סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה עושה מה שרות אומרת לו
 

 
 
פצמ"רים נפלו לא רחוק, והיתה תחושה של פחד ומתח. החלטנו בכל זאת לעשות חזרה בשטח עם המדים בין חורבות כפר עותמאני. וצילמתי אותם בטלפון הנייד, ופתאום הרגשנו כמה שהיצירה מתחברת למדים ולמלחמה, לפחד מהמנהרות, לכוח שנמצא מתחת לאדמה. אחר כך העלינו את הסרטונים ליוטיוב, והם הפכו מיד לוויראליים"
במסגרת פרויקט "בעקבות", הכוריאוגרף רונן יצחקי מספר על שחזור יצירתה של רות זיו-אייל


מחוץ לישראל, העיסוק המסיבי בשחזור והתכתבות הוא תופעה הרווחת כבר למעלה מעשור. בארץ, הסנונית הראשונה ליצירות מחול ישראליות העוסקות בשחזור, היתה "דירת שני חדרים", עבודתם האחרונה של ניב שיינפלד ואורן לאור, שעלתה ב-2013 ושיחזרה את יצירת המחול של ליאת דרור וניר בן גל משנת 1987.
 
והנה, התופעה המבורכת הזו מקבלת רוח גבית בזכות "בעקבות" - הפרויקט החדש של מפעל הפיס, פרויקט ייחודי ליצירות מחול המושפעות מיצירות מחול קאנוניות ישראליות שנוצרו עד 1990. או אם לדייק, פרויקט שהזמין יוצרי מחול ליצור יצירה ששואבת מהמקור אבל בונה חוט שדרה עצמאי שאינו מחויב לשום אמת היסטורית מוכתבת, ועל הדרך מבקש להאיר באור חדש כוריאוגרפים שיצרו מאז שנות ה-50 בישראל והיוו אבני יסוד משמעותיות למחול העכשווי בארץ.
 
בחירה ביוצרת, לא ביצירה
 
השיחה עם רונן יצחקי, אחד היוצרים שנבחרו לפרויקט, מעלה מיד את האימרה הידועה המשורר היפני בן המאה ה-17 מאצוּאוֹ בָּאשוֹ: "אל תחפש את עקבות רגליהם של החכמים הקדמונים. חפש את מה שהם חיפשו". איך יוצר יכול גם ללכת בעקבות וגם ליצור את המקום שלו, ואיך המקום לא מפסיק להיווצר, לא מפסיק להיכתב.
 
רונן יצחקי מעלה את המופע "עָפָר". ביחד עם שותפיו לדרך, "אנסמבל כעת", הוא נכנס בחיל ורעדה לעולם של "המוות הלבן" מ-1981, אחת העבודות הראשונות של היוצרת רות זיו-אייל.

יצחקי מספר שהבחירה שלו בכלל לא היתה ביצירה, אלא קודם כל ברות. "רות היא המורה שלי בה' הידיעה, וגם כשאני לא לומד אצלה בסטודיו היא סוג של מנטורית בהרבה מאוד דברים אחרים שאנחנו עושים".

איך רות זיו-אייל הגיבה כשפנית אליה?
 
"כשהתקשרתי אליה בדחילו ורחימו והצעתי לה שאתייחס בפרויקט הזה לעבודה שלה היא שמחה מאוד. המחשבה הראשונית שלי היתה להתייחס לעבודה אחרת שלה בשם 'מחזור', והיא בעצם היתה זו שכיוונה אותי והציעה לי להתייחס לעבודתה 'המוות הלבן'.
 
למה דווקא העבודה הזו היתה חשובה לה? ולמה להקשיב לה?
 
"קודם כל אני עושה כל מה שרות אומרת לי. רות לא אוהבת להסביר יותר מדי אבל אחרי הרבה מאוד עבודת מחקר ואחרי חצי שנה שאני חוסה בצילה של העבודה הזו, נדמה לי שיש לי השערה לבחירה הזו שלה. אבל אז בשיחה הראשונה שלנו לא ידעתי בדיוק למה.
 
"אני חושב שב'מוות הלבן' יש מעין לקסיקון של רות, זו עבודה המהווה את הקוד הגנטי לפועלה של רות לאורך השנים ותמצית של שפת התנועה הייחודית לה. אם תקחי את העבודה הזו ותעשי איזה ניתוח אקדמי תמצאי טיים ליין של כל עבודה שהיא יצרה בהמשך. יש בעבודה הזו את ה'בראשית' של רות, את ההתנסחות הראשונה והתמציתית ביותר של כתב היד שלה". 
 

רות-זיו-אייל01.jpg
רות זיו אייל (תמונת יחסי ציבור)

אז בוא נדבר על "המוות הלבן"
 
"זו עבודה שעלתה בתחילת שנות השמונים, כמה שנים אחרי שרות חזרה מ-NYU , שם היא למדה. לרות יש הרבה זכויות בתולדות התפתחות המחול בישראל והיא נמנית על  יוצרי המחול הראשונים שהחלו באמצע שנות השבעים ליצור בשפה חדשה, שהייתה פורצת דרך בזמנה. היא ויוצרים קרובים לה ברוחם בוחרים להגדיר את הסוגה כ'תאטרון תנועה'.
 
"זו עבודה מאוד לא מחולית ובתחילת שנות השמונים בישראל היה קשה להכיל אותה, ובטח שלא היה מקובל לרקוד בסגנון הזה בלהקת המחול הקיבוצית, שעם קבוצת רקדנים מתוכה היא העלתה את העבודה. היום זה בדיוק להפך, זה אפילו נחשב מגונה לעשות דברים שהם מחוליים.
 
"הרקדנים בעצמם לא הצליחו להתחבר לעבודה, מלבד רקדנית אחת בשם תמנה יריאל שתפסה איך צריך לבצע את השפה של רות והפכה את הסולו שלה ב'מוות הלבן' למצמרר ובלתי נשכח. לאחר שהעבודה עלתה פעם אחת היא בעצם נגנזה ואחרי שגיורא מנור כתב בביקורת שלו שחבל שהקיבוצית גנזה עבודה כל כך נפלאה, היא עלתה בפעם השנייה. לאחר מותה הלא צפוי של תמנה, היא שוב נגנזה ומעולם לא עלתה יותר.
 
"זו עבודה שאורח החיים שלה היה קצר מהרבה סיבות - הרקדנים רצו לרקוד את מרתה גראהם, להרים רגלים, וגם הקהל גילה חשדנות כלפי העבודה הזו, שהייתה פורצת דרך בזמנה וכונתה 'אוונגרד', או 'תאטרון שוליים'". 
  
"הייתי בשיעורים אצל מאה מורים שונים. אצל אחת נשארתי"
 
יצחקי מספר שרות זיו-אייל מנסה להבין את נתיב חייה, את הקיום שלה, באמצעות יצירתה, וכתלמיד שלה עליך להיות מוכן לתהליכים ארוכים. "רק אחרי 15 שנה אני מבין את העבודה העמוקה שלה על המפרקים, מה זו דינמיקה, את החייתיות שנמצאת בתוך תנועה, את החוסר תנועה שנמצא בתוך התנועה, את התנועה העדינה שהיא תמיד הכנה ל... הסטייט אוף מיינד של להיות מוכן לבלתי צפוי הוא חלק מרכזי בשפה של רות. אלה ניואנסים קטנים, אף פעם לא רגליים שמתרוממות גבוה".
 
מתי פגשת את רות לראשונה?
 
"זה היה ב-1997 ב'פסטיבל ריקודי חדר'. אני שמעתי עליה וזיהיתי אותה, וניגשתי אליה בפואייה ואמרתי: 'סליחה, שמעתי שאת מלמדת תנועה והייתי שמח לבוא לשיעור שלך'. אז היא אמרה: 'בסדר, תיקח את הזמן לאט, בלי לחץ'. משהו כזה. ואז באתי לשיעור אחד ולא הבנתי שום דבר אבל משהו גרם לי לבוא לשיעור השני, שגם בו לא הבנתי שום דבר והיה לי כאב ראש נוראי. אותו דבר בשיעור השלישי. ובכל זאת משהו בהתרחשות גרם לי להבין שיש שם משהו מאוד משמעותי. הייתי בשיעורים של מאה מורים שונים. אצל אחת נשארתי".
 
איך רתמת את מרכיבי העבודה המקורית לצרכים של העבודה שלך?
 
"אמרתי לרות שה'בעקבות' שלנו הוא אירוע פרשני לכתב סתרים שלה. במשך הרבה שנים היה קשה לאנשים לקרוא את הכתב הזה. הם פירשו אותו כלא קומוניקטיבי או סתום, ואתה צריך להיות סוג של מקצועי בז'אנר הזה כדי להבין אותו. גם כשאנשים קוראים תהילים, רק כמה מהם מבינים לעומק את מה שהם קראו".
 
אז מה שאתה אומר זה שאם לא היית תלמיד של רות זיו-אייל לא היית מצליח ללכת בעקבותיה? זה מהותי ליצירה?
 
"מבחינתי במקרה של רות זה בוודאי מהותי. יחד עם זאת ברור לי לגמרי שאם יש לרות מאה תלמידים טובים, כל אחד מהם היה לוקח את העבודה הזו לפעולה פרשנית אחרת לגמרי. פרשנות היא אירוע יצירתי ולא אירוע טכני. הכוונה לא היתה מעולם לשחזר או ללמוד את התנועות אחת לאחת".
 
מה היה ברור לך עוד לפני שניגשת לעבודה?
 
"רות היא אדם ביתי ואני לא כזה. אני עושה פרויקטים. מראש ידעתי שזה יהיה גברי מאוד, חייתי מאוד. ידעתי שאני לא אעשה עבודה קולית עם הרקדנים. ידעתי שעמנואל ויצטום יעשה לנו את המוזיקה וזו תהיה מוזיקה אלקטרונית. רק בתהליך העבודה, כשגיליתי שהרקדנים מפיקים קולות לא רצוניים, החלטתי שאני רוצה לעבוד עם השקט ועם הקולות האלה". 
  
 כשאתה מסתכל על העבודה "עפר" מול "המוות הלבן" - מה הקשר, מה אתה רואה?
 
"אני חושב שאפשר לראות את הקשר במהות שיש בשתי העבודות, ולא כמהלכים מקבילים ברמה התנועתית. אין פה אפילו קשר ברמה של התנועה הצורנית אלא יותר ברמה התחושתית. רות כמורה וככוריאוגרפית מלמדת יותר תחושה מאשר תנועה. וגם כקהל אתה צריך להיות מוכן לפגוש משהו שהוא בתדר אחר, שהוא נדיר ויוצר סקרנות שמייצרת מחשבה". 


מפעל-הפיס-פרויקט-בעקבות.jpg

 
אנרגיה גברית אלימה
  
איך ניגשת לעבודה על היצירה?
 
"קודם כל אני עובד עם 'אנסמבל כעת' כבר כמה שנים וזה חשוב לתהליך כי אני מכיר אותם לעומק. אני תלמיד טוב מאוד של רות והם תלמידים מאוד טובים שלי. יש פה המשכיות דורית של סבתא עם נכדים, ולכן הדבר הראשון שעשיתי היה להכנס איתם לסטודיו ולהזכיר להם את הגנטיקה עם כל מיני תרגילים של רות, שהייתי עושה ביחד איתם כשהייתי מורה שלהם. מתוך הדבר הזה יצאנו לחפש חומרים על פרוקי רגליים.
 
"רות סיפרה לי שלמרות שהעבודה מעולם לא נקראה ככה, השם הלא רשמי שלה היה 'פרוקים'. הכוונה שלה היתה להתייחס לבעלי חיים כמו עכבישים, צרצרים, פרפרים, שהם בעצם חסרי חוליות, בעלי שלד חיצוני, וגופם והגפיים שלהם מחולקים לפרקים.
 
"אותם פרוקי רגליים חיים במדבר מתחת לאדמה, ופעם בשנה או בכמה שנים, כשהמדבר מוצף, הם יוצאים החוצה קופצים ומזדווגים בפרץ אינסופי של חיים, ואז חוזרים למחילות שלהם. אלה לא חיים מחזוריים כמו של עץ תפוז שיודע לצפות את מה שקורה לו בהתאם לעונות השנה. פרוקי הרגליים לא יודעים מתי יבוא הגשם, אם בכלל, ולכן פרץ החיים ברגע הזה הוא מאוד קיצוני.
 
"בתוך הסיפור הזה של פרוקי הרגליים יש את הסיפור של היצור הרך, זה שבעבודה המקורית נרקד על ידי תמנה יריאל, זה שנטרף בתוך הפרץ והופך בתהליך של מטמורפוזה להיות אחד מהם. גם אנחנו לקחנו את התמה הזו איתנו לעבודה, את הסיפור של הרך הנטרף, של הרך שמפסיק להיות רך אם הוא רוצה לשרוד".

   

  
 
"אנסמבל כעת" היא קבוצת מחול של גברים דתיים, איך השינוי המגדרי השפיע על העבודה?
 
"אני לא יכול לדמיין שום רקדנית בתוך האנרגיה הגברית האלימה שנוצרה בעבודה הזו. בגלל שאנחנו קבוצה של גברים הלכנו על עניין הכוח, הארסיות והערסיות באופן הרבה יותר קיצוני. נזכרנו בסרט 'מועדון קרב' וגם צפינו בו שוב ואפילו עלה רעיון להקרין אימג'ים ממנו בעבודה אבל אחרי ששמעתי שצריך לשלם 1,600 ש"ח למופע עבור הזכויות ירדתי מזה.
 
"חקרנו את הכוח לא ממקום ביקורתי אלא ממקום שנהנה ממנו, נהנה מהפיזיות שאיבדנו כחברה. הרי כבר מזמן התרחקנו מהגוף".

יצחקי מספר שבאחת הפעמים כשהם יצאו מהסטודיו, קיבלו הרקדנים של האנסמבל סמס עם צו 8 למבצע 'צוק איתן'. כבר באותו ערב הם עלו על האוטובוסים וירדו לעזה להילחם. אחרי שבועיים שלושה הוא נסע לבקר אותם בתל ניצנה באזור הכינוס. "פצמ"רים נפלו לא רחוק, והיתה תחושה של פחד ומתח. החלטנו בכל זאת לעשות חזרה בשטח עם המדים בין חורבות כפר עותמאני. וצילמתי אותם בטלפון הנייד, ופתאום הרגשנו כמה שהיצירה מתחברת למדים ולמלחמה, לפחד מהמנהרות, לכוח שנמצא מתחת לאדמה. אחר כך העלינו את הסרטונים ליוטיוב, והם הפכו מיד לוויראליים".

  

 
"אני הפירוש רש"י שלה"
 
אם בודקים את ה"בעקבות" במונחים של "שפה": האם הפעולה שלכם היא ל"דבר" ב"שפה" של רות זיו –אייל, אבל לספר את הסיפור שלכם?
 
"הנביעה באה מרות. מבחינת השפה התמצית היא של רות אבל עם פרשנות והגזמה. הרגשתי שאני מגזים את רות. שאני לוקח את המינימליזם והדיוק שלה ואני מגזים אותו.
 
"רות היא סוג של הומיאופתית קלאסית. היא מכוונת יום שלם את החץ וכשהיא יורה אותו היא יודעת שהוא יפגע במטרה. אני, לעומתה, סוג של הומיאופת מודרני - אני יורה שלושים חיצים באוטומטי. אלה שתי גישות שונות לאמנות מבחינת השפה התנועתית, ועדיין הן מתכתבות ויש הרבה מאוד אינטימיות ודיאלוג ביניהן. מבחינת הסיפור, מלכתחילה לא הבאנו סיפור חדש וההתייחסות היתה לטקסט של רות. אני זוכר שישבנו בבית קפה ואמרתי לה שאני מרגיש שאני הפירוש רש"י שלה". 
 
האם הבחירה שלך לחזור ל"מוות הלבן" קשורה לצורך שלך להצביע על היצירה הזו כעל חלק מקאנון תרבותי ישראלי?
 
"התלמידים של רות עדיין פעילים בהרבה מאוד מקומות וכנ"ל גם תלמידי תלמידיה. רות עצמה עדיין יוצרת ומלמדת, ומעמידה תלמידים הרבה. בזמנה היא היתה נביאה, לא היו הרבה כמוה. מבחינתי היא תמיד נמצאת בתוך השיח, בתוך הקאנון, היא לא צריכה שאני אחזיר אותה לשם. ב-2001 אוהד נהרין הזמין אותה ליצור עבודה ללהקת בת שבע מתוך ההכרה וההבנה העצומה של מה שהיא עושה.
 
"אני זוכר שפעם אמרה לי חברה צרפתייה שבעיניה ישראל היא המקום הכי תרבותי בעולם כי לוקחים שירים של אבן גבירול ומלחינים אותם. לוקחים את הישן וסופחים אותו לתוך העכשווי, לא סתם מעתיקים אותו. בשבילי הפרויקט הזה היתה הזדמנות נהדרת לעשות בדיוק את זה.
 
"'בעקבות' הוא פרויקט עם ערך תרבותי עצום ומרגש מאוד. זו פעם ראשונה שאני עובד בתנאים הפקתיים כל כך מדהימים ומכילים. זו חוויה מאוד לא ישראלית. היתה פה התגייסות של מערכת שלמה עם הרבה מאוד כבוד ליצירה וליוצר ולבחירות שלו. היו פה גם רצון אבל גם משאבים נדירים להגשים את הרצון הזה. זה בא לידי ביטוי בתשומת לב לפרטים ברמה ההפקתית, בקשר עם נעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של הפרויקט, ובהשקעה בסרט דוקומנטרי של 8 דקות על כל יצירה שיוקרן לפניה. נוצרה חברות ערנית ואמיתית לדרך.
 
"בכלל, הקול קורא של הפרויקט הצליח להעיר אצלי משהו, אני לא חושב שהיה לי אומץ לחשוב על זה בעצמי. ולכן השיחת טלפון הראשונה לרות היתה בשבילי רגע מכונן וזה היה עוד לפני שידעתי אם אתקבל. זה היה רגע שאתה יודע ש'נפל דבר'. 

רונן-יצחקי-תמי-וויס.jpg
רונן יצחקי (צילום: תמי וויס)
 
"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר"
 
האם רות נתנה לך עצות או הוראות מיוחדות, מעבר ללתת את ברכתה?
 
"לא. היא הקפידה לשמור על הפרטיות שלי ועל איזה חופש אינסופי שאין בו טיפת התערבות. היא לא שאלה שאלות ולא הגיעה לחזרות. היא כן תמיד היתה פתוחה להפגש איתי ולענות על כל שאלה שעלתה בתהליך העבודה.
 
"התודעה שאני הולך בעקבות רות היא חלק ניכר מחיי והיתה מאוד מגובשת עוד לפני הפרויקט הזה. אבל בהחלט צריך אומץ בשביל להתקשר למורה שלך ולבקש ממנה לתת את ברכתה לפירוש שלי לעבודתה".
 
היא ראתה את העבודה?
 
"לא."
 
אתה חושש מזה?
 
"קצת. אבל אני חושש מכל כך הרבה דברים. אני חושש מהבחירה של צבע הלינולאום. החששות שלי כרגע הן אינסופיים. המעבר מהסטודיו לבמה הוא תמיד רגע של פחד גדול".
 
אתה עובד עם הרקדנים כבר כמה שנים. מנקודת מבטך, מה קרה להם בתהליך העבודה?
 
"זו עבודה שיוצרת טריטוריה חדשה לגמרי ל'אנסמבל כעת'. היא עבודה מאוד פיזית וכדי למנוע פציעות הרקדנים קיבלו לאורך כל התהליך ליווי אוסטופטי צמוד. יכולתי לראות איך העבודה הזו, וההתמקדות שלה במפרקים, מאתגרת את הפיזיות שלהם.
 
"ל'אנסמבל כעת' יש מיתוג מסוים. מצד אחד, כמנהל אמנותי, יש לי אינטרס לשמור על המיתוג הזה, שמחבר את עולמם היהודי עם הרוחות הנושבות בעולם המחול העכשווי. מצד שני, ככוריאוגרף של העבודה, היה לי אינטרס אחר. עד עכשיו תמיד עסקנו בשאלות שקשורות לעולם התרבותי היהודי במובן הרחב, ובעבודה הזו זה פחות בא לידי ביטוי".
 
אבל זה כבר הפך לחלק מה- DNA שלכם. אתם כבר לא צריכים לעבוד קשה כל כך כדי להוכיח אבהות
 
"יש בזה משהו. זה מזכיר לי סיפור על ילד שתמיד הלך עם אמא שלו כשהוא אוחז בידה. אם היא היתה עוזבת את היד שלו הוא היה נופל. יום אחד היא החזיקה כפית, והוא החזיק את הכפית, וכשהיא עזבה את הכפית הוא המשיך ללכת עם הכפית ביד. אולי היום עם ההתבגרות שלנו יש כבר סוג של בטחון ואנחנו יכולים לשחרר קצת, ולחיות עם יותר חופש. בסופו של דבר הכל זה שאלה של מידות".  
 
ולמה היה לך צורך לקרוא לזה בשם אחר, למה "עפר"?
 
"מבחינתנו 'עפר' זה המוות הלבן. זה המוות של הגוף, זה המוות של היצור הרך שנטרף, מקום מורבידי של לחדול להיות כדי להתמזג חזרה. 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר'". 
  
  
המופע "עפר" יעלה ב-20 בינואר 2015 בשעה 21:00, במרכז סוזן דלל בתל אביב. כמו כן יעלה המופע של ברק מרשל "1972". להזמנת כרטיסים: 03-5105656.


למועדי מופעים >

18/01/2015   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. מתי בירושלים?
עליאנה , ירושלים (21/01/2015) (לת)
1. מרתק
דניאל , תל אביב (20/01/2015)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע