סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' ג'יזל של הבלט הישראלי - חוויה מסעירה
 

 
 
אוסיפובה מדליקה את האור מרגע כניסתה לבמה ומטיחה ברקים, מלבה סערות וסוחפת רקדנים וקהל. זו לא רק הטכניקה הפנומנלית והנוכחות הכובשת שהופכת את ג'יזל שלה לאחת מסוגה, אלא הכישרון להיטמע במעשה המחולי מבלי להיבלע, לנשום את התפקיד פנימה ולהפוך את הטקסט לחלק ממחזור הדם שלה."
בערב שהיה לא פחות מחגיגה לאוהבי הבלט הקלאסי דבק זוהרה של נטליה אוסיפובה גם ברקדני הבלט הישראלי שנראו במיטבם. ההפקה המחודשת של "ג'יזל" הוא אחד ההישגים הגדולים בתולדות הלהקה


ביצוע שכולו השראה
 
הופעתה של נטליה אוסיפובה עם הבלט הישראלי בהפקה המחודשת של "ג'יזל" היא אחד ההישגים הגדולים בתולדות הלהקה, שאחרי יותר מיובל שנים להקמתה, נלחמת בשנים האחרונות בשיניים על חייה, על הבמה ומחוצה לה.

הפרימה בלרינה הרוסייה, כוכבת הרויאל בלט, המסה השבוע לבבות בתל אביב עם ביצוע שכולו השראה. קשה לחשוב על תפקיד בו אוסיפובה מרגישה יותר "בבית" מאשר גיבורת הבלט הרומנטי של פטיפה, שהפכה אותה לסנסציה עולמית, תחילה בבולשוי ובהמשך במיכיילובסקי, בתיאטרון הבלט האמריקני (ABT) וברויאל בלט, שבשנים האחרונות הפך לביתה המקצועי. כל הגדולות רוקדות את ג'יזל, אבל אין ספק שאוסיפובה הפכה את התפקיד לשלה והיא לובשת אותו בטבעיות נינוחה כמו עור שני. בערב שהיה לא פחות מחגיגה לאוהבי הבלט הקלאסי, נגה זוהרה של אוסיפובה דבק, יש לומר, גם ברקדני הבלט הישראלי שנראו במיטבם.

על אף שמדובר בלהקה קטנה מהותית בגודלה, בטח בהשוואה ללהקות מקבילות בעולם, עם Corps De Ballet מצומצם בגבול שמגרד את המינימלי מלמטה ובנוסף על כך, תקציביה מגוחכים בכל קנה מידה שהוא, מה שבא לידי ביטוי גם על הבמה, הבלט הישראלי עמד במשימה בכבוד ראוי להערכה והעניק לקהל ערב שלא במהרה יישכח. 
  

ג'יזל, הבלט הישראלי, צילום: עמנואל אוגדן



כמו כוח טבע
 
אבל נחזור לאוסיפובה. כמו בתיאטרון, כך גם במחול, איכויותיו של רקדן פנומנלי נמדדות לצד הברור מאליו, כלומר יכולות פיזיות, טכניקה, מוזיקליות וכדומה, לא פחות גם ביכולת שלו "לראות" את שותפיו לבמה, "להתמסר" איתם בכישרון ולהגיב להם. במובן זה, אוסיפובה היא מופת של פרטנרית ויש לה את היכולת המופלאה להניע, להפעיל ולהצית להבה בכל מי שניצב שם על הבמה לצדה.

כמו כוח טבע, היא מדליקה את האור מרגע כניסתה לבמה ומטיחה ברקים, מלבה סערות וסוחפת רקדנים וקהל. זו, כאמור, לא רק הטכניקה הפנומנלית והנוכחות הכובשת שהופכת את ג'יזל שלה לאחת מסוגה, אלא הכישרון להיטמע במעשה המחולי מבלי להיבלע, לנשום את התפקיד פנימה ולהפוך את הטקסט לחלק ממחזור הדם שלה, להשתמש בדרמה בנונשלנטיות חפה מפומפוזיות ונקייה ממניירות.

ובכל זאת מהי אותה יחידות, שהופכת את הביצוע של אוסיפובה לכל כך שונה ומובהק? ובכן, יש משהו טבעי, ישיר ובלתי מתאמץ, מעין כנות מפתיעה ויוצאת דופן, דיוק מופתי שבאף רגע, אינו גולש אל מחוזות הכפור הקפוצים של ביצוע כירורגי וזה חודר רקמות ופועל על הצופה כמו קסם. הפרשנות שלה רחוקה מקונבנציה ומצליחה להציף גוונים ותתי גוונים של רגשות. היא משובת נעורים והצד האפל של הירח, שמחה עולצת חסרת עכבות והשתקפות הצער האינסופי ושברון הלב המכלה, היא התרוממות הרוח ומשקלו המכביד של הצער.   

דינמיקה נטולת עכבות

 
הדינמיקה בין אוסיפובה לבין סולן הבלט הישראלי, ולדימיר דורוחין, בתפקיד הרוזן אלברכט, אהוב ליבה של ג'יזל המאורס לאחרת, רבת נועם. יותר מכך, עושה הרושם כי זוהי שותפות משוחררת ונטולת עכבות, הקשורה יש להניח בהיכרות המוקדמת בין השניים שנולדה באוגוסט 2018 בהפקה בינלאומית שיצר עבורם הכוריאוגרף הרוסי, ולדימיר ורנאבה. היצירה ההיא קשרה בין חייה של אגדת המחול האמריקנית, איזדורה דאנקן, לבין סיפור סינדרלה (תפקיד כפול שנוצר עבור אוסיפובה). דורוחין, בתפקיד ראשי כפול, היה במקביל הנסיך של סינדרלה והמשורר הרוסי הדגול, סרגיי יסנין, מי שהיה לזמן קצר בעלה של דאנקן. שיתוף הפעולה הנוכחי עם הבלט הישראלי הוא תולדה ישירה של המפגש האנושי והמקצועי המוצלח ההוא.

דורוחין אינו דויד הולברג ובטח שלא קרלוס אקוסטה, שניים מגדולי הרקדנים בעולם, שרקדו לצד אוסיפובה בתפקיד זה פעמים רבות, עם זאת, ישנה נינוחות נעימה בין השניים שבאה לידי ביטוי בזרימה הטבעית של הדיאלוג התנועתי וזה שובה לב ועין ולחלוטין אינו מובן מאליו כשמדובר בשיתוף פעולה עם סופרסטאר בסדר גודל שכזה.

דורוחין, במידה מסוימת כמו אוסיפובה, צובע את התפקיד בגוונים אנושיים מאד. הרוזן שלו (בניגוד, אגב, לתפקד היערן שמבצע סולן הבלט הישראלי, לודוויג איספריאן) חף מגינונים וגנדרנות ולא רק כיוון שהדמות מסתירה את מעמדה האריסטוקרטי. הוא נמנע מעידון מופרז והתוצאה טבעית ולא מתאמצת ועם זאת, אלגנטית מאד. 
 


נטליה אוסיפובה, צילום: בן קופר

עוצמה מזככת עוצרת נשימה
 
ה- pas de deux המשותף במערכה השנייה, כשג'יזל מתחננת בפני מירתה, מלכת הוויליס – נשמות תועות של נערות נבגדות שמתו מלב שבור - לחוס על חיי אהובה, יפהפה ומרגש. כוחו של רגע טעון ובלתי נשכח זה, שנחשב לאחת מפסגות היצירה, הוא בזיקוק התנועה למינימום. רוצה לומר- פחות זה יותר. ויש בזה עוצמה מזככת עוצרת נשימה.

כשסולו הוויולה הנפלא שרקח המלחין אדולף אדם מהדהד ברקע, אוסיפובה מותחת Develope מושלם שהופך ל-Arabesque מושלם, נעה באיטיות מהפנטת. הזרועות הארוכות מנסות לשמור על גאווה, אבל הכתפיים השמוטות של מי שאבדה תקוותו, מספרות סיפור אחר. הן אוספות מתחתיות את הגוף כולו ל-entrechat quatre מפרפר באוויר. זהו רגע נדיר של בדידות הרמטית וזה יפה כמו חיזיון. יש לה בזרועות ובכפות הידיים את הכל: רוך ושמחה, חיות וכמיהה, פיתוי ומעוף, נחישות ועוצמה.

רגע מלחיץ מאד במופע בו צפיתי, אגב, היה מה שנקרא טעות אנוש מצערת שעלולה הייתה להיגמר באסון. בלהט רגע הגילוי בו מבינה ג'יזל בסוף המערכה הראשונה כי אותה בת אצולה נחמדה שהעניקה לה במתנה שרשרת פנינים כמחווה של ידידות, היא למעשה ארוסתו של אהובה, היא מסירה מעל צווארה את השרשרת ומטילה אותה ארצה. אוסיפובה, שהייתה לחלוטין בתוך הרגע, תלשה מעל צווארה את השרשרת וכשהטיחה אותה אל רצפת הבמה, התפזרו חרוזי הפנינים לכל עבר רגע לפני שפתחה בריקוד היגון הסוער שבו נטרפת עליה דעתה והיא נעה ונדה באמוק על הבמה סתורת שיער ומוכת צער עד למותה. הקהל החסיר נשימה אך בסופו של דבר המערכה הסתיימה ללא נפגעים.

   


צלחו את המשימה
 
זהו בלט שנישא, כמובן, על כתפי הסולנים הראשיים, אבל אין ספק שתפקיד ה- Corps de Ballet, מהווה עוגן מרכזי שמניע את העלילה ומייצר מערבולות תת קרקעיות מתחת לפני השטח ואדוות מעליו. ה-Corps de Ballet של הבלט הישראלי צלח את המשימה עם תנועה מתוזמרת ששומרת על סינכרוניזציה מדויקת של מקצב וצורה. זה בא לידי ביטוי, מטבע הדברים, בעיקר במערכה השנייה שמתרחשת בעולמן הערפילי של רוחות הנשים הנבגדות שמתו מלב שבור וכעת, מצדו האפל של הירח, שולחות זרועות אל החיים ומבקשות נקם.

הכוריאוגרפיה המסוגננת של פטיפה דורשת דיוק והקפדה על מבנים וקווים, עבודה קשה וסיזיפית. גם את האתגר הזה צלחו הרקדניות והרקדנים והתוצאה אפקטיבית על אף ולמרות התאורה שלא היטיבה עמם ולא הקלה על הקהל, נהפוך הוא, אבל על זה בהמשך.

סולנית הבלט הישראלי, ויקטוריה דורודני, בתפקיד מירתה מלכת הרוחות, יוצאת מן הכלל. היא מטופפת על קצות האצבעות כמו מרחפת באוויר על פני הבמה, זרועותיה רזות וארוכות חותכות את החלל והרגליים האינסופיות כמו חץ שלוח. קווי הגוף שלה מושלמים, התנועה אלסטית, הגמישות מרשימה וגם היופי המרוחק משתלב היטב עם הדמות – קרה ואצילית.

מאכזב, במידה מסוימת, הביצוע של סולן הבלט לודוויג איספריאן ליערן הילריון, בעלה המיועד של ג'יזל. זהו ביצוע כללי מאד על גבול הטכני, נטול סגנון או מעוף שלא מביא לידי ביטוי את יכולותיו הפיזיות. זהו בהגדרתו תפקיד כפוי טובה, אבל גם בו טמונים לא מעט רגעים שמאפשרים לבהוק והתפספסו. בלטו לטובה ליאור חורב ויוסי צרפתי בפה דה דה האיכרים, שבתחילת המערכה הראשונה. ניכר היה בשני הרקדנים הצעירים הללו, כי הם מודעים לגודל המעמד ולהזדמנות שניתנה בידם והם לקחו אותה בשתי ידיים. 
  

נטליה אוסיפובה, ג'יזל, הבלט הישראלי, צילום: Alice Pennefather

החוליה החלשה
 
במת האופרה הישראלית, אין מה לומר, היא היפה והמרשימה בישראל, אך בסופו של יום חלל הבמה הוא קנבס עליו מצטיירת היצירה והיא נתמכת בתפאורה, בתאורה ובתלבושות. המשולש הקדוש הזה מלביש במה או חושף אותה במערומיה. התפאורה של ג'יזל סטטית ומצוירת על פלטות עץ - פשוטה ובסיסית, שמרנית, אם תרצו, אך עושה את העבודה. התאורה, לעומת זאת, היא אבן נגף, החוליה החלשה שפוגמת באופן ניכר בעבודת הרקדנים, ביצירה עצמה ובהנאת הקהל.

עיצוב התאורה עצל ונטול מעוף, פשטני ומיושן. במקום לכסות על פגמים, ולהבליט ולחזק יתרונות, מייצרת התאורה תחושה כללית של דלות החומר. היא מתבססת בעיקר על שטיפות הבמה באור בצבעים משתנים, אבל לא מצליחה למסגר מבט או פריים על רגעים באופן שייצר אינטימיות. ברמה הטכנית, חלקים שלמים בקדמת הבמה ובחלקה האחורי מוחשכים בשל כוונון לקוי של פנסים. יש רגעים מביכים כמו סופות הברקים שמשום מה מבזיקים רק מהשורה הראשונה של הצוגים התלויים בקדמת הבמה, במקום לתת לסערה להקיף את הבמה והרקדנים שעליה ולעטוף אותם מכל הכיוונים. זה נראה זול ומרגיש כמו אפקט שהשתבש. אולי בשל כך שמותיהם של מעצבי התפאורה והתאורה נפקד מרשימת הקרדיטים בתכנייה. גם שם מעצב התלבושות של ההפקה נפקד מהתכנייה, אך בניגוד לתאורה, התלבושות מקסימות ויש בהן, גם אם בצניעות, פאלטה מגוונת שמשדרת סגנון.

בסיכומו של דבר "ג'יזל" של הבלט הישראלי, בכיכובה של נטליה אוסיפובה, זו הזדמנות נדירה לשינוי הקארמה ומי ייתן ומדובר ברמז לבאות. שיתופי פעולה מסוג זה אמנם כרוכים בעלויות גבוהות שלא בטוח שיש באפשרותו של הבלט הישראלי במצבו הנוכחי לעמוד בהן, אך הן שבסופו של דבר יאפשרו ללהקה לנסוק. הצלחה מרשימה שמציבה את רף הציפיות גבוה.


נטליה אוסיפובה, ג'יזל, הבלט הישראלי, צילום: Emma Kauldhar




אוסיפובה והבלט הישראלי, 22 בספטמבר 2019, בית האופרה הישראלית בתל אביב


למועדי מופעים >

24/09/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע