מחכים לשינוי  

כבר 12 שנה שתיאטרון קרוב שם את שולי החברה במרכז הבמה, בפסטיבל "האזרח כאן" - הפסטיבל להצגות מקור בנושא זכויות אדם ואזרח, בניהולה האמנותי של דורית ניתאי נאמן. דווקא עכשיו, לאחר פטירתו לפני פחות משנתיים של ניקו ניתאי, אבי תיאטרון הפרינג' בישראל ואביה הפרטי של ניתאי, היא מרגישה שהחיים שלנו בתוך תקופה חסרת אופק, מעמידים למבחן מדי יום את זכויות האדם והאזרח כאן. "קיום הפסטיבל הזה מהותי ביותר, היא מצהירה, "המשכיות היצירה והאמנות הכרחית לא רק למעגלי היוצרים, אלא לבריאות הנפש ולשפיותה של כלל החברה הישראלית".
 
מה מיוחד בפסטיבל "האזרח כאן" בניגוד לפסטיבלי תיאטרון אחרים, למה הוא נחוץ?
 
"הפסטיבל מתרחש בתיאטרון שלנו שנמצא במעמקי התחנה המרכזית החדשה, והוא נרקם תוך התבוננות אל המציאות המורכבת של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ואל העוולות השונות של החברה -  אפליה, דיכוי, גזענות, קשיי קליטה, שוויון מגדרי, חירות המחשבה וחופש הדיבור. הוא מבקש לבדוק דרך מחזות מקור, האם אמנות יכולה ליצור שינוי, האם היא בכלל צריכה לעשות את זה, מה קדם למה, היצירה או תהליכים דינמיים בחברה. השאיפה היא להתריס נגד הקיום ולאתגר את השיח של החברה האנושית והישראלית בפרט".
 
 
זכויות אזרח הוא נושא עצום. מה מנחה אותך בבחירה של ההצגות לפסטיבל?
 
"חצי שנה לפני תחילת הפסטיבל אנחנו מפרסמים קול קורא ושולחים לנו עשרות מחזות, כשהמטרה שלי כמנהלת אמנותית זה לייצר את הגיוון מבחינת הנושאים. אני מקפידה לבחור בכל שנה קו מגוון של נקודות מבט וז'אנרים, מדרמטי ועד קומי, מריאליסטי ועד פנטסטי. לעשות תיאטרון בדרום תל אביב ובטח בתיאטרון שנמצא בתחנה המרכזית החדשה שעומדת להיסגר זה דבר מאתגר וחוויה מטלטלת. אני תמיד מחפשת משוגעים כמוני וכמו אבא שלי בפריפריה הסוציו-אקונומית. אמנים ויוצרים שפועלים מתוך המקום שבו הם חיים, שחשים שיש להם אחריות מעבר ליצירת האמנות, שמאמינים שהם יכולים לייצר שינוי דרך תרבות, או לייצר התבוננות חדשה או חשיבה אחרת".
 
ודברים זזים?
 
"עם השנים אני מרגישה שאני עוזרת ליצור כאן עוד שחקנים, במאים ומחזאים שחושבים, בודקים, מתבוננים במין אפקט פרפר שבו משק כנפיים עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירהֿ שבסופו של דבר יגרמו לסופת טורנדו. חשוב לי גם ללוות אותם ולייצר להם שביל שיאפשר ליצירה שלהם לקרות". 
  

פנינה גרי, צילום: אפרים קדרון
 
"אני בהחלט מקדמת יצירות של נשים"
 
הפסטיבל מדבר על זכויות האדם והאזרח. איזה צרכים חדשים עלו בשנה החולפת שלא היו קודם?  
 
"אני יכולה לומר שברגע שאנחנו מסיימים פסטיבל אנחנו מקבלים פניות. לפני 12 שנה עיקר המחזות שעלו בפסטיבל עסקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. היום התרחקנו משם. אני כן יכולה לזהות השנה יותר יצירות שנוצרו על ידי נשים וחשוב לי בהחלט כאישה לקדם יצירות כאלה, כמובן לא על חשבון איכות.
 
"יש את המחזה 'תברחי' שכתבה תמרה סטיל כהן שמבוסס באומץ על הסיפור האישי שלה ועוסק באמנית מוכשרת בת 37 שכלואה בשלשלאות התא המשפחתי שלה ללא כל תקווה או אפשרות יציאה. וגם את 'שדים' שכתבה אביטל זר אביב ועוסק במשפחה שעלתה מצרפת לישראל ועדיין מחפשת את הזהות הישראלית. ואת הקומדיה 'המרכיב הסודי' שכתבה מירי בלומנפלד ועוסק בראש מועצה של ישוב כושל בדרום הארץ, שרוצה לעזוב את תפקידו ולהתמקד בתחביב החדש שלו: אפיית עוגיות.
 
"בנוסף לכבוד הענקת פרס האמן כאן למחזאית פנינה גרי בת ה-94, תהיה קריאה מבוימת של המחזה 'מנוחה נכונה', עיבוד שלה לסיפור של עמוס עוז שעלה ב-1992. זה מחזה שמתרחש בקיבוץ ערב מלחמת ששת הימים, ועוסק בשבר בין שני דורות - דור ההורים המייסדים ודור הבנים. בפסטיבל אנחנו משתפים פעולה גם עם היוצרת הבינתחומית דורית שימרון שיצרה את 'חוט השני' - מופע תיאטרון מחול שעוסק בקשר הבין-דורי ובו שמונה יוצרות מבצעות הביאו את תמציתן בתנועה ובמילה, ומשכו חוט זהב מהסבתות שלהן לאימהות ולדודות, כחוט השני המקשר ביניהן וימשיך לעבור דרכן לבנותיהן, לנכדותיהן ומהן הלאה והלאה.
 
"העיסוק בדמויות נשיות הפך מרכזי יותר גם במחזה 'ייחוד' שבמרכזו אישה המיועדת לשידוך שמתאהבת בדתל"ש ממשפחה ידועה לשמצה ונאלצת לבחור בין האמונה לאהבה". 
 


ייחוד, צילום: אריקה לינור קוצ'וק

המחזות מאוד שונים זה מזה
 
"נכון, כל אחד נוגע במרחב אחר אבל אני בכולם יש דמויות שנמצאות בתוך מערכת ערכית ומוסרית שלא נכונה להן, אם זו מערכת יחסים אלימה ומתעללת או מערכת דתית או פוליטית, מערכת עיתון, והן מגלות את השקר מאחורי הדבר. השקר הוא לא שקר אישי אלא מוסרי- חברתי שפוגע בזכויות שלהן ושל כולנו.
 
"המטרה שלנו היא לא לפעול מתוך עליונות כלפי אנשים שזה הכאב שלהם, לא להיות סטריאוטיפים אלא לייצר באמת אמירה מעניינת. בגדול הנושאים פחות או יותר מסתובבים סביב אותן זכויות אבל התהודה שנוצרה לפסטיבל היא דבר חדש". 



כחוט השני, צילום: אריקה לינור קוצ'וק

  
 
אי של שפיות במרחב סוער 
 
הפתיחה של תיאטרון בתחנה המרכזית החדשה הייתה סוג של אמירה חברתית. מה יהיה עכשיו?
 
"הסטנו את העשייה שלנו מהמרכז לשוליים כי היה חשוב לנו לפעול מתוך המקום שבו אנחנו נמצאים וחווים ורואים, ולזעוק את הכאב של מה שאנחנו פוגשים מתוך כלי מאוד חזק שזה התיאטרון.
 
"יש כאן תהליכים שלא קשורים לעובדה שיש כאן תיאטרון ולמרות ובצל האיום של סגירת התחנה המרכזית החדשה, אנחנו בוחרים להמשיך ליצור.
 
"השנה, כשעתיד התיאטרון נמצא בערפל, הפסטיבל מקבל משמעות חדשה ומעלה את התהייה האם גם אנחנו נהיה חופשיים להמשיך ליצור. זה זרקור חדש ומטלטל בשבילי אבל ברור לי שאנחנו אי של שפיות בתוך המרחב הגועש והסוער. רק היצירה מאפשרת לי לנשום לנוכח הפסקת החמצן שרוצים לגזור עלינו". 
  


תברחי, צילום: אהוד לבון
 
פרידה ובחירה מחודשת
 
השם "תיאטרון קרוב" ניתן לתיאטרון על ידי ניקו ניתאי אחרי שעזב את הבמות הממוסדות מתוך תפיסה ומחשבה על הקרבה בין השחקנים לקהל. "האזרח כאן", נולד כפרפראזה על "האזרח קיין", סרטו המלא הראשון של אורסון וולס שהפך מזמן לתושב קבע בתודעה הקולקטיבית, ועוסק במוות של אידיאולוגיה בתוך איש אחד, שקורסת תחת הנטל של האגו העצום שלו. קיין הוא האזרח האמריקאי, והחולי שלו הוא חולי חברתי.
 
אמרת פעם בראיון שבשביל אבא שלך התיאטרון היה חיים או מוות, איך זה בשבילך?
 
"נולדתי להיות הבת של ניקו ובחרתי להתעסק בתיאטרון בעקבותיו, אז לכאורה בתחילת הדרך המהות שלי הייתה להיות וליצור איתו ביחד מתוך רצון ללמוד ממנו את כל מה שהוא ידע על תיאטרון. והוא נזף בי לא מעט וחישל אותי וביקר אותי ואף פעם לא ויתר לי. כשהוא נפטר במפתיע בתקופת הקורונה מצאתי את עצמי לוחמת על התיאטרון שהוא הבית שלנו וזה היה אולי הרגע הראשון שהרגשתי שבחרתי. לא מתוך מחויבות להיות ממשיכת דרך של אבא שלי אלא בגלל שיש לי מחויבות מתוך עצמי, מתוך אמונה מחודשת במורשת שלו שהיא כבר לגמרי חלק מהמורשת שלי.
 
"זה לא עניין של חיים ומוות אצלי, זאת עשייה שקשורה לערכים ולאנשים וליצירה שצריכה לעמוד על במה ולהיאמר כדי לעשות טוב יותר בעולם. ואנחנו עושים מעבר לפסטיבל פרויקטים עם השכונה עם נוער בסיכון, עם ילדי העובדים הזרים, עם תושבי דרום תל אביב שהם אצלנו בני בית. תיאטרון זאת דרך מעולה להפוך את העולם לצודק יותר. אני מאוד מאמינה בזה וזאת השליחות שלי בעולם". 

שדים, צילום: אהוד לבון

"היכולת של אבא שלי נטמעת בי"
 
איך את מצליחה לשמור על אמונה בעולם כל כך כאוטי?
 
"דבר אחד אבא שלי אמר לי: תמיד תהיי עסוקה ביצירה הבאה שלך. ועכשיו כשזאת תקופה של הרבה מאוד רעשים סביבנו האחריות שלי היא לא רק ללוות ולגרום לדברים לקרות, אלא גם אחריות פיזית, קיומית. אני חושבת שאני בת אדם מאוד אופטימית וסקרנית ואני מאוד אוהבת תיאטרון. אני יכולה לראות אינספור הצגות וחשוב לי לעזור לדברים להתממש".
 
עבדת עם אבא שלך באופן כל כך צמוד הוא גם תרגם לך מחזה. איך זה עכשיו? מה מרוחו או מהמהות שלו נשאר ומה נלקח ממך?
 
"אני מרגישה שמה שנלקח ממני זה המצפן. תמיד ידעתי שהוא יראה לי את הכיוון הנכון וימצא עבורנו את כוכב הצפון. אבל אני גם לאט לאט מבינה שהיכולת הזאת נטמעה בי. אני מגלה אותה מפידבק של אנשים סביבי בשנתיים האחרונות שהכריחו אותי להוציא החוצה את אותם דברים שהוא לימד אותי, ומתוך העובדה שעבדנו ביחד והאמנו ביחד וחלמנו ביחד. המבחן הראשון היה הפסטיבל בשנה שעברה שהתקיים כולו באופן דיגיטלי".
 
את יודעת לומר מי הקהל שלכם?
 
"יש קבוצה לא קטנה של אנשים שמלווים אותנו שנים גם בעקבות התיאטרון אבל גם בעקבות צפייה בעשייה של אבא שלי. יש קהל שוחר תיאטרון ותרבות שמחפש תיאטרון פחות ממוסד שמתרחש קרוב, עם שיחה לפני או אחרי הצגה על כוס קפה או תה. דברים קטנים שמייצרים אמירה גדולה מאוד". 



המרכיב הסודי, צילום: אהוד לבון

  
 
להתמסר לחוויות העמוקות של החיים

איפה את מרגישה יותר קרובה אצל עצמך, בכתיבה, בבימוי, בעיבוד, בניהול האמנותי ?
 
"הבימוי של האנסמבל הוא משהו שמאוד קרוב לליבי, ואני מרגישה שדרכו אני מצליחה לממש את האהבה הגדולה שלי לחקור את נפש האדם ואת ההתפתחות שלנו. וזה בכל שלב, אפילו בישיבה עם מעצבת התלבושות. זאת פריבילגיה גדולה לעבוד עם אנשים שאת מכירה היטב ולאורך זמן".
 
פעם שיחקת. את חושבת שתחזרי יום אחד לשחק?
 
"לא יודעת. יש לי לפעמים צורך אבל גם יש לי זמן מוגבל ואחריות גדולה ואני מאוד טוטאלית וכרגע אני מחויבת לזה. בתחילת הדרך זה מאוד משך אותי לשחק, אני מאוד אוהבת לגלם".
 
מה התיאטרון לימד אותך על עצמך שלא היית לומדת באופן אחר?
 
"הייתי ילדה מאוד טובה ואחראית, וגם היום, אני לא רוצה להפסיק להיות אחראית. גם כאמא, גם כרעיה וגם כמנהלת אמנותית. בחיי היומיום אני מאוד מחושבת ואחראית ואזרחית טובה, ובתיאטרון יש את האפשרות לקונפליקטים, להתנהל בתוך מנעד רגשי רחב של שגעון וחוסר יציבות והשתנות. זה נותן לי מקום לכל הרחשים הרגשיים. תיאטרון לימד אותי את החוויות העמוקות של החיים".

  

המבול, צילום: אריקה לינור קוצ'וק
  
 
 הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 20-16 בנובמבר 2021 בתיאטרון קרוב לווינסקי 116 תחנה מרכזית חדשה תל אביב, כניסה משער 41. טלפון: 03-6885004 (שלוחה 2). לרכישת כרטיסים