סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה אמיר קולבן בין החיים לאגדה
 

 
 
תודה לאל, רעיונות ליצירות יש לי בשפע כל הזמן, אבל אני פשוט שואל את עצמי מה באמת מעסיק אותי היום, כאן ועכשיו. אני צריך שיהיה אכפת לי, שזה יהיה נושא שהוא חלק מהטרדות שלי, מהחוויה וההוויה שלי״
עם עליית המופע לכל המשפחה "מלכת השלג", שמבוסס על סיפור מאת הנס כריסטיאן הנדרסן ומלווה במוזיקה של מוצרט, קולבן מדבר על היצירה בישראל, גוף ותנועה, קסם ומציאות



אמיר קולבן, מנהלה האמנותי של להקת המחול קולבן דאנס, מרגיש שבגילו המתקדם 65, הוא חתיכת היסטוריה מהלכת בתוך המחול הישראלי.

מלבד שנתיים בארצות הברית, שם השתלם במחול ולמד אצל מורים כמגי בלאק, צבי גוטהיינר, מרס קנינגהם ואחרים והופיע עם להקת אליסה מונטה, ושנתיים כרקדן בבית האופרה של פרייבורג בגרמניה, מערכת היחסים שלו עם המחול התרחשה ומתרחשת כאן, במקום הזה.

לדבריו זה מוזר כי בסך הכל העולם שלנו מאפשר תנודה ופתיחות ואפשרויות בלתי מוגבלות, ובכל זאת הוא נמשך להישאר וליצור כאן, בלי צער.


מלכת השלג, צילום: גיל רובינשטיין



בין האישי והפוליטי

קולבן אומר שזה לא מקרה שהוא מחובר לארץ הזאת עם כל הביקורת והכאב שיש לו על מה שקורה בה. וזה לא רק המשפחה, החברים הילדים ושלושת הנכדים שמשאירים אותו כאן אלא משהו עמוק יותר שגורם ליצירה שלו להיות עסוקה בנושאים פוליטיים וחברתיים קשים בחברה הישראלית, ובירושלים בה הוא בחר לחיות את עיקר חייו המקצועיים. מתרחק מהמרכז.

״למרות שהשנים האחרונות מאוד היטיבו עם ירושלים״, הוא מדגיש, ״עדיין אם אני רוצה או לא תל אביב היא מרכז העשייה האמנותית עם כל מה שמשתמע מזה. ירושלים היא עיר קשה מהרבה בחינות אבל המתחים שבה מעניינים אותי ובחלקם אני מצליח לגעת בעבודות שלי״.

קולבן מספר שחשוב לו לא להסתגר בסטודיו כבתוך מובלעת בועתית אלא לצאת אל השכונות, להסתובב בנחלאות, לשוטט בשוק מחנה יהודה, לראות את כל מה שנמצא מעבר לכביש והוא בבחינת עולם אחר שיש לו איתו הרבה פעמים מאבק קיומי.

״יש גם בירושלים המון מקומות שאתה יכול לרדת בהם אל השאול, אל בטן האדמה, כמו מנהרות הכותל, מקומות שמאפשרים מפגש עם עולמות סמויים מהעין. ובמובן הזה זאת עיר שהיא התגלמות הירידה אל השאול, ומה צריך יוצר יותר מזה?״ 


מלכת השלג, צילום: גיל רובינשטיין

 

אז בעצם אתה אומר לי שאתה צריך את ישראל וירושלים כדי ליצור?

״אני מאוד אוהב לספר לעצמי שבעצם אני מחפש שלווה, והלוואי שהייתה לי שלווה, ואיזה כיף זה לשכב על שפת הים בתל אביב ולהסתכל על הגלים, ואני גם עושה את זה, אבל הבחירות שלי מעידות על משהו אחר.
הבחירה לחיות בארץ הזו היא לא בחירה של מי שמחפש שלווה. הבחירות שלי מעידות על זה שאני זקוק למשהו דינמי שיש בו חיכוך וקונפליקטים, ולא משנה מה אני מספר לעצמי. וגם אם זה אולי לא אני שזקוק לזה, אין לי ספק שהיצירה שלי זקוקה לזה, לאותם חומרים שהם קצת מדממים.

"נדיר שאני יוצר מתוך מקומות לגמרי מופשטים למרות שאני עוסק גם במופשט, אבל איך קו פוגש פיגורה זה דבר שפחות מעניין אותי וזו גם לא התעניינות שיכולה לשמש נקודת פתיחה ליצירה מבחינתי. זה כן יכול בסוף להגיע לשאלות האלה״.
 
אז איך אתה בדרך כלל מתחיל יצירה?

״תודה לאל, רעיונות ליצירות יש לי בשפע כל הזמן, אבל אני פשוט שואל את עצמי מה באמת מעסיק אותי היום, כאן ועכשיו. אני צריך שיהיה אכפת לי, שזה יהיה נושא שהוא חלק מהטרדות שלי, מהחוויה וההוויה שלי״. 
 


מלכת השלג, צילום: גיל רובינשטיין

ואיך אתה מזהה את זה , בצפייה בחדשות , בספר שאתה קורא , במשהו ששמעת שמישהו אמר , איפה זה מתגלה לך ?

״זה לגמרי קשור לעיסוק הפנימי שלי. בכל תקופה יש לנו פוקוס אחר על החיים שלנו, דברים אחרים שנושאים אותנו. היו תקופות שהעולם שלי היה מאוד פוליטי. התחלתי את פעילותי ארוכת השנים בתחום המחול האמנותי כרקדן בלהקת בת שבע, ושם גם יצרתי ב-82' את יצירתי הראשונה, 'סיפור כמו בדיה' - מחול פוליטי אנטי מלחמתי שנוצר בשיתוף פעולה עם עפרה דודאי והמוזיקאי אחמד מסרי, זמן לא רב אחרי פרשיית 'סברה ושתילה'. זה היה מחול שהיו בו גם כמה חידושים שלא היו מוכרים בארץ: ההפרדה בין הבמה לקהל בוטלה, והמרחב כולו הפך לגיטימי להתרחשות המופע כשטרובדור עובר דרך הקהל ושר בדרכו אל הבמה; הטקסט כלל מילים בערבית - ילד בכפר רואה מטוס וחושב שזה עפיפון. הוא רץ לקראתו והילד נהרג בהפצצה); על הבמה רקדו שני רקדנים לצד זמר ערבי ששר שיר של מלחין פלסטיני גולה בלבנון. אז זה היה העולם שלי.

"וכשיצרתי לקולבן דאנס את 'השתיקה' ב-2017, מה שהעסיק אותי היו היררכיה ויחסי כוחות, אותם מנגנונים גלויים וסמויים המייצרים, כופים ומעודדים שתיקה והשתקה. שפת גוף שותקת של מועקה ודיכוי, לצד שפת גוף מוחצנת, המתח בין האינדיבידואליזם לקונפורמיזם, וחלק מהיצירה גם התחבר במפתיע לגל של MeToo.

"ולעיתים דווקא בימים שבהם המדינה גועשת פוליטית, אני בוחר להתכנס פנימה ולגעת בנושאים האוניברסליים של אהבה, שכול, נחישות, געגוע, בלי שזה יהיה קשור לכאן ועכשיו באופן הדוק מדי. בכלל אני לא יוצר שמגיב לבחירות אלא לתהליכים ארוכים יותר ובדרך כלל גם פחות מובנים מאליהם וסמויים מרוב העיניים. זה כן חשוב לי שהאישי יתפרץ החוצה בעבודות שלי שיש להן פן פוליטי או חברתי-סוציולוגי. אני לא רואה את עצמי כיצור סינגולרי, אישי, למרות שהדיי.אנ.איי אומר אחרת״.


   



יחסים עם הגוף
 
קולבן אומר שבכלל יש לו בעיה עם המילה "אני". אולי זה קשור לכך שהוא נולד בקיבוץ והבין את המילה "אנחנו" לפני שהוא הבין את המילה "אני". כאילו אצלו תמיד היה "אני" ביחס לאחרים. אם אצל אנשים אחרים ה"אני" התקיים בחיכוך עם קולות אחרים שהם אבא ואמא, אצלו זה התנהל ביחס לאיזה קולקטיב שנקרא "אנחנו". וזה דיאלוג שהוא נמצא בו כל הזמן.
 
אתה יכול לזהות רגע ראשון במחול שלך שקשור מבחינתך באופן מובהק לדיאלוג בין ה"אני" ל"אנחנו"?

״כשהייתי צעיר, בגיל עשר, לפני שהתחלתי לרקוד התעסקתי במוזיקה וניגנתי על כינור, ניסיתי למצוא את הקול יחיד שלי בתוך התזמורת אבל רק המחול נתן לי את האופציה להשתחרר מה׳אנחנו׳. פרשתי מהמוזיקה בשיא״. הוא צוחק.

קולבן שנולד והתחנך בקיבוץ רמת השופט, שם רקד ריקודי עם והשתתף במסכתות החג, מספר שלא היה רגע שבו הוא החליט שהמחול הוא הדבר שיהפוך לפסגת חייו אבל זה קרה. הוא בכלל חשב שיהיה מדען שיעסוק בחקר המוח ויביא קצת נחת להורים. אבל בגיל 17 וחצי, כמה בנות מהכיתה שלו בקיבוץ שהתחילו ללמוד מחול באולפן למחול של קיבוץ משמר העמק, שם לימדו חרמונה לין ועפרה אכמון, הציעו לו להצטרף אליהן לשיעור. איכשהו העובדה שהוא היה בן יחיד בשיעור לא הפריעה לו בכלל (״לא היתה בי שום תחושה של זר ומוזר״).



מלכת השלג, צילום: גיל רובינשטיין


קולבן אומר שלא היה בשיעור הזה שום רגע מכונן מבחינתו. הוא רק זוכר שאכמון שאלה אותו אם הוא רוצה לרקוד. הוא ענה, "כן", והיא אמרה לו שהוא יכול.

קולבן התחיל לקחת שיעורים פעם פעמיים בשבוע עד שהגיע הצבא וקטע את המחול לשלוש שנים. אבל רגע ההתחייבות שלו למחול הגיע רק אחרי הצבא. הוא המשיך את לימודי המחול שלו באולפן בת-דור, הצטרף לבת-שבע 2 ב-1977 וכעבור שנה התקבל ללהקת בת-שבע.

״ושם גם מתחילה מערכת היחסים העמוקה שלי עם הדבר המוחשי הזה שקוראים לו ׳גוף׳", הוא משחזר. "פתאום נולדו שאלות ותשובות שלא היו לו קודם, והתחילה הימשכות איטית אל עבר החיים האלה. ואם על השאלה למה נכנסתי למחול אין לי תשובה, על השאלה למה נשארתי במחול, ׳הגוף׳ והיחסים שלי איתו הם התשובה. לא סתם אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין רוקד, עדיין יוצר מחול, ויש לי במקום הזה תענוג ממשי. יכול להיות שאם שוקלים במחול את התענוג מול הקושי המשקל יטה לכיוון הקושי אבל אני בי חרטה לרגע ואני שמח בזה." 
 


מלכת השלג, צילום: גיל רובינשטיין

ועדיין, מה בכל זאת גורם לך להמשיך כל כך הרבה שנים?

"זה שילוב של כמה דברים. כיוצר שכל בוקר קם, הולך לחזרות, עושה את אותן התנועות ומנסה לעשות אותן הכי מדויקות - בחזרתיות הזאת שהכרחית לאמנות המחול יש ללא ספק מרכיב של עינוי. אבל המחויבות שלי ללהקת המחול שהקמתי ב־1996 בירושלים. הרצון ליצור, הרצון להמשיך לתקשר עם קהל, והרצון להמשיך למצוא בעצמי הנאה והנעה."
 
מה המחול נותן לך ששום דבר אחר לא נתן לך?

"הייתי אולי יכול לכתוב, אבל אין שום דבר שישתווה לעיסוק בקיום דרך הפיזי, דרך הממשות של הגוף."
 
דבר על המעבר שלך מרקדן לכוריאוגרף?

"בשבילי עדיין יש קשר בין החוויה הגופנית שלי אישית לבין הכוריאוגרפיה, למרות שהרבה שנים אני עובד גם בצורות שנותנות מקום וביטוי לחוויות וליכולות הגופניות של הרקדנים איתם אני עובד. מבחינתי הכוריאוגרפיה היא צורת ארגון של המעשה הגופני, ושל החוויה הפנימית למשהו שהוא גדול מסך חלקיו, במקרה שזה עובד היטב."


אמיר קולבן, צילום: רן שחר



חיפוש אחר יופי וקסם
 
המופע האחרון שיצר קולבן ועולה השבוע, הוא יצירת מחול לכל המשפחה בשם "מלכת השלג“, המבוססת על סיפורו המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן ומלווה במוזיקה של מוצרט.

המופע מציג את סיפורם של קאי וגרדה, חברי ילדות ששד ממזרי ומלכת שלג קרה מפרידים ביניהם. גרדה מחליטה לצאת למסע הרפתקאות במטרה להציל את קאי ולהחזיר אותו הביתה. במהלך המסע המפרך היא פוגשת קסמים וכשפים, שודדים ומלאכים שמובילים אותה לארמון של מלכת השלג, אי שם בצפון הרחוק, בו היא מוצאת את קאי.  

קולבן אומר שהיה לו חשוב ליצור דבר יפה. ככה פשוט.

״השפה האמנותית שלי היא בדרך כלל שפה שאינה מתאמצת להיות מלוטשת מאוד או נוחה לעיכול בכל דרך שהיא", הוא אומר. "המציאות אותה אני חווה איננה כזאת, ולכן גם מקורות ההשראה שמובילים אותי ליצירת מחול מובילים, בסופו של דבר לבחירות אמנותיות שמשקפות מציאות בוטה, אקספרסיבית, חסרת עידון, ואף אלימה לפרקים.

"אבל כשאני ניגש לספר לנכדותיי - יובל והלל - סיפור אגדה, כל זה כאילו נעלם. גם סיפורי האגדות מלאים בקשיים, פחדים, ואלימות, עליהם יש להתגבר במהלך הסיפור. ואני מנסה יחד איתן לגעת בקסם, ביופי של הסיפור, ולזכות על הדרך גם בסוף הטוב המיוחל.

"כך גם יצרתי עכשיו את 'מלכת השלג'. השפה המחולית היא עדיין השפה המובהקת שלי, אבל ביצירה כולה אתגרתי את עצמי בחיפוש אחר היופי ואחר הקסם, בלי להרגיש צורך 'לקלקל' את זה, כמו שלעיתים אני עושה״. 


מלכת השלג, צילום: גיל רובינשטיין


 
מה האתגרים שעומדים היום בפני קולבן דאנס ובפניך ככוריאוגרף?

״האתגר העיקרי של קולבן דאנס הוא להמשיך להתפתח וליצור במציאות שבה המאבק על הפנאי של צרכני התרבות הופך להיות יותר ויותר קשה. וזאת בשל מציאות שבה, כמו בחור שחור, הכל נשאב לעולם המסכים הדיגיטליים, ואף יותר מזה, אל המסך הקטן שאנו מחזיקים לידנו ובידנו כל הזמן. האתגר השני הוא, כמה בנאלי וכמה נכון, תקציבים שיאפשרו את ההתפתחות הזאת. והאתגר השלישי הוא לעשות זאת דווקא בירושלים, שאיננה מרכז המחול בישראל, מה שמייצר קושי מתמיד בגיוס אנשים, אמנים ורקדנים לעבוד איתם ברמה המקצועית הגבוהה שנדרשת מאיתנו ושאני דורש מאיתנו״.
 
גם היום, שנים לאחר תחילתה של קריירה ארוכה בתחום המחול, קולבן שמכהן כבר שלוש שנים כדיקן הפקולטה למחול באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ממשיך לחפש דרכים חדשות ליצירה ולהוראה. אחת הדרכים והבייבי שלו היא התוכנית למצטיינים במחול באקדמיה.

״אני סבור שהגיע הזמן לכך שתתקיים מסגרת אקדמית להכשרת רקדנים, בדומה למסגרות כאלה באירופה, בארצות הברית ובעוד מדינות. התוכנית הזאת אמורה למלא חסר שקיים בארץ, של שילוב בין תוכנית להכשרת רקדנים שתעניק לרקדנים הכשרה מהירה ואינטנסיבית מאוד ברמה המקצועית, לבין הכשרה אקדמית שתעמיק את ההבנה שלהם את הגוף ואת האמנות בה הם עוסקים.

"אני מאמין שזה יאפשר ליצור רקדנים טובים ובשלים יותר עבור הגופים האמנותיים שזקוקים לרקדנים יוצרים, לרקדנים חושבים, לרקדנים ששותפים בתהליכי יצירה. אנו פותחים את התוכנית הזאת בשנת הלימודים הקרובה, ומי שיתקבל לתוכנית יזכה גם במלגה משמעותית, וגם במקצוע שלא נגמר עם סיום הקריירה הריקודית נטו, בזכות התואר האקדמי שאנו מעניקים לבוגרים."
 
מה יותר חשוב לך שיזכרו אותך או שיאהבו אותך?

״מחול הוא אמנות שחולפת ונעלמת בשנייה שבה היא מתחוללת. זו אמנות שאינה מספקת ליצירה וליוצר שלה את חיי הנצח של ספרות, אמנות פלסטית או קולנוע. מה שנשאר, אם נשאר, הוא זיכרון החוויה שעברת ברגע הצפייה. עבורי, שהעשייה האמנותית שלי היא הקול שלי בעולם, חשוב שאנשים שצופים ביצירותיי יזכרו אותן למשך זמן ארוך דיו כדי שהן יהפכו לחלק מהמבט שלהם על העולם.

"אנשים שבאים אלי 20 שנה לאחר שצפו באחת מיצירותיי ומספרים לי על רגע כזה או אחר מהן - מרגשים אותי יותר מכל תגובה אחרת כי אני יודע שנתתי להם משהו משמעותי שאיתו הם ממשיכים לחיות. אני כמובן רוצה שיאהבו את יצירותיי, ואותי דרכן, אבל אם יש, לצורך הדיון, בחירה דיכוטומית בין להיזכר לבין להיות נאהב, אני בוחר באופציה הראשונה״.


אמיר קולבן, צילום: דניאל קולבן

 

המופע "מלכת השלג" יעלה ב-22 ביולי 2019 (יום שני), בשעה 17:30 בתיאטרון חיפה, וב-23 ביולי (יום שלישי) ב-17:30 במרכז סוזן דלל בתל אביב. פרטים נוספים בטלפון: 02-6243365, או באתר להקת קולבן דאנס


למועדי מופעים >

21/07/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע