סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אלבומים בצליל אחר
 

 
 
שפי ישי מרתק, שלמה יידוב נינוח, מארש דונדורמה לא ממוקדים, צח דרורי מלטף ורוקפור קצת מתישים


שפי ישי. "גבר לא ידבר על כך"
 

15 שנה הן שנות דור במוזיקה הפופולרית. במהלכן לא רק מתחלפים ומשתנים אופנות וטעמים, אלא גם גדל דור חדש לגמרי של צרכנים. אולי לא לגבי המוזיקה של שפי ישי, שאלבומו החדש, השני בסך הכל, רואה אור במרחק 17 שנה מאלבום הבכורה שלו. ובכל זאת, אף אחד לא יחזיר לנו את הזמן האבוד שלא בילינו עם המוזיקה של ישי, או שמא שפי, שהוא שמו המשפחתי בעצם.
 
האמת היא שאין חשש שהדור החדש, של צרכני פופ בני עשרה, יתחבר ל"גבר לא ידבר על כך", ששמו בלבד (הלקוח משורה ב"שיר מאוחר מדי" של נתן זך, הפותח את האלבום) מלמד על הבגרות הנדרשת, והמוזיקה של שפי, על אחת כמה וכמה. הוא מה שנוהגים לכנות מוזיקאי "רציני", אך יותר נכון להגיד אמיץ ונאמן לעצמו ולדרכו הבלתי מתפשרת, שרחוקה מלהיות פופית, חפה משאיפות בידוריות-מסחריות-להיטניות של התחבבות על אוזן הקהל ומתחמקת מקיצורי דרך. וגם זה הסבר לזמן העצום שעבר בין שני אלבומיו, ומי יודע כמה יצירות מופלאות ומרגשות שלו החמצנו והחסרנו.
 
המוזיקה של שפי (כל עשרת הלחנים באלבום וגם האיורים שמקשטים אותו) תמציתית ונזירית, מסתפקת במועט. היא מנגינות קטנות שמתאימות את עצמן למילים, משרתות אותן, הולכות איתן יד ביד. עשרה קטעים, 35:17 דקות. שישה טקסטים של המשורר נתן זך (אחד מהם הוא "ואז בא לנו", שנורית גלרון מבצעת אותו בלחן אחר), בן ברית ותיק, מהתקליט הראשון, שניים שלו ועוד שני קטעים אינסטרומנטליים, שגם הם דוגלים - בהפקה המוזיקלית והעיבודים שלו ובייעוץ האמנותי של רעייתו, הזמרת יהודית תמיר - במינימום הנדרש. כשלכל שיר יש כלי נגינה אחר מוביל או בולט. אם זה מפוחית ("טיול ערבי"), בוזוקי ("כאב השמחה"), צ'לו וחצוצורה ("אבירים"), טובה ("רקיע הזהב") או חליל ומשרוקית ("הים").
 
שפי הוא טרובדור בדרכו. ליאונרד כהן שכזה. טון השירה שלו מונוטוני משהו, כמו קורא את השירים עם תוספות לחן מינימליות, אבל בדייקנות ובהלימה שהם ממש כואבים ואף פוצעים את הלב, במיוחד ב"רקיע הזהב", שהוא כעין נעימת אשכבה ותפילה לעילוי נשמת אחיו, חגי, שנהרג בפיגוע התאומים במנהטן, ב"כאב השמחה", ב"הציפור", שגם הוא, אני מניח, כואב את היעדרו וחסרונו, וגם הנעימה הנוגה היפה ומלאת ההוד "הים", הנועלת את האלבום, בכעין אמירה אילמת שהים מכסה הכל.
 
אלבום יוצא דופן. שונה לגמרי מכל מה ששומעים בדרך כלל. יצירה קסומה, מרתקת ומפעימה, אבל דורשת התמסרות.
 
והעברית? המושרת, בסדר גמור, מה שמתבקש מאיכות הטקסטים וכותבם. המודפסת, קצת בעייתית. לוקה בניקוד עודף ומיותר.

שפי-ענקית.jpg 
שפי ישי, "גבר לא ידבר על כך". צילום: יח"צ
 
שלמה יידוב. "מתוך השקט"
(High Fidelity)
 
גם האלבום הזה ראוי מאוד לשמו, מן הטעם הפשוט שהוא אינסטרומנטלי כולו, חסר מילים, ומנסה להעביר רגשות וחוויות בנגינה לבד. באלבום 12 קטעים (61:06 דקות), שעשרה מהם הלחין שלמה יידוב עצמו, ושניים הם גרסאות שלו ליצירות דרום אמריקאיות - "פאלאסו" של אלברטו ג'יסמונטי ו"מילונגה" של חורחה קרדוסו.
 
המעניין הוא שגם מבלי שיידוב יפתח את פיו, אי אפשר שלא לזהות את הנגינה הזכה, הענוגה והנוגה שלו בגיטרה, ואי אפשר להחמיץ את המוצא הארגנטינאי, הדרום אמריקאי שלו, גם במהלכים קלאסיים כביכול כמו ב"ססיליה" השקט והמהורהר שמוקדש לאמו, או ב"זרים", נושא ממוזיקה שחיבר להצגה בשם זה ב"הבימה", גם בהשפעות אתניות-לטיניות כמו ב"אלקרז" הספרדי והמוחצן באופיו או ב"צ'קררה תל-אביב" המופנם במפתיע, ולבטח בהתכתבות שלו עם הטנגו ב"בדרך אלייך" (גרסה אינסטרומנטלית לשיר של רוטבליט), וב"פטרנל" וב"בולריטו", שבהם הבנדוניאון נוכח קובע את הטון.
 
הנגינה של יידוב נינוחה ומרווחת, הקטעים ארוכים מספיק כדי לאפשר התפתחות ומיצוי הרעיון. המבע, שמתפתל, מתערסל ומתכתב עם השפעות ג'אזיות, הוא מופנם בדרך כלל, כמעט ולא שמח, ואם כן - אז מאופק, כאילו הדגש הוא על נגינה אמנותית, מה שאכן. אלי מגן בקונטרבס הוא מלווה נאמן, וחברים כשם טוב לוי (חליל), רוני עברין (הקשה) ועמיחי שלו (בנדוניאון) שותפים ביצירה מקסימה שפשוט תענוג וכיף לחזור אליה שוב ושוב.
 
עם העברית אין בעיות, רק עם התהייה מדוע מוזיקאים בכירים ומוכשרים ממעטים ביצירות מסוג זה?
 
מארש דוֹנדוּרְמָה. "שכונה"
(התו השמיני)
 
הרכב (שפירוש שמו הוא סוג של גלידה בטורקיה) של 15 מוזיקאים ונגנים, שיש בו שתי חטיבות עיקריות - כלי הקשה וכלי נשיפה. אם תרצו הוא הגרסה האקדמית של גורן ברגוביץ', אמיר קוסטוריצה ו... הבלקן ביט בוקס. כלומר, הגרסה הקונצרטית של מוזיקה ירושלמית אתנית רב שכבתית ורבת מקורות, אך לוקה באנרגיות ומתמקדת יותר בהיבטים השכלתניים, מלומדים, אפילו ג'אזיים, של הביצוע, ופחות בעבודת רגליים ובלהט מסיבות. לא שהוא נעדר לחלוטין, אבל הוא לא העיקר. השכל גובר על היצר.
 
לפחות זה הרושם בהאזנה לאלבום, השלישי בחמש שנים, של ההרכב. גם אם בא לך לרקוד, הם מכריחים אותך לשבת. גם בשיר היחיד שהם מתכוונים לעשות שמח, ושנקרא... "עושים שמח" (ובו שתי מילים בלבד). אולי על במה, בפסטיבלים ובמרחבים פתוחים, זה נשמע אחרת והאינטראקציה תהיה שונה.
 
11 קטעים ב-52:44 דקות. רובם ככולם יצירות מקוריות של חברי ההרכב, כשלשמות הקטעים אין פשר חד משמעי. הם יותר אסוציאציות פרטיות (ואולי גם פרועות ורחוקות) של היוצרים, משכונתם הפרטית וגם מן השכונה המרחבית ואולי גם הגלובלית. מוזיקה אקלקטית, לא ממוקדת, מנסה להקיף מרובה ולטעמי לא מצליחה להדגיש את מומחיות ההרכב, אם יש בכלל כזאת. כל שאר ההסברים והמפתחות מצויים באריזת האלבום.

מארש-ענק.jpg 
מארש דונדורמה, "שכונה". צילום: יח"צ
 
צח דרורי. "כיוון הרוח"
(High Fidelity)
 
אחד האלבומים המדוברים של העת האחרונה. גם הוא רחוק מלהיות יצירה פשוטה וקלה לעיכול. זה מסע אישי ופרטי של המוזיקאי והיוצר צח דרורי, שאחראי למילים, ללחנים, להפקה המוזיקלית, לעיבודי המיתרים וכמובן לשירה הגברית שבו. תקליט שונה ויוצא דופן, ספק סוריאליסטי, ספק פילוסופי בתכניו, תמהיל מוזר, סהרורי משהו, ובלתי אפשרי כמעט, של רוק מתקדם, מוזיקת עולם ואמביינט. אבל כל כך יפה בחריגותו, שהוא מהפנט, ממגנט ושואב את המאזין המשקיען (ואין דרך אחרת) לתוך עולמו הפנימי, המנותק לחלוטין מהעולם שבחוץ.
 
דרורי הוא לא זמר, והאלבום הזה, שהפך לכפול כיוון שהוא מחזיק שתי חטיבות שירים שונות, למרות שמבחינת אורכן הכולל, 70:31 דקות, יכול היה להידפס על דיסק אחד, הוא בעצם הפרויקט של צח דרורי, שמוציא לפועל את יצירת הביכורים שלו (שמן הסתם נאספה במשך השנים), בעזרתן של כמה זמרות נפלאות, בנות הדור החדש, כמו דניאלה ספקטור, יעל קראוס (מ"בוסה"), רות דולורס וייס וגל פרנקל. אלמלא ההתמסרות שלהן, החברות, ההירתמות והנתינה של נגנים-חברים, נראה שאי אפשר היה להגיע לתוצאה כה מרשימה, שעדיין איני יודע אם היא משכרת או משקרת. אבל היא בהחלט מלטפת.
 
זה אלבום שאין מילים לתארו. פשוט צריך לסובב אותו ולבדוק אם מתחברים אליו או לא. הוא לא עשוי בדרכי ביטוי שגורים ובנוסחות מקובלות. הטקסטים השיריים, ההגותיים, זוכים לביצוע זך ורך, רוגע, מלחש ולא לוחץ, על מצע של כלי מיתר הומה בעדנה, ודוק של אלקטרוניקה ותכנות, עושים בו סדר ומחזיקים מתח.
 
שמות השירים - שמונה ב"כיוון הרוח" (35:12 דקות) ושבעה ב"הנחל והסלע" (35:29 דקות) - קצרים, לאקוניים, לא מבטאים רגשות. דומה שאלמלא היה חייב, דרורי לא היה נותן בהם שמות וסימנים. הם אסוציאטיביים בדרך כלל ובחלקם אין קשר, לכאורה, בינם לבין השיר (כמו "סוס" או "שיר סתיו"). בכלל, השם "כיוון הרוח" לא מופיע כלל בכתובים, ואם פענחתי נכון, שיר אחד, "המים", בביצועה של קראוס (מהאלבום השני), נותן באופן מפליא את השמות לשני החלקים: "בין השמות לבין השקט/ שם אמצא אותי/ בין הנחל והסלע/ תחת לעץ אשן... ואז אחלום/ על זמן בו אפגוש את בת המלך/ שתכוון/ את כל/ כיווני הים/ הרוח/ העננים שלי...". אם תרצו, זו עדות לכך שהחלוקה בין השירים היא אילוץ.
 
ובכל זאת, "הנחל והסלע" הוא יותר "חי", קצבי, אפ-טמפו, שמח ומעודד, מואר ומפוכח מקודמו. אבל תיאורים אלה כאילו מגמדים ומשטחים את "כיוון הרוח", ולא כך הוא. בכל מקרה, מילים לא יעזרו כאן. תצטרכו לקחת ולהקשיב, וגם למצוא את ההשפעה (ואולי ההשראה) והחיבור לאביתר בנאי, שדרורי הולך עימו כבר דרך ארוכה. בכדי להקל עליכם סמנו את "אם תבוא", "אי שם" ו"קורה" מהראשון, ואת "מציאות", "הצייד" ו"שיר סתיו" מהשני.
 
והעברית? דרורי הוא איגנורמוס טיפוסי. כזה שלא טרח מעולם להסביר לעצמו את השפה שבה הוא דובר. בשיר אחד הוא יכול לשיר אִישן ובאחר אֶשן, מבלי להחליט מה הנכון. הוא לא יפתח מילון כדי לבדוק איך אומרים נכון משוטים: הוא ישיר את המ' בשווא, ויעל קראוס תשיר אותה בפתח. כנ"ל "מָבוכים" במקום מְבוכים, ועוד כהנה וכהנה טעויות של עברית מדוברת וקלוקלת (שכה זרה לאופי האלבום ואף מכערת אותו), נוסח אֶשוּחרר, אַחְלום, הֶשאיר, ייִכָנע (כ' רפה, שומו שמים!), ואינספור שוואים נעים רצופים בראש מילה. איפה שיש פח, צח נופל ומועד בו בעיניים פקוחות לרווחה. והשיא לטעמי הוא השורה הדי מטומטמת: "אולי זה בא עכשיו/ ואולי עוד לא עדיין" (מתוך "המים"). דרורי, בחייך!

צח-דרורי-ענק.jpg 
צח דרורי, "כיוון הרוח". צילום: יח"צ
 
רוקפור. "העולם המופלא"
(A Nova/ High Fidelity)
 
גם את "העולם המופלא", האלבום החדש של רוקפור אפשר להכפיף תחת "צליל אחר". אחר? מפני שהוא דבק בעקשנות אמנותית בסאונד מיושן וארכאי, אם כי מנסה לקחת אותו למקומות חדשים ועדכניים. הבשורה הטובה הראשונה היא שרוקפור, אחרי 15 שנה כמעט של מסעות בטריטוריות דוברות אנגלית שמעבר לים,  מוציאה שוב אלבום בעברית. ולמיטב זכרוני - כי איבדתי הקשר איתם בשנות נדודיהם - הם ממשיכים מאותה נקודה שבה נפרדנו, שזה אומר אי שם בסיקסטיז. ומה היה האלבום הפסיכדלי האחרון שלכם?
 
שיר הנושא, הרצועה הפותחת, היא מחווה סיקסטיז-ביטלסית מובהקת, מעין שעשוע איך היו יכולים להישמע היום לו המשיכו ופיתחו את דרכם הפסיכדלית. זה נשמע מפתיע, מעורר ומסקרן מאוד בהתחלה, אבל ככל שהאלבום מתקדם (11 רצועות, 54:02 דקות) הרישום שלו הוא תערובת של פליאה ותמיהה, אהבה ותיעוב. אלבום עמוס למדיי. אפילו תובעני. מורכב ומסובך, מנעים וגם מתיש ("ביום ההוא"). נע בין הסיוט לחלום ("אין לך אלוהים"), בין הנאיבי למתוחכם, בין הנשגב למשעמם, עושה מתיחת פנים לפסיכדליה, צובע אותה בגוונים רבים (גם גראנג' כמו ב"שבע דקות") ומן הסתם גם מעודכנים.
 
דווקא חלקו השני של האלבום, מ"מלאך" והלאה, כולל הרצועה האינסטרומנטלית "בעילום שם", נשמע לי יותר "נורמלי" ו"קל". "מנת יתר" היא ללא ספק היצירה הטובה ביותר באלבום, הכי מורכבת ומרשימה מוזיקלית וגם פמיליארית בשירה, עם מעבר דמוי "משינה", והרמוניות קוליות מפוארות ומדויקות, כמיטב המסורת של הלהקה. וגם שמו מספק איזה צידוק לבחירה בסגנון המוזיקלי. הקטע האחרון, מעבר לשמו האפולוגטי-משהו, "חורף ישראלי", הוא שיר בהיר ו"שפוי", שקל מאוד לאמץ אותו. אגב, גם עטיפת האלבום וחוברת המילים נגועות במוטיבים פוסט-פסיכדליים.
 
והעברית? האמת? לא הקדשתי מחשבה. נשמעה לי חלק בלתי נפרד מהמעשה האמנותי ומשרתת אותו, מבלי שתהיה לה סיבה לעמוד כשלעצמה.

רוקפור-ענק.jpg 
רוקפור, "העולם המופלא". צילום: יח"צ
 



25/05/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע