סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן כדורגל בישראל- מאז ועד עתה
 

 
 
התקרית האלימה במגרש הכדורגל שיגרה את עמוס אורן לתערוכה הנוסטלגית במוזיאון א"י


אי אפשר היה למצוא מועד הולם יותר לצפות  ב"יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל", התערוכה המוצגת מאז חודש מרץ במרכז רוטשילד שבמוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, מאשר השבת בה בוטלו משחקי הכדורגל בשתי הליגות הבכירות בישראל, בעקבות התגרה האלימה יום קודם לכן, במשחק צמרת בין שתי קבוצות מובילות בליגה הלאומית.

אולי מוקדם ותמים היה לצפות שמאות חובבי כדורגל, שנמנע מהם עונג השבת המפוקפק שלהם, ימירו אותו בביקור בתערוכה ראשונה מסוגה זו. אבל סכנת הנפשות הכרוכה בצפייה בגרסה הישראלית לכדורגל, הופכת לאיום ברור ומוחשי שהכדורגל שלנו בדרך להפוך למוצג ארכיוני-מוזיאלי. בדיוק מה שהתערוכה מבקשת להראות.

ועם זאת, איזה מסכנים (על משקל השורה המפורסמת של אריק איינשטיין בשיר "סע לאט") המפיקים, המארחים והאוצרים של התערוכה. אבל גם אותם אי אפשר להאשים בעיתוי הבעייתי שהופך בעל כורחו את ציון היובל הכפול מיום חג ליום חגא. אף אחד מהם לא העלה בדעתו, ובצדק, להתעמת עם יחסי הציבור הגרועים כל כך של הכדורגל הישראלי דהיום. עיתוי שלמרבה האירוניה מוביל לתהייה: מה הסיבה למסיבה? מה בעצם יש לחגוג בכדורגל הישראלי?

התרפקות על העבר

בהיעדר עתיד, וללא מענה לשאלות אילמות לגבי חולייו העכשוויים והנמשכים, התדמיתיים, המקצועיים והאחרים של הכדורגל המקומי, לא נותר אלא להתרפק רק על עברו של הענף בישראל. ולמרות שהישגיו המקצועיים דלים ביותר - השתתפות רק בגביע עולמי אחד, וגם היא כבר לפני יותר מ-40 שנה - התערוכה מחזירה את הצופה ולו לשעה קלה בלבד לימים יותר תמימים (שגם הם, מה לעשות, לא נקיים מעימותים ומאבקים).

"יש אליפות!" עושה בעיקר סדר ומכניסה היגיון. היא עוזרת לצופה ההדיוט, במיוחד הצעיר, זה שמקרוב הגיע, שהיה עבר להווה הנוכחי. ודברי ההסבר שפזורים לאורך מסלול הסקירה והצפייה, הם לטעמי ההישג החשוב והעיקרי שלה, הרבה יותר ממאות הצילומים ופריטי האספנות שהיא אוצרת.

כך, למשל, 100 השנים הראשונות נחלקות לשלוש תקופות. הראשונה, מ-1912 ועד הקמת המדינה, מתייחסת לקליטתו של הכדורגל בארצישראלי ולהקמתה והתפתחותה של התשתית הארגונית.

תערוכת-יש-אליפות-02-יחצ.jpg
תערוכת "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל" (תמונת יח"צ)


התקופה השנייה, שמתייחסת לשלושים העשורים הראשונים של המדינה, בעצם רואה בכדורגל מצד אחש ביטוי או לשינויים ומגמות בחברה ובפוליטיקה הישראלית, ומצד אחר לחלקם של הספורטאים כבודדים, כקבוצות וכנבחרת לאומית כשגרירי הציונות החדשה.

התקופה השלישית, מאמצע שנות השמונים ועד לימינו, עניינה בהתמסחרות המואצת וניסיונותיו של הכדורגל הישראלי להיות חלק מהגלובליזציה של הענף.

זה בגדול. ויש גם פירוט מאלף לפי עשורים. לפחות ל-70 השנה הראשונות. מאז הישוב העברי החל לבעוט בכדור על קרקע חולית, ולעסוק בשאלות הרות גורל אם הכדורגל הוא ספורט יהודי אבולוציוני או פיתוח טורקי בעקבות ייבוא עותומני; דרך המנדט הבריטי, ששהות צבאה של הוד מלכותה בארץ, תרמה משמעותית להפיכת הכדורגל לספורט להמונים, ובה בעת גם לתחילתה של הפוליטיזציה שלו והקמתם של מרכזי הספורט, שלימים רק הביאו עימותים ופילוגים, מאבקים וצרות, בעצם עד עצם היום הזה.

משנות החמישים נזכור למשל את הנסיעה הראשונה של הנבחרת לחו"ל, לארצות הברית, שהונצחה בצילומים משותפים של מרלין מונרו ויעקב חודורוב, שוערה האגדי של נבחרת ישראל. את ההתמודדות ההיסטורית הכפולה נגד נבחרתה האימתנית של ברית המועצות, ושערו ההיסטורי של נחום סטלמך, ראש הזהב. ובהמשך, את מעתקי הגמוניה -  תחילה מתל אביב לגוש דן (חמש זכיות רצופות של הפועל פתח תקוה באליפות המדינה) ובהמשך לאזורים אחרים בארץ, עם זכיות בגביע של מכבי והפועל חיפה ואליפויות של מכבי נתניה של מוטלה שפיגלר (שכבש את השער היחיד עד כה של ישראל באליפות העולם), הפועל באר שבע של המאמן אמציה לבקוביץ, ובהמשך גם בית"ר ירושלים של אורי מלמיליאן, במה שרבים רואים כסנונית שבישרה את המהפך הפוליטי של 1978.

תערוכת-יש-אליפות-01-יחצ.jpg
תערוכת "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל" (תמונת יח"צ)


כאמור, הסקירה על פי עשורים נפסקת אחרי שנות השבעים (פרידה מאסיה, שידור ראשון של תוכנית הרדיו המיתולוגית "שירים ושערים" ואימוץ פרסום מסחרי על תלבושות השחקנים). אולי מפני, הערכה שלי, שגדל משקלו של האינדיבידואל, הכדורגלן היחיד, הכוכב, על פני הקבוצתי, וגם מפאת כניסתם לענף של ספונסרים ואנשי עסקים שהפכו לבעלי קבוצות, השלימו את המהפך המקצועני ו"גזלו" את טיפת התמימות האחרונה מהספורט החובבני וממשחק למען הסמל, זה שכדורגלנים נוהגים לנשק היום אחרי כל שער שהם מבקיעים - היום במדי קבוצה אחת, מחר בעבור קבוצה אחרת.

כפי שציינתי  לטעמי דברי ההסבר הם החשובים. המוצגים רק מסייעים להאיר אותם. צילומים בשחור לבן ובצבע, כרזות (מאז המנדט, גם עם שמות קבוצות ערביות) וכרטיסי כניסה, פריטי לבוש, גביעים ומגינים, אישיים וקבוצתיים, וכמובן אינספור פריטי ממוביליה כמו קלפי שחקנים, עטיפות מסטיק עם דיוקני כדורגלנים, מחזיקי מפתחות, צעיפים, כובעים וכל אביזר מרצ'נדייז אפשרי.

כדורי רגל חתומים בידי שחקני קבוצות מובילות, מזכרות של תצלומים ופוסטרים, פנזינים וחוברות איסוף, שירי אליפויות, ספרי כדורגל ("הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי) ואפילו מחזה אחד ("מילאנו" של שמואל הספרי), וגם 64 גלויות ששלח נחום סטלמך לבני משפחתו בפתח תקוה, מנסיעותיו בשליחות נבחרת ישראל ברחבי העולם. אוסף מרגש במיוחד, שבדידותו המזהרת מעידה על אישיותו הייחודית של השחקן ועל תקופה שחלפה לבלי שוב.

הקלטות של שידורים היסטוריים
 
מקום מיוחד, אם כי מפוזר בחללים שונים של האולם הענק בו מוצגת התערוכה, מוקדש לחלקה של התקשורת בכדורגל ולהתפתחותה. מהעיתונות הכתובה והמגזינים המודפסים (חבל שלא פנו אליי, הייתי שמח להשאיל להם גליונות של "גול" בו כתבתי בשנות השבעים. גליונות של "פנדל" לא חסרים בתצוגה), דרך הרדיו ועד הטלוויזיה.

בחלק זה הקלטות נוסטלגיות של שידורים היסטוריים והיסטריים (של נחמיה בן אברהם ז"ל, יורם ארבל, מאיר איינשטיין, דני דבורין וזוהיר בהלול יבל"א, על אימרות השפר שלהם), כולל השתקפותם בבידור הישראלי, בשני מערכוני "לול" הנפלאים ("לה מרמור" ו"גמר גביע") מאת אריק איינשטיין, אורי זוהר ובועז דוידזון.

רק חבל ששני מערכונים דומים של "הגשש החיוור" (על שירים ושערים ועל שופט הכדורגל יהויכים פנדלוביץ) לא מצאו את דרכם לתערוכה, מן הסתם בשל אי הסכמה לא עניינית בענייני זכויות.

תערוכת-יש-אליפות-03-יחצ.jpg
תערוכת "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל" (תמונת יח"צ)


את התערוכה נועלים שני קירות מרשימים: מועדון השחקנים, עם צילומים, ציורים ומזכרות של כדורגלנים, והיכל תהילה של מאמנים, בו ניתן כבוד למאמני עבר דגולים שהלכו לעולמם וכאלה שעודם עימנו, בראשותו של עמנואל שפר הוותיק.

מושכים את העין אזכורו של גיולה מנדי ההונגרי, המאמן הזר היחיד של נבחרת ישראל שזכה לכבוד הזה, וכתבת וידאו מרגשת במיוחד עם המאמן הערבי עזמי נסאר, שגם הוא כבר אינו עימנו.

סרט וידאו מרגש לא פחות הקרוי "סיון", ובו עוקבת המצלמה של זוהר אלפנט לאורך 13 דקות תמימות אחרי אוהדת הפועל תל אביב שבדבקותה ואמונתה לא יודעת את נפשה, תופש מקום בולט ומרכזי בקיר הקבוצות הגדולות, וחובה להקדיש זמן למסמך אנושי מאלף ומהפנט זה, כדי להבין איך כדורגל הופך לאובססיה, לפולחן ולדת.

חסרה פיסת דשא

זה מעביר אותנו להיבט האמנותי של התערוכה, שלטעמי לא מספיק עשיר, אולי בשל תרבות ספורט לא מפותחת. אבל תופסים את העין בו עבודות על אוהדים אופטימיים וסקפטיים, כדורגל בשם "משחק השבת" (של ערן שקין) שארוג מכיפות שחורות ולבנות, וציור של ראובן רובין של כדורגל ברחוב בלפור בתל אביב. גם אריחי הקרמיקה שמנציחים קליפות גרעינים (תוצר לוואי טיפוסי של צפייה במשחקי כדורגל) מעוררים חיוך.

דווקא חלקם של האוהדים, מה שנקרא השחקן ה-12, קטן מדי לטעמי. פה ושם תצלומים ברגעי שמחה, התלהמות והתפרעויות כאלה ואחרים (על הגדרות, עם רימוני עשן במגרש ואבוקות ביציעים), ופינה מעוררת תיאבון של אביזרים שמשמשים שני אוהדי כדורגל ידועים - שמשיית הכובע בשחור-צהוב של אביגיל שרעבי מבית"ר ירושלים, וקבקבי הקרוקס, הכובע והקשת לשיער, כולם בירוק, של ג'ורג' ואסילי ממכבי חיפה. מהיכרות, לא חסרים עוד משוגעים ססגוניים, שהיו מוסיפים עוד צבע.

לא רק מערכוני "הגשש החיוור" חסרים. חסרה גם פינה משמעותית ל"איש בשחור", פעם צבעו של מחזיק המשרוקית. איך בכלל קרה שהפך מ"מר", בשנות השלושים, ל"פוסק"? חסרה לי פיסת דשא, אם לא בריח ובצבע, לפחות סינתטית, ובעיקר חסרו לי שערים אמיתיים, בגודל החוקי, ולא צמד החיקויים העלוב שמקבל את פני הנכנסים בשערי התערוכה. רק המידות האמיתיות היו נותנות מושג למבקרים, כמה קשה מלאכתו של השוער בהגנה על הרשת. גם תורנות קבע של כדורגלן בדימוס, למפגש בלתי אמצעי, לדיאלוג ולצילומים, היתה מוסיפה ערך ואטרקציה חיוניים.

מה שמביאנו לעניין האחרון: למי מיועדת התערוכה? האוצרים מכוונים לכל המשפחה ולכל גיל. אני בספק. הנוסטלגיה משחקת לטובתם של המבוגרים בינינו, אלה שהשמות עדיין אומרים להם משהו.

בעידן של אינסטנט תרבותי ותקשורתי, ובהיעדר תרבות ומסורת של כדורגל וספורט, קשה לי לראות ילדים ששואפים להיות כדורגלנים מצליחים לגייס את הסבלנות הדרושה להתעכב ולהתרשם מכל המוצגים בתערוכה, שיחסית הינה אוורירית ואיננה עמוסה. משטח הכדורגל האינטראקטיבי ושני שולחנות כדורגל  הם אטרקציה קטנה מדי בעבור אשפי פלייסטיישן ופרו אבולושן.
 
התערוכה פתוחה עד ה-20 ביוני ש.ז. כרטיס כניסה: 15 שקל.
מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב. שבת, 21 באפריל 2012



22/04/2012   :תאריך יצירה

כתבות נוספות
כדורגל, לא רק במגרש

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע