סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2019 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' במה אחרת: מחול יפהפה
 

 
 
הערב כולל שתי עבודות מרשימות במיוחד של מרטן הארייג ואייל דדון. סביבן נבנה ערב שלם, Tour De Force לא רק של הכוריאוגרפים, אלא גם של רקדני הקיבוצית כקבוצה - אנסמבל של אינדיבידואליסטים, עם מנעד יכולות רחב ומרשים."
עבודות כוריאוגרפיות של רקדנים-יוצרים נחשפות בערב מהנה ומתגמל של להקת המחול הקיבוצית


טביעת אצבע מחולית
 
זה הפך למסורת. בארבע השנים האחרונות חושפת להקת הבלט הקיבוצית במרכז סוזן דלל בתל אביב, עבודות כוריאוגרפיות של רקדנים-יוצרים מתוך הלהקה. היוזמה לאפשר מרחב יצירה לרקדנים In-House בלהקות הפועלות סביב כוריאוגרף מוביל, החלה, למעשה, לפני כ-20 שנה בלהקת בת שבע ומתקיימת כיום גם בלהקות קטנות יותר כמו "פרסקו" של יורם כרמי. בשלושת המקרים, מדובר בפלטפורמה שמעניקה את מכלול המעטפת הנדרשת ליוצרים וליצירה - מחדרי חזרות דרך ליווי צמוד, צוות טכני, צוות הפקה, במה להופיע עליה, שיווק ויחסי ציבור. בכל הנוגע לשתי הלהקות, נכון לעכשיו, יצאו ממרחבים אלה כוריאוגרפים בעלי טביעת אצבע משלהם, שמעשירים את סצנת המחול בקולות ייחודיים.
 
ביום חמישי האחרון, הציגה להקת המחול הקיבוצית במסגרת "במה אחרת" ערב יפהפה ובו שתי עבודות מרשימות במיוחד של מרטן הארייג ואייל דדון. סביב יצירותיהם של השניים, שכבר יצרו במסגרת זו ביחד ("קרואסון על האש", בשנת 2015) ולחוד ("Pich" של הארייג בשנת 2016), נבנה ערב שלם, Tour De Force, לא רק של הארייג ודדון, אלא גם של רקדני הקיבוצית כקבוצה, אנסמבל של אינדיבידואליסטים, עם מנעד יכולות רחב ומרשים.
 
בפרולוג מפתיע, (הקהל יכול היה רק לנחש באם מדובר בחלק אינטגרלי מהמופע או באלתור של רגע), נפרד הארייג מהלהקה בה רקד בחמש השנים האחרונות. הווידוי, שבדיעבד התברר כדבר האמיתי, נמשך בערך עשר דקות ולא מעט מתוכנו כלל קשירת כתרים לכוריאוגרף רמי באר, מנהלה האמנותי של הקיבוצית. בתוך כך סיפר על ורקד את הדרך שעשה בישראל: קורס גאגא ואודישן לאנסמבל בת שבע ("נהרין אמר לי בסופו: "אתה מבושל מדי, מה שזה לא אומר"), עבודה עם כוריאוגרפים ישראלים בהם עמנואל גת ואיציק גלילי ולבסוף, השתלבות בלהקת המחול הקיבוצית. על רובו של הפרולוג המבולבל הזה ניתן היה לוותר, בעיקר מטעמי אי נוחות שלוותה את מידת החנופה המופרזת שבו. עם זאת, במקטע מחולי מסחרר ומלא בהומור עצמי, ששווה היה את המבוכה, רקד הארייג בהילוך מהיר מאוד את עיקרי האודישן שנערך מול מנהלה האמנותי של להקת המחול הקיבוצית. זה מצחיק עד דמעות ורציני להחריד ומזמן תצוגת תכלית של רקדן יצירתי עם טכניקה מרשימה, נוכחות ומעוף. 
 


Notes on Nationalism, צילום: אייל הירש


אמירה פוליטית

 
אבל הפרולוג, כאמור, לא היה המנה העיקרית של הערב שנפתח ביצירתו של הארייג, "Notes On Nationalism", או בתרגום חופשי "הרהורים על נציונליזם", בחירה מעניינת לפרידה מישראל. זו עבודה מרתקת, רבת רבדים, שמשתמשת בכל מה שהבמה מאפשרת: תאורה ושימוש יוצא דופן באור וצל, סאונד שלוחץ על תדרי רגש ומשאיר את הצופה דרוך, מוזיקה שתומכת בעולם שהולך ונבנה מול עיני הצופה, עריכה מבריקה של טקסטים מתוך נאומים "פטריוטיים" משתלחים של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, במיעוטים (אפרו אמריקנים, מוסלמים), בנשים ובכל מה שזז לצד דיבורים מיליטנטיים על כוח הזרוע והנהגה חזקה, דימויים תנועתיים שמתכתבים עם הטקסט ומייצרים גלים תת קרקעיים של תחושות ואחרים ששולחים ישירות אל מאגר תנועות מיליטריסטי שנשלף מתוך הזיכרון הקולקטיבי (מועל יד, כיוון רובים, משיכת כתפיים, הצדעה).
 
הקומפוזיציה, כלומר מערכי היחסים בין חלקיקי העבודה שמכווננים את המבע והמבט, גם היא מנוקדת הברקות. הקומפוזיציה למעשה מכווננת את הפוקוס, מרכזת את העין, מדגישה ותומכת בשלל ההרהורים שמעלה הטקסט המחולי. כמו למשל יישור השורות ושבירת השורות, שבא לידי ביטוי במבנים סכמתיים, יוניסונים כמו גם "שירת קנון" בתנועה. משפט תנועתי שמתחילה רקדנית אחת, הופך לגל מתמשך שממוחזר על ידי שאר הרקדנים. הקבוצה שמעצבת את מנחי הגוף של היחיד, כסמל לחברה ממוכנת, ממושטרת, כזו שחותרת לאחידות ופועלת לטשטוש ומחיקת האינדיבידואל. כשהתנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב דועכת בקולקטיב אך ממשיכה כמעט באופן לא רצוני מתוך כוח האינרציה אצל פרט מתוכה, הופך זה למטרה בעצמו. הסכנה בהתבלטות.

האוטומטיזציה הזו, שהולכת ומתגברת בקרשנדו לאורך העבודה, זורקת למחשבות על יצירות מופת ביקורתיות אחרות מתחומים שונים כמו "1984" של ג'ורג' אורוול (ולא רק כיוון ששם היצירה הושאל משם של אחד המאמרים המפורסמים של אורוול בנוגע להשפעתן ההרסנית של תנועות פוליטיות לאומניות), "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין או "מטרופוליס" של פריץ לאנג עליו נכתב: "קחו עשרה טון של פחד, ערבבו עם 10% של סנטימנטליות, הוסיפו מיסטיקה לפי הטעם וערבבו עם כמה מיליוני מארק". זה עובד כמו שעון שוויצרי.


 

Notes on Nationalism, צילום: אייל הירש


אז נכון, שימוש בילדה – סמל התום והטוהר – שדרך עיניה משתקפים חוליי חברה לאומנית שלבסוף נטמעים בגופה, לכאורה מניפולטיבי אך אפקטיבי מאוד. כמו התמונה בה ניצבת על הבמה ילדה יחפה, פזורת שיער ובשמלה לבנה, כשגבה לקהל נשארת חרוטה. הילדה נהדפת על ידי גבר גבה קומה שמנענע למולה במלבן פלסטיק שקוף אשר חוצץ בין השניים. התנודה משמיעה רעם מאיים שמרעיד את האולם. מול התמונה בה מציף פנס עילי ענק את הבמה באור חם, כמו שמש חמה שמבטיחה שחר של יום חדש ומלווה בתמונת קודאק פוסט טראומטית של אופטימיות מזויפת בה משתתפים כל הרקדנים, עומדת ילדה, יחידה ותמה. היא לא שואלת למה. היא מצדיעה.
 
עבודת הצוות של הרקדנים עוצמתית ורמת הדיוק מפתיעה. בסופו של יום "Notes On Nationalism", היא אחת מהעבודות הפוליטיות והחריפות יותר שנראו על במת המחול הישראלית בשנים האחרונות וזה כשלעצמו מעורר הערכה בתקופה בה המוזות מושתקות. 
  
הרבה קיטש

גם יצירתו של אייל דדון, עד לאחרונה רקדן בלהקה ובהווה מנהל החזרות של הקיבוצית ומייסד להקת מחול עצמאית הפועלת בבאר שבע, מדברת את רוח הזמן צורנית ותכנית. "שרבץ", קיצור לשירה בציבור (או בגלגולה העכשווי של התופעה – קריוקי), מבקרת גם היא בדרכה את ה"ביחדנס", את ההתאגדות סביב מדורת השבט, את האחידות העדרית, את העיוורון והאטימות שמבטלים את המודעות העצמית.
 
דדון משתמש בתופעת השירה בציבור והקריוקי כדי ליצר דיאלוג מחויך ובה בעת ביקורתי עם התקופה. הוא בונה עולם נוירוטי וגרוטסקי על כל מאחזי העיניים, המצלמות והמיקרופונים שמשביעים לכאורה פנטזיות על תהילה, טשטוש חרדות והמרת הבדידות בתקשורת בין מסכית, תרבות הפופ וקיטש. הרבה קיטש. כל זה מתקיים בתנועה ובתוכן, כלים שלובים שיוצרים רשת סבוכה של פרשנויות והיקשים אופציונליים.
  
זה מתחיל עם Dancing Queen של אבבא. או אולי באיש עם מצלמת וידאו שמצלם מהבמה את הקהל. אנשים בקהל מחפשים את עצמם בצילום שמוקרן בו זמנית על פאה חיצונית של מבנה קובייה לבן בצדה הימני של הבמה. הפאה תשמש לאורך כל העבודה כמסך או צג. הצלם מצלם גם את הרקדנים שעל הבמה רוקדים כגוף אחד לקצב השיר, חוזרים שוב ושוב על אותן התנועות. הוא יוצא. התנועה חוזרת על עצמה שוב ושוב. הרקדנים נבלעים בתוך הקובייה הלבנה ובתוכה מתאגדים לכדי תמונה קבוצתית שמוקרנת על המסך. זה יחזור על עצמו. אחר כך ישובו לבמה. גם זה יחזור על עצמו. הם פה והם שם. ישנם ואינם. על המסך? בחיים?
 


שרבץ, צילום: אייל הירש



מצחיק ונוגע ללב
 
מצד ימין משתקפות מילות השיר. אתה עוקב אחריהן בחצי עין ומזמזם כי ככה תוכנתת. מנגד עומד רקדן ומנסה לעקוב אחרי המילים ולשיר. הוא מזייף בכישרון יוצא דופן, יש לו חוש קצב מזעזע ובאופן כללי נושא את גופו בגמלוניות. המילים נכתבות בתחילה אות אחרי אות בקצב השיר עליו הוא מנסה לשמור. כשהאותיות מתקתקות במהירות גבוהה גם השירה מגבירה את הקצב כמו במרוץ. כשכתבן נעלם מוחק בתקתוק מקלדת את המילים, השירה הולכת ברוורס עד איבוד אחיזה. הניסיון הזה שנועד לכישלון מאוד מצחיק. מאוד נוגע ללב.
 
התנועה הקבוצתית שחוזרת על עצמה מתפרקת ושוב חוזרת על עצמה. זה לכאורה יוניסון, אבל לא בדיוק כיוון שבתוך הסדר המעוצב והאסתטי הזה, יש באופן מכוון "סטיות תקן" ואם לשאול משטח השירה בציבור: "קנון" תנועתי ו"זיופים". גם זה אומר משהו על קולקטיב ואינדיבידואליזם, הצורך להתבלט מול הצורך להיבלע וכולי. משהו בזרזוף של גופי הרקדנים, טיפות גשם מתרוצצות בחלל פתוח, הזכיר לי נוירונים שאבדו את דרכם. ככלל המהלכים הקצביים, המבנים שמתפרקים ונבנים מחדש ומתפרקים שוב, הסדר הכובל ובה בעת משחרר, זוויתיות התנועה – הם מראת עולם מהיר ועצבני ובאותה נשימה יש בעבודה גם התבוננות מחויכת וסלחנית מול המציאות והומור עצמי לא מבוטל.
 
זו עבודה אסתטית מאוד, קוהרנטית, עם שפה מגובשת של יוצר שיודע לאן הוא הולך. משפט שאפשר לומר בנוגע לשתי העבודות שהוצגו בערב. זהו ללא ספק אחד הערבים המהנים והמתגמלים יותר מבין ערבי החשיפה במסגרות מסוג זה. ערב שעכשיו, אחרי הטעימה בסוזן דלל, שווה להריץ כחלק מהרפרטואר. 


שרבץ, צילום: אייל הירש

חמישי, 20 בדצמבר 2018, סוזן דלל, תל אביב

 


למועדי מופעים >

26/12/2018   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע