יוני סוטחי, מירב כהן ועמית זמיר מציגים יצירות המתמודדות עם חומרים לא קלים בביצוע ובעיצוב מעולה
תחת הכותרת המשותפת "הפרי האסור" עלו באולם ירון ירושלמי שלוש יצירות כמופע עצמאי, מחוץ למסגרת "גוונים במחול" שבה עלו לראשונה.
נשים מחופצנות שתנועתן חופשית
"בן" של יוני סוטחי מעלה ארבע דמויות על הבמה, כאשר רק שתיים מהן גלויות לעיני הצופים. גבר ששפת הגוף שלו היא "ישראלית" במפגיע, קצת מגושם, מלא כוח, עצבני, כושל לקידמת הבמה ומחפש אש להדלקת הסיגריה שבין שפתיו.
הצעה המגיעה מפינת הבמה, שם יושבת נערה, גלויה למחצה, על כורסה שרגליה רגלי אשה, היא התחלה של מערכת התגרויות, כניעה ומשחק. היא אמנם מושיטה זרוע ארוכה עם מצית, אך חומקת ברגע האחרון ומותירה את הגבר ללא אש, אולי גם חסר אונים. לסירוגין הוא מתעשת ומניף אותה על כתפיו, היא משם מכניעה אותו.
דמות של אשה נוספת, גם היא בתלבושת תחתונה מהודרת, כמין מחוך לבן, מצטרפת למשחק. על ראשה אהיל והיא עומדת קפואה עד שמתברר שהאהיל חי ונושם, היא האשה הנוספת, והיית חושב שאולי היא מתחרה על לבו של הגבר עם האשה הראשונה, אך אז מתעוררת ממעמקי האמבטיה שעל הבמה אשה נוספת הרוקדת ריקוד נסער, מעיפה את שערה הארוך, ומצטרפת לשתיים הראשונות.
סצינה המתוארת בתכנייה כהימשכות אל העצלות, הגרגרנות, התאווה, מראה את הגבר והאשה הראשונה על הכורסאות כאשר האשה הנוספת משמשת ביניהם כמין שולחן אפשרי, מעמד לכוסות היין, עד אשר גם מעמד זה מתפרק, הגבר ממשיך להתמודד עם עצלותו ועם רגשי אשמה נוספים, כושל אל הכורסה ולבסוף טובע, או שוקע באמבטיה חסרת המים.
העיצוב של איילת שקד ואלון בירגר מסווה את ההבדל בין חפצים לנשים- אם אהיל או אמבט, רגלי כורסה או אישה עם מיקרופון, הנשים מחופצנות ממש למרות שתנועתן חופשית, מהירה וזורמת. שום קשר ממשי לא אפשרי עם אשה- כורסה.
המוזיקה של שי זורניצר אפקטיבית, יש דיבור בשפות שונות, הקצב סוחף. ברגע האחרון מתקיים חיבוק פשוט ,אמיתי, אך אז פושטים מן הגיבור את המיקטורן המתפרק שלו והוא , חסר מחסה, נעלם כאמור באמבטיה.
מימין: בובה", משמאל: "בן", צילומים: יח"צ
ספק אדם ספק חיה
"וכשהבהמה חזרה" מאת מירב כהן (עיצוב: מיכל קפלוטו, מוזיקה: אילן שלום) היא על פניו סיפור של בהמה, למרות שבתכנייה יש טקסט יפה והסבר שהפעם מבוצעת היצירה כאשר השוחט והנשחט הם בעלי אלמנטים זהים.
עידו תדמור מתחיל את הריקוד עם הגב לקהל, כאשר שכמותיו גלויות, והן נפתחות ונסגרות בהגדלת תנועת הנשימה, ובעיני זה אחד הרגעים היותר יפים בעבודה, כאשר הדמות עדיין לא ברורה אך סימני החיים שלה עזים, התנועה מרוכזת כולה בנקודה אחת והרביצה מסתירה כוח.
תדמור מקדיש את עצמו לחלוטין לתפקיד, הוא מסיבי, איטי ומיוסר כחיה, התנועה מחושבת ובנויה באופן מעולה. ומתאימה למי שביצירותיו- מ"הסיר של סימה" עם רגע הסיום כהתגלות, "תא" ועד "בהמות" מגלם דמות רדופה אך גם מין קרבן אלוהי, המפלרטט עם הסבל ומנכס אתו כיפה.
תחילה חי הרקדן רק על הקרקע, מתפלש בחציר, מניח את כפותיו בזו אחר זו, כאשר הוא מתקדם מעט. יש קטע עם אבנים, מין משא, איתן הוא בונה סביבו אזור מקודש, עיגול, שהוא המוקד שלו, אך הדימוי מתחלף כאשר החיה- אדם, עתה היא על רגליה, מתפלשת בתוך עצמה, רועדת ומתעוותת, בספק שיא מיני או שיא דתי.
שוב נראית הבהמה כשהיא כורעת, אך החילופים חוזרים ושבים, ספק אדם ספק חיה, כאשר מי שמברך שמע ישראל - מפתיע ואולי קצת צורם בהקשר הזה- הוא שוב אדם- או אולי חיה פרקדן על הבמה. תפילה המקדשת את השוחט היא המחילה הגדולה, אך החיה כבר נמצאת מאחרי שער של דיר או אורווה, והתפילה העברית היוצאת בקושי מגרונו של הגיבור היא שוב שיבוש של מקום שבא כנראה ממקום של התרגשות גדולה, כמעט דתית.
בובות מין פעורות פה
"בובה" של עמית זמיר בביצועו ובביצוע יעל תורג'מן היא העבודה התמציתית ביותר בערב שכולו, ולמרות הביטוי המוקצן היא מביעה בעצם צער על כשלון.
שתי דמויות, העוטות מסכות בדמות בובות מין מפלסטיק זול, מנסות להיפגש. בשפת תנועה עדינה, אפילו חיננית, הנערה והנער, שפיהם הפעור חושף תימהון אינסופי יותר מאשר תשוקה בוטה מגלים זו את זו כבני כפר תמימים.
הם מעזים לטפוח זה על כתפו של זה, לגעת לרגע בזרוע או בגב, להשתעשע בגניבת משקפיים כמו ילדים עד אשר לבסוף, באופן מכני לחלוטין כיאה לבובות מין, הם מבצעים מעשה של זיווג חסר אהבה או תשוקה. אך משהו בכל זאת מתעורר, וזרועה של האשה החובקת את בן זוגה הישן נהדפת חזרה למקומה.
הביטוי הראשון של אנושיות הוא של עוינות, עד שלבסוף, בכל זאת מוצאות שתי הדמויות דרך להיות יחד, אולי גם לאהוב, מתחת לכיסוי הפלסטיק חסר התכונות.
לסיכום – הערב הוא התנסות אמיצה בביצוע מצוין של כל המשתתפים, בחומרים לא קלים, בעיצוב מעולה. כמה געגועים יש כאן למגע פשוט ואנושי, וכמה הוא הולך ומתרחק, חבוי מאחורי רהיטים, בהמות ומסכות.