סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2014 אוגוסט 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פינה באוש (2009-1940)
 

 
 
צבי גורן, רנה שינפלד ורונית זיו על הכוריאוגרפית הדגולה ששינתה את עולם המחול המודרני


אחת שאיננה נכנעת
 
"אהבתי לרקוד כי פחדתי לדבר. כאשר התנועעתי יכולתי להרגיש" העידה על עצמה פינה באוש באחד הראיונות הנדירים שהעניקה. כך גם הקהל שעמס את האולמות שבהן העלתה את יצירותיה המופלאות, ארוכות או קצרות. אלה היו תמיד כאלבום תמונות של יחיד ושל חברה, של מלחמת מינים. תמונות שבהן היא סיפרה אהבה, ניכור, תשוקה, חרדה, בדידות, כאב, ניתוק, אכזבה, דיכוי ואלימות, ואיכשהו גם תקוות. בשורש יצירתה, לאורך שלושים שנה ויותר, בכארבעים מחולותיה, כרקדנית וכוריאוגרפית פינה באוש הייתה בעלת האוב שהעלתה את האנושי הנסתר בנבכי הרגש הצרוף, ניהלה עמו דו שיח עיקש, חייכה אליו ופיתתה אותו לדבר. זה לא היה קל, לא פעם התייאשה, אבל אף פעם לא נכנעה. "אני אחת שלעולם איננה נכנעת!",אמרה.
 
אבל פינה באוש נכנעה השבוע במפתיע ובמהירות מכאיבה למחלת הסרטן שאובחנה אצלה בשבוע שעבר. עולם התרבות כולו עצר את מהלכו. רקדנים, כוריאוגרפים, במאים, מוזיקאים, מבקרים, מדינאים ומכרים אישיים ברחבי העולם, ומיליוני מעריצים שראו את יצירתה רבת השנים וההישגים חיפשו את המילים שיביעו את אבלם ויספרו את גדולתה.  והיא בעצמה, פינה באוש, תישאר בזיכרון כיצירת אמנות שפניה וגופה הדק הם שילוב מפעים בין יצירות מוקדמות של פיקסו לדמותה של וירג`יניה וולף, בין גוף שברירי ודק לבין תנועה מרטיטה של מוטת זרועותיה, של כפות ידיה ואצבעותיה.    
 
פינה באוש נולדה ב-1940 בעיר סולינגן. אביה היה מנהל מסעדה. בת 14 החלה ללמוד מחול אצל הכוריאוגרף החשוב קורט יוס, וממנו ספגה גם את תפקיד המודעות החברתית באמנות. משם עברה לניו יורק ולמדה בג`וליארד, רקדה שם בלהקות מחול שונות, וב-1962 חזרה לגרמניה לרקוד בלהקתו החדשה של קורט יוס, ושם גם העלתה מ-1968 את הכוריאוגרפיות הראשונות שלה שלכדו מיד את תשומת הלב, וכעבור שנה היא מונתה למנהלת האמנותית של הלהקה.
 
ב-1973 הוזמנה לנהל את תיאטרון המחול של וופרטאל, שהפך מהר מאוד לביתה ולמוקד פעילותה עד מותה. כבר ביצירות שהעלתה בחמש השנים הראשונות שם, כמו "פולחן האביב", "כחול הזקן" ובעיקר "קפה מילר", באוש הוכרה כמחדשת מהפכנית, ובה בעת כמי שממשיכה את המהפכות של יוס, מרי ויגמן ומרתה גרהאם. היא שמרה אמונים ללהקתה ולרקדנים שלה, גם אחרי שעזבו, ושבה וזימנה אותם אליה כשחידשה יצירות או יצרה חדשות וחשבה כי השתתפותם חיונית לה. זה היה הבית והם היו המשפחה הגדולה שלה.
 
נושאת לפיד ההומניזם באמנות
 
יצירותיה התאפיינו בשילוב מרתק של משחק, להטוטי קרקס, אתלטיות, לצד שימוש בטקסט, בשירים ופזמונים. בלטה במיוחד תפיסתה החזותית והשימוש שלה בחומרים שונים ומגוונים בעיצוב הבמה: הכיסאות ב"קפה מילר", רגבי כבול ב"פולחן האביב", פרחי ציפורן בוהקים ב"ציפורנים",  ערמות העלים ב"כחול הזקן", דשא אמיתי ב"1980", במה מוצפת מים ב"אריות", חומה ענקית שמתרסקת ב"פלרמו, פלרמו, הר המגוסה ב-40 אלף (!) פרחי משי אדומים ועוד אמצעים חזותיים מיוחדים, כולל שמלות נשף וחליפות פראק לצד בגדים מרוטים או אינטימיים, נעלי עקב מחודדות. לתפיסתה כל המרכיבים האלה יחד עם המוזיקה והכוריאוגרפיה הם שמחברים את היצירה השלמה ומקיימים את הקומוניקטיביות שלה.
 
יותר מכל, פינה באוש הייתה נושאת לפיד ההומניזם באמנות, כרעיון וכדרך ביטוי. לא אחת, כאשר נאותה לומר דברים – בעיקר כאשר עוטרה בפרסים ובאותות כבוד - היא הסבירה כי היא מחפשת את הדרך הטובה והנכונה לבטא רגשות. זאת איננה יצירה כוריאוגרפית העוסקת בתנועה כי "לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם".
 
החוויה וההתנסות האינדיבידואלית ואופן ביטוים הפיזי היו בעיניה מרכז הכובד של עיצוב התנועה, ועל כן היא ראתה את תפקיד הגוף הרוקד כנושא היצירה, ולא עוד כפונקציה אובייקטיבית שלה, כפי שזה בבלט הקלאסי וגם בעיני יוצרים רבים של המחול המודרני. בעיניה יש לכל גוף של רקדן סיפור משל עצמו, שנוצר מתוך הניסיון האישי שלו. "יצירותיי נולדות מבפנים החוצה", אמרה, ומעל לעל "האדם הוא החשוב". אולי משום כל הרקדנים שלה נראים ככל האדם, גדולים או קטנים, רזים או מלאים או שמנים, צעירים או מבוגרים, וכולם רקדנים מקצועיים.
 
רק פעם אחת חרגה מתביעתה למקצועיות של הרקדנים, כאשר שבה והעלתה את יצירתה "קונטקטהוף" מ-1978. היצירה הייתה פופולרית ומצליחה בכל מקום שהועלתה, אך באוש אמרה כי הייתה רוצה שירקדו אותה נשים וגברים בעלי ניסיון חיים רב יותר מזה של רקדניה. לא רקדנים או שחקנים מקצועיים אלא תושבי וופרטאל. במלאת עשרים שנה ליצירה היא החליטה שהגיעה השעה להגשים את השאיפה הזאת, והיצירה חודשה עם תושבים שנענו למודעה שפורסמה בעיתון המקומי. יצירה זו מועלית מאז בהצלחה מדהימה תחת השם "קונטקטהוף עם גברים ונשים בני 65 ויותר".
 
ביצירותיה נמצאו סממנים של התיאטרון של ברכט, הקברטים של ברלין לפני המלחמה, מחזות זמר אמריקאים, וסרטי קולנוע. בהקשר זה אזכיר כי קטע מיצירתה "קפה מילר" הוצג בפתיחת הסרט "דבר אליה" של אלמודובר. באוש גם הופיעה בסרט "הספינה שטה" של פדריקו פליני, ובעוד חודשיים הייתה אמורה להתחיל פרויקט קולנועי מיוחד עם הבמאי וים וונדרס.
 
הקשר הישראלי
 
קשר מיוחד ומורכב היה לבאוש עם ישראל מאז תקופת לימודיה בג`וליארד. שם פגשה את רינה שינפלד ונוצר ביניהן קשר אישי עמוק, שנמשך עד לא מכבר, כאשר באוש שינתה את יחסה המיוחד לישראל בעקבות החמרת הסכסוך עם הפלסטינים. מבחינתה של באוש, שהופיעה וביקרה בארץ כמה פעמים. אמה של באוש הייתה יהודיה שהתנצרה בתחילת מלחמת העולם השנייה וקרובי משפחתה גרים בישראל.   
 
שינפלד מתקשה לעכל את הידיעה על מותה הפתאומי של באוש. עבורה היא הייתה לא רק חברה, "אחות תאומה" כהגדרתה, אלא אמנית מיוחדת, שהתפתחה בלי הרף כיוצרת בעלת תודעה חברתית מפותחת. "היא הציבה מראה לקהל שבא אליה, כאומרת `באתם אל המציאות שלכם ושלנו, כאלה אנחנו וכאלה אתם` וכמחייבת לחשוב ולהבין. משום כך את היצירות שלה בנתה מתוך דיאלוג עם הרקדנים, בשיחות, בשאלות שנועדו לגלות את החומרים שמהם תיבנה היצירה". שיינפלד מצביעה גם על ייחודה של באוש עצמה כרקדנית. "אתה בטח זוכר, ראית אותה ב`קפה מילר`, בקומבניזון השמוט על גופה הדק, השברירי, ואיך היא שרה מתוכו, ואיך זרועותיה נפרשו, נמתחו, התפתלו. והבעת הגוף כולו, טהור ועדין, כואב כל כך. ואתה גם זוכר את ידיה, את התנועה הרכה, המלטפת. כמה רגש היו באלה, כמה יופי וחמלה, אתה זוכר?"
 
לפני שהקשר ביניהן נותק עוד הזמינה באוש את שינפלד להופיע במפגשי המחול הגדולים שקיימה בוופרטאל, ואחר כך גם הציעה ששינפלד תבוא לשם כדי לנהל את בית הספר על שם קורט יוס וגם לנהל להקת מחול בעיר אסן. זה לא התממש כיוון ששינפלד בחרה להישאר בארץ.
 
הרקדנית-כוריאוגרפית רונית זיו הוזמנה יחד עם יסמין גודר ב-2004 להופיע בפסטיבל וופרטאל. זיו העלתה את יצירתה "רוז לא מחכה" שבאוש העריכה את העומק הרגשי שלה. זאת הייתה הזדמנות להכיר את באוש מקרוב, בעבודה ומחוץ לסטודיו וזיו גילתה "אישה מופנמת, שחיה כאילו בעולם משלה, מחליטה על דברים לאט, כמעט באיזה זמן פנימי. במהלך העבודה על יצירה, החשיבה דברים על פי מידת העשייה ובו זמנית התוכן האישי, הרגשי, ומימושו החזותי. כאדם פרטי היא הייתה אישית, אך גם קצת מלנכולית. היא אהבה בעלי חיים, דברים יפים ואהבה מאוד צילומי סטילס, בכל אירוע דאגה שיצלמו, אם זה היה בארוחת ערב או בחזרות. היא אהבה  מסיבות, אולמות ריקודים, היה לה מורה פרטי לטנגו, והיא אהבה דברים יפים".
 
שינפלד, גודר וזיו וגם רקדנים וכוריאוגרפים ישראלים אחרים  נחשפו מקרוב אל אישיותה המיוחדת של פינה באוש, במהלך ביקוריה הרבים כאן עם להקתה, או כאשר הגיעה לסדנאות אומן. בין אלה שזכו לראיין אותה הייתה מבקרת המחול גבי אלדור, שמגדירה את באוש כ"יוצרת הגדולה מכולן, מי ששינתה את פני התיאטרון אפילו יותר מאשר את פני המחול. שעל כתפיה האחריות, המשא, הכבוד והאשמה של היווצרות תיאטרון המחול-תיאטרון התנועה-התיאטרון הפיזי וגם השימוש בשמלות ערב על הבמה. היא הייתה מקסימה, מאירת פנים, מקשיבה. ראיינתי אותה לתכנית תרבות בטלוויזיה, והצלם חיליק כהן לא התאושש מהרושם שהיא עשתה עליו. הוא לא רצה להפסיק לצלם".
 
"נסעתי אחריה למופעים, לפני 30 בפסטיבל אדינבורג, ואחר כך בצרפת", מספרת אלדור, "ועם כרטיס עתונאי הייתי מגיעה אליה בחוצפה, ומבקשת ממנה שתכניס אותי למופע שכבר חצי שנה היה מכור מראש. והיא הייתה מחייכת ואומרת, כמובן, וקוראת למי מהעוזרים כדי שיכניס אותי, וכך ראיתי אותה בפסטיבל אביניון, לפני עשרים שנה ובפריז לפני שנתיים. ותמיד זה היה הלם".

 לפני עשרה ימים, על בימת בית האופרה של וופרטאל, בתום הופעת להקתה עלתה פינה באוש לקבל את תשואות קהל-הבית הנאמן שלה, ולהשיב לו בקידת-תודה. כעבור שבוע ימים התברר כי זאת הייתה פגישתם האחרונה.



02/07/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות