סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: ארבעה אינסטרומנטליים
 

 
 
דניאל זמיר, אמיר גבירצמן, בנצי גפני וקובי אבני בארבעה אלבומים אינטרומנטליים


ג'אז יהודי מתובל
 
בעת האחרונה רבו האלבומים האינסטרומנטליים של מוזיקאים ישראלים. בעקבות שלמה ידוב (שנסקר כבר כאן) ושם טוב לוי, מנסים את כוחם ומזלם אמנים נוספים. ביניהם מוזיקאי ג'אז מובהקים, שזו דרך הביטוי שלהם מאז ומתמיד, וגם נגנים שמוכרים כמלווים בהופעות ובהקלטות, שהחליטו לעשות צעד קדימה.
 
סקסופוניסט הג'אז דניאל זמיר כבר פרץ את גבולות הג'אז המסורתי בשילובים שונים של אמנותו עם אמני רוק ופופ, מוזיקת עולם והיפ-הופ, ואפילו התנסה בשירה באלבומו הקודם "אחד", שבו לא היסס להשתמש במוזיקה עולם, מוזיקה יהודית ומוזיקה מזרחית. ב"געגוע לכאן" אלבומו השמיני ממשיך זמיר בקו המאפיין אותו של ג'אז יהודי מתובל בהשפעות שונות.
 
בסקסופון הסופרן שלו, זמיר מזכיר מאוד את קלרנית הכליזמר, אולם נגינתו חמה והרמונית, לא צעקנית ויבבנית. ל-11 היצירות שלו (65:22 דקות) אפשר להתייחס כמו ג'אז למתחילים. הן פשוט מנגינות יפות, מחממות לב ומלאות נשמה, ואפשר להגיד שעל כישרונו המופלא שורה השגחה מלמעלה. החוברת המצורפת מתפקדת גם כמדריך למשתמש, עם הוראות לתשומת לב, לוח משקלים ואנקדוטות, הנחיות וגם תיאורים משעשעים.
 
חינה של היצירה הזמירית הוא בהשפעות שהיא סופחת פנימה. תימניות, קלילות יותר (שלושים ושלוש, הפותח) וקלילות פחות (חמישים וארבע), ניגונים חסידיים (הפריילך בארבעים ושתיים) וגם עבריות קלאסיות, כמו הדיאלוג המרתק עם "ריח תפוח אודם שני" של נחום היימן, שבלבו סולו פסנתר של עומר קליין, אחד מחבורת הנגנים הבכירים שזמיר אסף סביבו.

   

החבורה הזו כוללת גם את עומר אביטל (בס), אביב כהן (תופים), איתמר בורוכוב (חצוצרה) ואבי לייבוביץ' (טרומבון), שותפיו לגרוב היהודי הכייפי. יפה במיוחד לטעמי הוא "ארבעים ושבע" (זמיר מעדיף מן הסתם כינויים מספריים ליצירות ולא שמות), שיתוף פעולה נוסף עם קליין, דואט כליזמרי יפהפה ומרגש במלוא מובן המלה.
 
האלבום מסתיים ב"שיר געגוע לכאן" שמספק לאלבום את שמו, מעין רגאיי יהודי כבוש, שמתארח בו, בהפקה מוזיקלית ובקולות, אביתר בנאי. שיר קצר וחביב זה, גם מאפשר לנו דיון קצר בעברית המאכזבת של זמיר. בניגוד לשם האלבום, המנוקד כדבעי כ"געגוע לְכָאן", לבו של זמיר גס בעברית, והוא מעדיף את גרסת ההמון "לְכּאן", כמו גם בהזדמנות קודמת אחרת בשיר "לְכּל". ואם בכך לא די הצליח להכניס שגיאה נוספת: "(שחר) הפציע לחיי", במקום "בחיי". חבל, דווקא ממנו לא היינו מצפים.
 
דניאל זמיר. געגוע לכאן (התו השמיני) 

גאווה ישראלית

אמיר גבירצמן הוא נגן נשיפה ותיק. במסעותיו בעולם אסף עשרות כלי נשיפה שונים, שמיומנותו בהם רבה. אחרי שנים בשירותם של אחרים, בעיקר זמרים-כוכבים מקומיים, אך גם בהרכב הג'אז אוריינטד "אסטה", הקליט גבירצמן את "inhale exhale", אלבום הבכורה שלו כסולן, בו הוא מפגין שליטה לא רק בכלי נגינה מסורתיים כאקזוטיים (מסקסופונים, קלרניתים וחלילים, ועד דודוק, זורנה, ניי ו...וובוזלה) אלא גם בז'אנרים ובסגנונות מוזיקליים. ממש גאווה ישראלית.
 
האני מאמין שלו הוא חיבור מולטי-צורני בין כל מה שמתנגן ומזדמזם, בעושר של צבעים והשפעות: ג'אז ופולק, קלאסי ובארוק, אתני ופופ, בלקני ורוק, רגאיי ובלוז, פאנקי ורגאיי, מוזיקת עולם ומוזיקה מכאן. הוא עושה זאת לבד, בשכבה על שכבה של הקלטות, כשמסייעים לו חברים טובים כישראל נחום (תופים) ג'וקה פרפיניאן (הקשה), עדי מאירי (חצוצרה) ושי דגן (טרומבון).
 
באלבום 11 קטעים (50:52 דקות) שארבעה מהן הלחין גבירצמן עצמו (אחד "קאלימה גיגי" כתב ביחד עם הזמרת מאנו גאלו, אורחתו בשיר), והאחרים הם סטנדרטים מכיוונים שונים. כמו, למשל, "לה פייסטה רומנו" של צ'יק קוריאה, שהוא מתבל בניחוח אתני חריף; "קדחת" שזוכה לגוון ספיריטואלי עמוק ונמוך, מלא אצילות והוד; "מארי אן" של ריי צ'ארלס  בגרסת בלוז פאנקי נהדרת; "עושה שלום" היהודי המסורתי דווקא בנגינה בניי ערבי; "עקבות" של וויין שורטר הג'אזי; או "ווּבוּלרוֹ" המבריק, גרסת הוובוזלה הדרום אפריקנית ל"בולרו" של מוריס ראוול. ויש גם "לוס ואן ואן" אפרו-קובני, ו"מֶרסִי בֶּמוֹל" פאנקי, "אַמוֹר" אתני ו"דוּדוּק" שנשמע כשמו.

   

פשוט חגיגה. היכולת של גבירצמן וירטואוזית. בעיקר בכלי הנגינה גבוהי הצליל.
 
אמיר גבירצמן. Inhale Exhale. הפקה עצמית.

מוזיקת שאנטי לבאס ולגיטרות
 

גם בנצי גפני היה חבר בלהקת "אסטה", וגם הוא הוציא, בעצם ימים אלה, אלבום בכורה אינסטרומנטלי בשם "חלום מוקדם". לצד פעילותו המקומית והבינלאומית ב"אסטה", ניגן גפני עם זמרים ישראלים, באולפן ועל הבמה, ובעיקר הוא זכור מ"המועצה" הראשונה של רמי קליינשטיין. 
 
גפני הוא בכלל נגן בס, ואת האלבום הקליט במשך חמש שנים באולפנו הביתי ובין הופעות בדרכים. בנוסף לתפקידי הבס הוא מנגן גם את תפקידי הגיטרות, חשמלית ואקוסטית, גם בוזוקי וקצת קלידים. אתו בהפקה גם אלון הלל (תופים), שלמה דשת (הקשה), אמיר גבירצמן (דלעיל) וחברים נוספים.
 
באלבום שלו תשעה קטעים (35:35 דקות) אחד מהם הוא סיומת קצרצרה לרצועת הפתיחה. למרות ששורשיו של גפני ברוק, האלבום שלו רחוק מאגרסיה וכוחניות רוקית. להיפך, זה אלבום נעים להאזנה, כמעט מוזיקת שאנטי לבאס ולגיטרות, ללא הפגנת כוח או וירטואוזיות גרידה, אבל עם הדגשים מרתקים, של נגיעות ישראליות ים תיכוניות יפות.

בנצי-גפני-01.jpg
            בנצי גפני (תמונת יח"צ)
 
הלחנים שלו יפים ומחניפים, מבוצעים בקפידה. דומה שגפני מציע כאן נושאים פוטנציאליים לסרטים. ולא רק "השריף", הנהדר, המלא והעשיר, אלא גם "ג'ול חלק 2" שנשמע כמו מערבות ים תיכוני, או רצועת הנושא "חלום מוקדם", שהיא בפירוש אפוס קולנועי, שאת ההשפעות האינדיאניות שבו אפשר לתרגם על נקלה למערבון ספגטי איטלקי.
 
וגם האחרים יפים בשקט שבליבם: "רחוק מלהיות קרוב" המהורהר, מלא הגעגוע והערגה; " הדרך למעלה" האיטי, השקול, הבטוח; "להיות" שילוב של נשמה יהודית, יוונית ונפוליטנית על גבול הניו אייג'; וגם ערבאס", יצירת הבס הבולטת באלבום, בעלת אופי נסיוני שמתכתב עם הערביות במרחב.
 
ההאזנה לאלבום זרקה אותי לאחור, לנגני גיטרות של שנות השמונים, דוגמת ג'ורג' בנסון. וחבל שלא עושים כאלה יותר, וחבל עוד יותר שאף נגן ישראלי לא הרים את הכפפה. הכי קרוב לכך היה יצחק (צ'רצ'יל) קלפטר בזמנו, אולם הוא העדיף להיות זמר ולא להקליט יצירות אינסטרומנטליות כנגן גיטרה. לטעמי, החמצה גדולה.
 
בנצי גפני. "Early Dream". הפקה עצמית

ברירה טבעית מעודנת
 

קול יעקב הוא כינויו של קובי אבני, נגן קלרנית וכלי הקשה, שבמהלך מסעו המוזיקלי (ששיאו חברות בהרכב "שחרות" של יאיר דלאל) חזר בתשובה, עזב זמנית את המוזיקה, וחזר אליה באקראי, חמש שנים מאוחר יותר. "אופק" הוא אלבומו השני, ומאפיין אותו משב רוח מוזיקלי גלילי, שילוב אתני יהודי-ערבי-מזרחי, שמשדר תחושות עזות של להט, אמונה, כוונה ונשמה.
 
אבני אמנם מוביל את ההפקה (הלחנים שלו, העיבודים משותפים לו ולאילן בן עמי, נגן גיטרה, עוד, גמבוש וטאר) אבל ההרגשה היא של להקה. כלומר, לא פיאור הנגינה שלו, אלא יצירת סינתיזה, יצירה מוזיקלית ישראלית שנשענת על השפעות ממקומות שונים, ככור ההיתוך המקומי - גלויות, עדות, מיעוטים ולאומים. שותפיו האחרים - אריאל אלייב באקורדיון, דרור מייס בבס, יאיר דלאל בכינור, צחי הר נבו בפסנתר - תורמים מכישרונם להרגשה.

קובי-אבני-אופק.jpg
          קובי אבני (תמונת יח"צ)

שמונה יצירות באלבום (45:06 דקות). שורה עליהן אווריריות נעימה שבבסיסה רצון לשאת חן,להחניף לאוזן ולהחמיא להשומע. ברירה טבעית מעודנת. שמות הקטעים קצרים. מספקים כיוון אסוציאטיבי. ב"מעגלים" מככב הפנטאם, כלי הקשה מרתק שצליליו הכלאה בין קסילופון ולפעמוני רוח, ב"קרוב" הכליזמר הקלרניתי פוגש דרבוקה ו"טי מן" נשמע כגרסה מאופקת של ניגון שמחה מהילולת מירון.
 
בשני קטעים מתכתב אבני עם קלאסיות ישראליות: "חפץ חיים", היצירה הארוכה באלבום, מבוססת על הניגון של ר' שלמה קרליבך, בסיס ג'אזי שמתפתח לגרוב בוכרי-קובאני, ומחליף צבעים נוספים; ו"שושן" שהוא דואט קלרנית ואוקר ידון על בסיס "ערב של שושנים".
 
קול יעקב. אופק. הפקה עצמית



28/02/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע