סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2018 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' ה"טריפל" של תמיר גינץ
 

 
 
הגבול היחיד בעבודה שלי או הקו שמנחה אותי זה ליצור מופע שגם לי כיף לראות. אי אפשר לרצות את כולם אבל אני חייב להרגיש טוב עם העבודה. 'רחבת הריקודים' זו עבודה שיצרתי עם חיוך על השפתיים וכאשר לי ולרקדנים כיף - גם הקהל נהנה. זו עבודה שבאה בטוב. לא חייבים כל הזמן לבכות מול מחול."
הכוריאוגרף ומנהלה האמנותי של להקת קמע העלה השנה שלוש הפקות שהציבו בפניו וגם בפני הקהל אתגרים לא מבוטלים


זו היתה שנה עמוסה עבור הכוריאוגרף תמיר גינץ. מייסדה ומנהלה האמנותי של להקת קמע יצר בשנה האחרונה קופרודוקציה בינלאומית רחבת היקף ובמקביל שני מופעי בכורה נוספים. שלוש יצירות באורך מלא בעונה אחת הן מרתון בלתי פוסק שמותיר אותו עם הלשון בחוץ אבל עם הרבה גאווה, וכעת גינץ ו"קמע" שועטים לקראת העונה החדשה של הלהקה שמתחילה השבוע.

"עכשיו, בדיעבד, אני יכול לומר שזו היתה שנה מלאת אתגרים", הוא אומר. "אבל נהניתי מכל רגע ואני באמת גאה בהישגים".

"לא הבנתי למה אני נכנס"
 
זה התחיל בהצעה להעלות בעיר וופרטל בגרמניה יצירה מחולית למתיאוס פסיון של באך. וופרטל, מעוזה של הכוריאוגרפית פינה באוש, כרתה גם ברית ערים תאומות עם באר שבע, מקום מושבה של להקת קמע, ומכאן לידתו של קשר אמיץ שנרקם עם גינץ ולהקתו. ההצעה, לכאורה, כזו שאי אפשר לעמוד בפניה: הפקה רחבת היקף ללהקת רקדנים, תזמורת ומקהלה, במימון מחלקת התרבות של חברת Bayer הגרמנית. מעבר לעובדה שהיחיד שהעז לגעת ביצירה במלואה קודם לכן הוא הכוריאוגרף הנודע ג'ון נוימאייר מבלט המבורג, מה שהפך את ההיענות להצעה לאתגר, גם התכנים מציבים התמודדות מורכבת. 


הפסיון של מתיאוס, צילום: יוסי צבקר
 
יצירתו האלמותית של באך, משלבת פסוקים מתוך הבשורה שנוגעים בסבלותיו של ישו ונבואותיו האפוקליפטיות וכן, צליבה כתכלית המקור לגאולה וכפרת חטאים. מה לכוריאוגרף ישראלי, בן לניצולי שואה, וליצירה שבמידה רבה נחשבת מקודשת לנצרות? שאלה שיש להיעצר עליה.

"זה כמובן אחרת לגמרי כשאתה ניגש לפסיון כנוצרי ומאמין אדוק, או כשאתה מפרש אותה כישראלי וכיהודי", אומר גינץ. "לקחת יצירה שמאדירה את ישו ומפנה אצבע מאשימה כלפי היהודי, זה לא דבר של מה בכך. בואי נאמר שזה לא בדיוק כמו לרקוד עם 'ארבע עונות' של ויולדי".

שלוש שנים עבד על היצירה. שנתיים מתוכן, לדבריו, תוך ייסורים קשים.
 
"ישנתי עם הפסיון וקמתי איתו בבוקר", משתף גינץ. "שברתי את הראש עם תרגומים שונים. לא מצאתי דרך לפצח את זה. היום אני יכול לומר שאמרתי 'כן' נמהר. קיבלתי על עצמי משימה מבלי להבין למה אני נכנס. כשהתחלתי לחקור, לקרוא בברית החדשה ובעבודות שנכתבו על הפסיון, הבנתי שאני בצרה. הבנתי גם שלמעשה בלידתה של הנצרות, נולדה האנטישמיות. כאדם עם משקעים של שואה, שלאורך כל הילדות רדפו אותי סיוטים, להגיע לגרמניה עם יצירה שכזו - הפחיד אותי.

"לקח זמן אבל פתאום הבנתי - ישו הוא קורבן. גם אנחנו קורבנות. צריך רק לפתוח עיתון ולהבין את זה. בסופו של דבר, כולנו מחכים למושיע. כולנו מבקשים שינוי ומחפשים נביאים שיובילו אותנו. בלי לפרש את העבודה שלי, זה הכיוון שהוביל אותי - נקודת המוצא והשאלה: מי הקורבן בסיפור ההיסטורי הזה? מערך היחסים בין שתי הדתות, שיווי המשקל ומאזן האימה ביניהן, הוא נושא העבודה ועם התובנה הזו נכנסתי לחדר החזרות".


הפסיון של מתיאוס, צילום: יוסי צבקר


מחול שבא בטוב
 
העבודה הוצגה בגרמניה ובישראל וזכתה לביקורות משבחות ולהדים תקשורתיים. בשל היקף ההפקה והעלויות הגבוהות של מופע לתזמורת של 40 נגנים, מקהלה של 70 זמרים וחמישה סולני אופרה ואיתם 14 רקדנים, ההרצות מצומצמות ומכוונות לאולמות גדולים עם במות שיוכלו להכיל. לעת עתה משובצת ההפקה לסיבוב הופעות בגרמניה בשנת 2020. 
 
אחרי המתיאוס פסיון עלתה בבכורה "מנמוזין", יצירה שרקח עם המוזיקאי אבי בללי, שותף ליצירותיו בשנים האחרונות. זו למעשה יצירה שעלתה כמתנת יומולדת 15 ללהקת קמע ובמידה רבה המשיכה קו של עבודות שעוסקות ביחיד מול קבוצה, בזהות קולקטיבית ובקונפליקט שהיא מייצרת מול הזהות הפרטית. אם תרצו, בפוליטי במובן הרחב של המילה. גם עבודה זו זכתה לחיבוק אוהב של הקהל והמבקרים.


מנמוזין, צילום: כפיר בולוטין

שוברת שורה בין שתי יצירות אלה, שנשענות על שאלות קיומיות גדולות, היא ההפקה האחרונה של "קמע" וגינץ שמכוונת לילדים ובני נוער. "רחבת הריקודים" מתכתבת עם ז'אנר תכניות המציאות בטלוויזיה כשבה ארבע דמויות מרכזיות - משתתפים בשלב הגמר של תחרות מחול. כל אחד מהם מייצג סגנון מחול שונה מבלט קלאסי עד היפ הופ. המופע מלווה בפסקול אנרגטי שמציע מפגש עם להיטים של הזמר העברי, משלמה ארצי ועד עומר אדם, וגם עבודות וידיאו ארט.
 
"קשה עד בלתי אפשרי להושיב ילדים מגיל 18-10 בכפייה לצפות במופע מחול. כשאני אומר 'כפייה' הכוונה היא שלא הם בחרו בזה. זו משימה מאתגרת בעיקר כיוון שמחול זו שפה אבסטרקטית שאינה נותנת כלים לפענוח מתוך עצמה. זו שפה למיטיבי לכת, שדורשת חשיפה מתמשכת לאמנות זו".

הוא עוצר ומדייק את עצמו. "במחול, בניגוד לתיאטרון, אין עוגן שמאפשר להיאחז במילה. זה הרבה יותר מורכב. הנרטיב במחול העכשווי, גם אם קיים, מאוד פרגמנטלי ונתון לפרשנות אישית. מתוך כך, נדרשת עבודה מהצופה. מה שרציתי זה ליצור מופע שייתן להם חבר, שיהיה כרטיס הכניסה שלהם לאמנות הזו, שישאיר אותם בכיסא ויותר מהכל שיגרום להם לרצות לחזור מתוך בחירה למופעי מחול".


רחבת הריקודים, צילום: כפיר בולוטין

 

איך עושים את זה?

"בונים שפה תנועתית מספיק בהירה שתתן לצופה שמגיע למפגש ראשון עם מחול תחושה טובה ולא מאיימת. כשאתה עושה את צעדיך הראשונים בקריאה, אתה לא מתחיל עם ברנרד שו. מה שאני אומר זה שלא מדובר, חלילה, בהתנשאות אלא בהתבוננות בגובה העיניים שתפתח ערוץ תקשורת ראשוני. יש פה סיפור מסגרת, מחול לצלילי שירים עבריים משובחים והשתתפות פעילה של הילדים. המטרה שלי היתה לגרום להם להתאהב במחול כמו שאני התאהבתי בעקבות סדרת הטלוויזיה Fame".   
 
זו היתה ההתחלה?

"שלי? כן. הסדרה הזו משכה אותי פנימה אל עולם המחול. לירוי, המורה לידיה וכל הרקדנים. זה נראה לי כיף אדיר והשירים היו מגניבים וזה הפך את כל העניין הזה למשהו מגניב שגם בנים יאהבו. הסדרה הזו יצרה לגיטימציה. התחלתי לרקוד ג'אז הכי שכונה אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה לרקוד ברצינות, זה חייב לעבור קודם כל דרך הבלט הקלאסי. זו היתה בחירה לחיים. בכל מקרה Fame היתה כרטיס הכניסה שלי לעניין כיוון שהסדרה הזו הסתכלה עליי בגובה העיניים וקראה לי כילד: 'בוא לרקוד איתי'. זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות במופע הזה".
 
זה לא נותן עוד יותר כוח לתכניות הריאליטי שגם ככה הן סוג של אפידמיה?

"אני חושב שלא. זה לעטוף את המחול בעטיפה שיוצרת נקודות חיבור לעולמם של הילדים. העובדה היא שהתגובות הראשוניות היו מדהימות עם קהל שעומד על הרגליים. מבחינתי אם אנחנו מצליחים לגרום לקהל לתגובה כזו אוהדת למחול, דיינו. אחת הבעיות של ענף המחול זה שרבים מתוכו לוקים בהתנשאות שמרחיקה במקום לקרב. אנחנו צריכים לגרום לקהל לבוא לראות את מה שאנחנו עושים ולגרום להם להתאהב. כשמדובר בקהל העתידי שלנו, כלומר ילדים ונוער, חשוב לתת בידם מפתחות".


רחבת הריקודים, צילום: כפיר בולוטין



"טלוויזיה היא לא דרך לחוות מחול"
 
אתה חוזר ומדבר על הנגשה ועל לדבר מתוך עולמו של הקהל הצעיר. היו גבולות שהצבת לעצמך?

"הגבול היחיד בעבודה שלי או הקו שמנחה אותי זה ליצור מופע שגם לי כיף לראות. זה קו הגבול. אי אפשר לרצות את כולם אבל אני חייב להרגיש טוב עם העבודה. זו עבודה שיצרתי עם חיוך על השפתיים וכאשר לי ולרקדנים כיף - גם הקהל נהנה. יש בה מחול ברמה גבוהה אבל היא גם מוכנה לוותר, במובן הטוב של המילה. היא באה בטוב ואת יודעת מה? לא חייבים כל הזמן לבכות מול מחול. נוצרה איזו אקסיומה כזו משום מה אבל אני חושב שגם להלצה יש מקום, זה לא חייב להיות כבד". 

תמיר-גינץ-1אבשלום-לוי.jpg
תמיר גינץ, צילום: אבשלום לוי

 
זה גם מופע אינטראקטיבי כלומר אתם משתפים בו את הקהל. מה זה אומר?

"הכוונה היא ליצור עם הילדים קומפוזיציה מאוד מבדרת, מצד אחד, אבל כזו שלמעשה מביאה אותם לכדי התנסות".
 
זה אשכרה עובד עם בני נוער?

"עד עכשיו שיתפו פעולה. זה תמיד נעשה תוך שמירה על כבודם כמובן. אני לא מעלה אנשים לבמה כדי לפדח אותם. הם מתודרכים על ידי הרקדנים ומובלים לתוך הדבר. זו רק טעימה".
 
בעידן של טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים, טלוויזיה רב-ערוצית ואינספור משחקי מחשב, גינץ מאמין שצפייה במחול חייבת להיות מושכלת ומודרכת.

"הם לא יבואו מעצמם בעידן המסכים", הוא אומר. "אני מאוד מצר על מה שקורה לדור הזה שלא הולך למוזיאונים, קונצרטים, תיאטרון ומחול והיום יותר מתמיד מבין את ההכרחיות של סל תרבות במדינה שלנו. אם לא נהיה קשובים לכך נמצא את עצמנו, בכל תחומי האמנויות, בלי קהל. טלוויזיה היא לא דרך לחוות תיאטרון, מחול, אמנות פלסטית או קונצרטים לכן החשיפה לתרבות כל כך חשובה".


מנמוזין, צילום: כפיר בולוטין

 
עושה הרושם שגינץ ולהקו בתקופה של פריחה. הלהקה הכפילה את כמות ההופעות בחמש השנים האחרונות ולדבריו הגיעה לקהלים שלא הצליחה לכבוש בעבר הן בארץ והן בעולם.

"אני גאה מאוד במה שאנחנו עושים דווקא בגלל שאנחנו בדרום", הוא מוסיף. "באר שבע זו חממה עוטפת לפעילות תרבותית על אף שלעתים אנחנו יוצרים נגד כל הסיכויים כיוון שאנחנו לא במרכז".
 
מה זאת אומרת?

"אני יכול להתחיל בהכי טריוויאלי - הרבה יותר קל לגייס רקדנים ללהקה שפועלת במרכז. אני אומר את זה כל הזמן: קמע היא לא להקת רכבת ישראל. זו להקה שמאוד מעורבת בחיים הקהילתיים בבאר שבע. הרקדנים שלנו מלמדים תלמידי מחול מחצרים ועד יישובי עוטף עזה בכל המטרופולין. זו תרומה אדירה לקהילה. אנחנו חלק אינטגרלי מהקהילה ולא רק אוספים את הצ'ק העירוני על הדרך. יש לא מעט מוסדות שמקבלות מימון עירוני אבל חוץ מזה אין דבר שקושר בינן לבין הפעילות בעיר. בזה אני ציוני גדול".  

פרטים נוספים על המופעים הקרובים של להקת קמע באתר הלהקה


06/08/2018   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע