקלישאות, בראשם רעיון החדש.
 
החדש שנהפך למניירה ושר את שירה של להקת אבבא מסגיר לא רק טעם טוב שנהפך לטעם רע, אלא גם חרדת מוות המוסווית כקיטש פעלתני.

פטרונות קולוניאלית

יש עבודה אחת בפסטיבל  שהייתי רוצה לשכוח - עבודה ברמה של מתנ"ס שיצרה הכוריאוגרפית הבלונדינית מגדלנה צ'וואניאק (Magdalena Chowaniec), עם חבורת פליטים אפגניים.

הפטרונות הקולוניאלית, גם אם היא באה ממניעים חברתיים חשובים, רק חטאה להם, ומה שנע על הבמה היה חסר צורה, חסר זהות, רחוק שנות אור מאיזה פולקלור אקזוטי.

כמה מקומם היה שיערה הבהיר המתנפנף כשהצטרפה אליהם בסוף, רוקדת את ריקוד הניצחון שלה שבשבילם הוא ריקוד מלחמה.

תענוג צרוף

אם הייתי נערת פוסטרים הפוסטר שהיה תלוי אצלי בחדר היה של לויד ניוסון, הכוריאוגרף והמייסד של להקת התיאטרון הפיזי הבריטית DV8 - שפירוש שמה הוא "סטייה". העבודה החדשה שלו, John, שעלתה בפסטיבל  "אימפולסטאנץ" בבכורה עולמית, נוצרה בעקבות סידרת שיחות שקיים ניוסון עם חמישים גברים על מיניות ואהבה. אחד הסיפורים היה הסיפור של ג'ון.

העבודה מתנהלת בתוך תפאורה מתוחכמת, בין מערכת חדרים ומעברים הנמצאים על במה מרכזית מסתובבת. כאן החיים לא עוצרים לרגע, הקצב מסחרר, וההתבוננות בהם בתוך מבוך החדרים היא כמו יציאה למסע בנפש האדם, שבו ניתנת לצופה האפשרות לשוטט באופן חופשי וללכת לאיבוד.  


לויד-ניוסון-Kris-Rozental.jpg
לויד ניוסון (צילום: Kris Rozental)

הביצוע דורש קלילות ותיזמון מדויק, והמלל האינסופי ביחד עם התנועה יוצרים צירופים משכנעים עד שממש קשה לשאת את הכובד. הסיפור של ג'ון עוסק במערכת יחסים בתוך משפחה בעייתית שיש בה גילוי עריות, אלימות פיזית ומילולית, גניבה מחנויות של מדי בית ספר ומכירתם לשכנים בחצי מחיר, סמים, יחסים הומוסקסואלים, יחסים בין פרט וקבוצה, בדידות, אובדן אמונה, צורך במגע.

John של לויד ניוסון הוא תענוג צרוף שניתזים ממנו ניצוצות של כישרון, הומור ואמיתות חיים, ללא כל זיוף, בגובה העיניים, חשוף לחלוטין. יש ריחוק מסוים, ריחוק מבורך ומתבקש, בין הכרונולוגיה לבין החיים המעובדים בדרגה זו או אחרת של ריחוק ודמיון, מה שמשאיר אותנו עם תיעוד שאינו חושש ללעוג לעצמו, למושאו וליוצרו, ואינו מתייחס לעצמו ברצינות תהומית. כובד ראש היה עלול לייבש את הלחלוחית, את מה שרושף ומתפתל, ולהמית את האירוניה הלעגנית.

יש כאן רגעים שכשנחשפים אליהם הם מכים בך בכל עוצמתם לא מאבדים טיפה מחיותם כמו לכדו את דופק הזמן באמת: סולו שיכור בקבוקים, מונולוג בו ג'ון מדבר על הנסיבות שהובילו אותו להיות גנב-  למרות העמידה במקום בדום, יש תחושה שיש לו ציר, חוט שדרתו כמו מאיר מבפנים ופועם כמו היה לב אנושי.

יש גם סצנה המציגה פרקטיקה של גברים התרים אחר מין מזדמן בסאונה - ההתפשטות וההתלבשות קוצבות את זמנם ומנכיחות אותם זה מול זה כניגודים משלימים שאי אפשר להפריד ביניהם, והחסר הנגלה בחושך הוא קר, ריקני ויפה להפליא. אין גאולה, רק הרדמות והתפוגגות אל האין.

ניוסון לא מאבד את הרעננות שלו כיוצר והוא ממשיך להלך קדימה על החוט הדק שבין הגריעה למלאות - מביט ורושם את מקצבם, את נשימתם של הגופים הפצועים, את תשוקתם המסוכסכת. מניח את החיים שוב ושוב בשבר, בתוהו, מעניק לנו פצע זוהר ורטוב. ואי אפשר לחזור ולנשום רגיל אחרי כל זה.

מבט מתלונן
 
ב"אימפולסטאנץ" השנה לרגעים היה נדמה שההתפשטויות הן תכלית כל העשיות והמאמצים האינטלקטואלים. הבחירה לבוא לפסטיבל בישורת האחרונה שלו יצרה צירוף מאוד מסוים שהטון שלו רוב הזמן היה חלש יותר.

זוג יצא במחאה, מניפה נזרקה בהתרסה אל הבמה. לפעמים המבט של הצופים היה מתלונן, מבקש אוויר לנשימה ומרווחים למנוחה. לא נענה להיכנס פנימה.

היו גם כאלה שנשאבו פנימה, ואת אלה שמבטם נע כמו מצלמת קולנוע, ואת אלה שלקחו פסק זמן רק מדי פעם, כמו שחיינים שמוציאים את ראשם מהמים כדי לשאוף אוויר ומיד מחזירים אותו.

ואני? אני ניסיתי להצטרף לאלה שהלכו הרבה ורחוק והגיעו מבלי ששאלו קודם: 'לאן?'



19/08/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע