סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' פואטיקה מינורית: רוחש ומבעבע
 

 
 
המארג מציע לצופה תפריט מגוון ולמבצע, בכפוף למידת הוורסטיליות שבו, הזדמנות לבטא מנעד רחב של יכולות וכישורים. זה חשוב לא פחות מפלייה-רלבה או גרנד ז'טה, ובטח לא פחות משיעורי רפרטואר."
תלמידי בית הספר למחול של סמינר הקיבוצים רקדו תמהיל של חמישה יוצרים. מרב יודילוביץ' מפרגנת


גידולי חממה

יש משהו מלא תקווה בזמן במה שניתן לתלמידי בתי הספר הגבוהים לאמנויות באשר הם. בין אם מדובר בתיאטרון, מחול, שילוב של השניים או מוזיקה, יש משהו רוחש ומבעבע, שמבקש - תראו אותי. אלו בדרך כלל מופעים שגם כשהם פתוחים לרוכשי כרטיסים, עיקר כוונתם אל מעגלים קרובים ותומכים, מעין רשת הגנה, שתפדבק – תבקר אבל תוך כדי חיבוק.

מכאן, הזמנת מבקר לצפייה במופעי סטודנטים היא עניין מתעתע ומטלה מורכבת. כיוון שבבסיסו מדובר בחומר בהתהוות, גוף שעדיין בתהליך צמיחה, זרעי כוונה ורעיונות שמחפשים נתיב, כתיבת הביקורת במקרה דנן היא הליכה על חבל דק מאד. להעיר מבלי לשתק. להאיר מבלי לסרס. במילים אחרות, לבקר מבלי להצליף.

זו הקדמה נדרשת לערב כמו "פואטיקה מינורית" שהעלה השבוע בית הספר למחול בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים. נדרשת, כיוון שחשיבותם של ערבים מסוג זה אימננטית לגידולי חממה ואינה נמדדת בהכרח, ובאופן מפתיע אולי, בתוצאותיו המיידיות אלא באדוות שהוא מייצר.

Rewind. בואו נעצור לרגע על המושג "גידולי חממה". אותם תוצרים חקלאיים שגדלים בסביבה מוגנת ומבודדת, מנותקת במובנים מסוימים מהעולם שמחוצה לה. סביבה שמאפשרת לחקלאי בקרה על תנאי הגידול בעזרת יצירת מיקרו אקלים ותנאים מיטביים שישמרו מכל פגע. במובן זה, בית הספר למחול אינו שונה, על פניו, בהרבה מחממות לגידול פרחים. "פואטיקה מינורית", לצורך העניין, הוא חממה בתוך חממה שמטרתה המרכזית לאפשר לגוף הפיזי ולמחשבה לצמוח, להתעצב ולמצוא את נתיבם, באמצעות חומרי דשן שונים. 
 


אני יכולה, רונית זיו. צילום: אור דנון0



כמו חיה מוזרה
 
חמש עבודות של חמישה יוצרים רקדו תלמידות ותלמידי שנה ב' וג' במסלולי מחול והוראה. תמהיל הערב מסקרן, בעיקר כיוון שמדובר ביוצרים שונים בתכלית, והמארג מציע לצופה תפריט מגוון ולמבצע, בכפוף למידת הוורסטיליות שבו, הזדמנות לבטא מנעד רחב של יכולות וכישורים. כל העבודות נוצרו עבור הערב ובשיתוף עם הרקדנים. סימולטור מעבדתי שמדמה תהליך יצירה, או מה שנקרא בחיים האמיתיים: "עבודת אנסמבל". זה חשוב לא פחות מפלייה-רלבה או גרנד ז'טה; טכניקת גרהם, וגאנובה, למון או גאגא, ובטח לא פחות משיעורי רפרטואר.

זה התחיל עם "אני יכולה" של הכוריאוגרפית רונית זיו שסימנה, במובנים רבים, את הטון של הערב. זיו היא יוצרת דומיננטית, בעלת טביעת אצבע ייחודית לה ומשקל לא מבוטל בסצנת המחול הישראלית. עבודותיה, אם אפשר לדבר על גוף יצירה כשכבות ארכיאולוגיות שמרכיבות איזשהו קו נרטיבי, הן מעבדת ניסויים אחת גדולה שחוקרת, בין היתר, את הנשיות במובן הפוליטי והפיזי של המילה. יש הרבה הומור בעבודותיה של זיו, תיאטרון מחול שבו מתערבבות שתי האמנויות זו בזו. מבטה בוחן ודרכן משתקפים גם פניו של המתבונן בהן.

במובן זה גם "אני יכולה", כמו רבות שקדמו לה, מתוחכמת ומרופדת בהומור דק שאינו חף מביקורת עצמית (אישית וחברתית). היא אוהבת לעבוד עם טקסט. גם בעבודה הנוכחית מדברות הרקדניות מילים, שמתרגמות לתנועה שהולכת הלאה. זה מתחיל במשפט פשוט: "כשאסע לקליפורניה אקח איתי בגד ים". רקדנית מסמנת, תוך כדי דקלום, בשתי כפות ידיה המרפרפות על חזה את קווי המתאר של חזיית סטרפלס. אל המשפט מצטרפים כמו קרונות רכבת מקטעי משפטים טקסטואליים ותנועתיים שממשיכים קו מחשבה רפוי ומייצרים ביחד עולם מפונטז, משעשע ורעוע, מחויך ומטריד.

משהו קורה, רוחש שם מתחת לפני השטח, מסתתר מאחורי הפנים המחויכים והאודם האדום דם. חמש נשים שוכבות על הרצפה אוחזות בידיהן ראי מלבני. רגליהן משתקפות במראה. כמו חיה מוזרה בעלת ארבע גפיים. הרגליים פרושות, פשוקות נמתחות, מקופלות, בקצב שנקבע בשריקת משרוקית. עוד מעט אותן מראות שעיוותו את הגוף יושענו על הקיר האחורי מול פני הקהל. מבחינה תנועתית יש פה הכל מהכל. אזכורים לפולקלור, אימוני כושר, תרגילי סיבולת לב ריאה, אסתטיקה של מבנים צורניים – ששולחים לעבודות של יוצרים במרחב הציבורי, קאנונים תנועתיים – מרקם עשיר ומגוון של שפות. כמו הערב כולו. אבל האינטימיות מתקיימת ברגעים קצרים של מפגשי גוף ועיניים, בעיקר בסיקוונסים של צמדים, ולאו דווקא בצורות ומבנים שמציירת הקבוצה כקבוצה בחלל. זו עבודה נהדרת שדורשת בשלות ובכל זאת הותירה רושם רב.





אני יכולה, רונית זיו. צילום: אור דנון



רכה, אוורירית וקשובה
 
אחריה הגיע "In Love We Trust" של הכוריאוגרף הפולני, יאנוש סקובצ'קובסקי. שיתוף פעולה בין מגמות מחול בבתי ספר ברחבי העולם נהוג ומקובל ועדיין יש לומר שפתיחת שערים לעולמות יצירתיים חדשים ואל שפות שמתווספות לעגות השונות המדוברות בישראל ולקאנונים הבינלאומיים המוכרים, איננה ברורה מאליה. עבודתו של סקובצ'קובסקי, לשתי יצירות של באך, היא נסיעה בנופים שונים לחלוטין מאלה שנראו בעבודה שפתחה את הערב. התנועה רכה, אוורירית, קשובה. זה מתחיל בטריו יפהפה שבו גוף מניע גוף, תנועה מחוללת תנועה. זה קטן ומינורי, צנוע ושקט. כמו כדור בדמינטון מעופף מתנהלת התנועה וזה שובה עין.

מול קפסולת הזמן הזו מזדמזמת לה ברקע תנועה אחידה של קבוצת רקדניות. שני מוקדים ששונים בקצב הנשימה שלהם אבל שומרים על שיווי משקל. ושוב תנועה מייצרת תנועה – פלייה של אחת שוקע אל תוך פלייה של אחרת. סרעפת מתמלאת באוויר וממלאה סרעפת אחרת. כשהקבוצות משתרגות, מסתנכרנות. כל משפט לידתו בנשימה עמוקה והמשכו במשחק כוחות אבוד מראש עם כוח הכבידה.

אינני מכירה עבודות אחרות של סקובצ'קובסקי, אך יש להניח שהאידיאולוגיה מאחורי טכניקת לימון (על שם הכוריאוגרף חוזה לימון), אינה זרה לו. גם בעבודה זו נדרשת לא רק רמת ביצוע גבוהה שחסרה, אלא בעיקר הבנת וניכוס התנועה, שהייה בזמן וברגע ונוכחות בימתית לא מבוטלת. עם זאת יש לומר שמה שמתחיל כעבודה מגובשת בעלת מקצב פנימי בהיר שהולך ומתגבר בקרשנדו, מתפזרת לפרקים ומאבדת אחיזה לקראת הסוף שמרגיש כמו הדגמה של שיעור רפרטואר.
 
לנוע באופן מוסרי
 
"עולמחדש – תרגיל בכבידה וענווה" של מור שני, כוריאוגרף הבית של להקת ענבל, שחזר לישראל אחרי כמה שנים טובות שסימנו תחילתה של קריירה מבטיחה באירופה, מבקש, כך לשון התכנייה, לנוע באופן מוסרי. נשמע סתום – לא אם מתייחסים לדבריה של סימון וייל: "כל חוקי הטבע מקבילים לכוח הכבידה. חסד הוא יוצא הדופן היחיד". טוב. איך כל זה קשור לעבודה עצמה אתם שואלים? גם אני. אחד ועוד אחד ועוד אחת ועוד אחת וכך הלאה. הם יוצרים קבוצה. אבל אחד יכול להטמע בקבוצה או להבלע בתוכה. שני מרווח את המרחב שבתוך הקבוצה באופן שמאפשר גם לאחיד להיסדק. הם יושבים על כסאות מפוזרים בחלל. לכאורה בעיגול אבל לא באמת. לכאורה בשורה אבל לא באמת. תנועה קטנה כמעט בלתי מורגשת ממיסה את הגוף לתוך הרצפה. פלייה, גראנד פלייה, שצולל מטה וממוטט גוף אחרי גוף.

מוזיקה דרמטית משווה לכל זה הלך רוח גרוטסקי משהו, תחושה מקלה של הומור עצמי משחרר. אני עדיין מתלבטת בזה. כתפיים נרעדות, מבטים בוחנים, הישענות רפויה על מסעד הכסא, שוב שקיעה לתוכו. תרגילי בטן על הכיסא וקונטרקשנים – מרתה גרהם היתה חוגגת. כל זה כדי להגיע לרצפה והאמת, שמה שנקרא "עבודת רצפה" היא מבחינת הצופה הזה לפחות נקודת שיא בעבודה. בסופו של דבר קשה מאד להמציא את הגלגל מחדש בכל הנוגע לתנועה על הרצפה שמלכתחילה מוגבלת ומגבילה. ובכן, לא כאן. מור מציב בפני הרקדנים המבצעים לא מעט אתגרים, עבודת הרצפה מלאת דמיון ורצופת הפתעות. באופן כללי אפשר לומר שזוהי עבודה קבוצתית של יחידים, קולקטיב לכאורה מקרי של אישיויות מעניינות יותר או פחות. איפשהו ריחפה בהתרסה האמרה: "מאוחדים נעמוד, מפולגים ניפול". 
  
קצרצר וקולע


אם נדרשת עדיין הוכחה לכך שהגודל לא באמת קובע, קחו כדוגמא את "Whimcycle", של הכוריאוגרף האמריקני צ'אד מייקל הול. יצירה קצרצרה, תובענית ומאתגרת, לשלוש רקדניות שיודעות מה הן עושות. פשוט, נקי, אסתטי ו... קצרצר. אולי בשל כך החליט הכוריאוגרף להכתיר את העבודה – גחמנית? לא בטוחה. גחמנות, הרי מטבעה אינסטינקטיבית בואכה קפריזית, בעוד שעבודה זו כל כולה תבניות תנועתיות חוזרות ומבנים. כוחה של העבודה ואולי חשיבותה בתוך המארג הכללי של הערב, היא עבודת צוות מעולה. כאמור, קצרצר וקולע.

את הערב נעלה יצירתם של ניב שינפלד ואורן לאור, מצמדי היוצרים המצליחים ביותר של סצנת המחול הישראלית. "הרקדניות צועדות שוב ושוב במורד המסלול ומציגות עצמן לראווה – מנסות ללכוד את מלוא תשומת הלב של הקהל. אולם מתוך המפגן הטכני, ההומור והחוצפה – מבליחים גם החשש מאכזבה, הקושי הפיזי וההכרה באפשרות של כישלון", כך נכתב בתכניית הערב על העבודה שמדברת על נוכחות ונראות ועל הרצון לזכות בהכרה.

זה עובד. בין אם בזכות ריבוי הצבעים, הסגנונות והחן הרב שבמצעד האנושי המגוון הזה שעל הבמה ובין אם בזכות שיר הפופ המדבק בהיסטריה של צמד בקארה שמזדמזם באופן טבעי על השפתיים. כן, אלוהים הוא די.ג'יי והיי, I Can Boogie. אז איך נאמר: זה אולי קל מדי. לקחת להיט שמרפרר לעולם המחול, בערך בשאלה שחוזרת על עצמה You Wanna Know If I Can Dance? להניח לרקדנים לעשות את שלהם תחת מעטה של סדנת יצירה משותפת, זה טריק או גימיק. אבל בסופו של דבר צריך להודות – כן, זה עובד. שלא לשמה בה לשמה ובסגמנט הזה של הערב, שכל כולו מפגן יכולות, הבמה היא מסלול הדוגמנות של העושים במלאכה.

ב-3 בינואר ב-20:30, ב-4 בינואר ב-14:00 וב-5 בינואר ב-20:30, סמינר הקיבוצים ברמת אביב, אולם 80. מחיר כרטיס רגיל - 40 ₪, כרטיס סטודנט / חייל / גמלאי – 30 ₪. להזמנת כרטיסים: 03-6901225


למועדי מופעים >

03/01/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע