סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אירית דקל ואלדד ציטרין
 

 
 
ההתחקות אחר השירים מרתקת לא פחות מאשר הדאגה לשלומם במסעם האתנו-ים-תיכוני. יש בו סטנדרטים סוליד גולד, כאלה שפרנסו את הקריירות של מוזיקאי הג'אז הגדולים בהיסטוריה - ווקאליסטים (זמרות במיוחד) ונגנים ומנהיגי הרכבים. ואם יבוא מי מהם ומיורשיהם בטענה נגד חילול הקודש , אפשר יהיה להבינם. אם כי ברוח הג'אז עצמו, של האילתור, החדשנות וההמצאה, הם יוכלו באותה מידה להתחבק בהבנה"
בהעזה שגובלת בחוצפה (בריאה) דקל וציטרין נוטעים סטנדרטים אמריקאיים בלב הלבנט


איני יודע כמה מכם מודעים לניסיונות הפיצוח וההבקעה של הזמרת אירית דקל את זירת הפופ המקומית. על אף משאבים והתגייסות של לא מעט אנשים וכוחות הפקה, ולמרות כישוריה המבטיחים זה לא קרה עד כה, ולא בהכרח באשמתה.

בכל זאת, יש בה איכויות שמחפשות (עדיין?) את הנוסחה, הפורמט או הפלטפורמה הנכונים. ואיכות, שלא לדבר על אמנות, לא תמיד מוצאים את הדרך הקצרה ביותר אל הרדיו, התקשורת והקהל.

ספר השירים האמריקאי בסביבה ים תיכונית

אולם ספק אם Last of songs, האלבום הסופר-מושקע, המשותף לה ולמוזיקאי אלדד ציטרין (קלידן ומנהל מוזיקלי של ריטה), ולחבורה מכובדת של נגנים מובילים, ביניהם המתופף גלעד שמואלי (הפרויקט של עידן רייכל), הצ'לנית מאיה בלזיצמן, נגן כלי הנשיפה אייל סלע (וגם דודו טסה, ניר מימון, מרק אליהו, עמרי אגמון, אמיתי פריינטה, גלעד אפרת ובני משפחת אלייב), יסלול את דרכה לקהל הרחב.

ואולי הוא לא מכוון לכך, ותעיד הבחירה בחומרים שכלולים באלבום - סטנדרטי ג'אז משנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, וכנגזרת מכך גם שירה באנגלית, שפת המקור, המכוונת גבוה, אל קהל ייחודי (שלא להגיד איכותי) כאן ובעיקר מעבר לים.

ההיגיון מאחורי האלבום הוא הלבוש החדש של השירים הישנים. בהעזה שגובלת בחוצפה (בריאה, מן הסתם), ציטרין נוטע את השירים הכל כך אמריקאים - מרביתם חברים במסדר הכבוד האצילי של ספר השירה האמריקאי, לא מעט מהם שירי נושא של קלאסיקות קולנועיות ושל מחזות זמר מוקדמים - בסביבה ים תיכונית.

אמנם הוא לא מתעלם מעברם מלא הכבוד, אולם הוא מנסה לבנות להם חיים חדשים במידל איסט ובלבנט. עד שלא אחת תופש המאזין את עצמו משפשף את האוזניים בתדהמה ובאי אמון נוכח התוצאה, ובתהייה לגורלם של השירים בעולמם הלא מוכר.


אירית-דקל-ואלדד-ציטרין-עטיפת-האלבום.jpg
אירית דקל ואלדד ציטרין, עטיפת האלבום (תמונת יח"צ)

דקל הולכת לאיבוד

12 שירים (על פני 58:47 דקות) באלבום. המוקדם בהם, כרונולוגית, הוא You're My Thrill של ג'יי גורני וסידני קלייר מ-1923, שבילי הולידיי הפכה ללהיט ב-1950, ובין מבצעותיו הידועות גם אלה פיצג'רלד, דוריס דיי ופגי לי. ה"חדש" ביותר בהם הוא The Rose של אמנדה מקברום, שיר הנושא מהסרט בכיכובה (ובביצועה) של בט מידלר מ-1979. גם ציטרין וגם דקל טרם נולדו אז.

האמת היא שההתחקות אחר השירים מרתקת לא פחות מאשר הדאגה לשלומם במסעם האתנו-ים-תיכוני. יש בו סטנדרטים סוליד גולד, כאלה שפרנסו את הקריירות של מוזיקאי הג'אז הגדולים בהיסטוריה - ווקאליסטים (זמרות במיוחד) ונגנים ומנהיגי הרכבים. ואם יבוא מי מהם ומיורשיהם בטענה נגד חילול הקודש (לא של סלע, המעולה כתמיד), אפשר יהיה להבינם. אם כי ברוח הג'אז עצמו, של האילתור, החדשנות וההמצאה, הם יוכלו באותה מידה להתחבק בהבנה.

פתיחת האלבום, עם "ביי ביי לאב", להיט הקנטרי-רוקאבילי הענק של האחים אברלי משלהי שנות החמישים, בעייתית ביותר ואינה מלמדת על ההמשך. הוא היחיד אולי שאינו נאמן לדפוס העתיד להתגלות של "הכיוון מזרח".
האיטיות המעושה (יותר משמונה דקות) שנגזרת בביצוע השיר, הופכת אותו למנותק ולמופרך, כמו מרתיעה מפני כפיית נוסחה לא מתאימה על השירים. אם כי, במחשבה נוספת, אולי אמירת השלום לאהבה ולבדידות הנוסטלגיות, היא בבחינת פרידה מהצליל ומההקשר המוכרים של השירים, והזמנה למעשה יצירה חדש וחופשי מכבלי העבר.

החל מ-No More Blues (גון הנדריקס, הווארד ריצ'מונד ואנטוניו קרלוס ז'ובים) הרעיון מקבל צורה ויופי, הרבה הודות לנגינת האקורדיון של משפחת אלייב. מצד אחד, ויה קון דיוס, מצד שני, דקל כזמרת על, מצד שלישי מוזיקת העולם נכנסת בדלת הראשית.

   

דקל, דומה, זמרת עם יכולות בלתי נדלות לשיר כל סוגה, עם ארומה קולית מגוונת, משובחת ומרשימה, וצבעים רבים בשירה. הבעיה המרכזית שלה היא שמרוב דבקות בטכניקה והישענות על מניירות שאולות, היא לא רק לא מרגשת, אלא גם הולכת לאיבוד. ואיה הקול הפרטי שלה, של אירית דקל עצמה?

בעוד ציטרין מלהטט בעיבודים, בהפקה המוזיקלית ובנגינה, שולח את You're My Thrill להיצלות במדבר הים תיכוני, עם אורחת גמלים מדומיינת באופק; את Get Happy (ג'ודי גרלנד 1950, ורבים אחרים בואך רופוס ויינרייט) לתהות ולתעות (6:40 דקות) בדרך הבשמים הנבטית; את You Don't Know What Love Is (של דון ריי וז'אן דה פול) להסתחרר בטמפרמנט צועני-בלקני.

   

את Guess Who I Saw Today הוא מוהל בעצבנות מאגרבית קלילה, דיאלוג של כלי הקשה וקמנצ'ה; בWillow Weep For Me-  המזרח חוגג בצהלולים מאנדלוסיה ועד טשקנט, פוטנציאל מבטיח לחפלה בכחנלית בכל הופעה. ב-The Rose הוא מפקיע את היסוד הדרמטי שבשירה לטובת המלנכוליה הנוגה שבנגינת הסאז (שמוחלף ביישום הבימתי על ידי קונטרבס).  

   

כשכל אלה קורים, נדמה שדקל מתפקדת כעוד כלי נגינה בהפקה. גם בחזרות הפתוחות, קודם צאת הצמד להופעות בסיציליה, היא נראתה לרוב כמתרכזת בדאגה לדיוק הביצוע ולשלמותו ולא בהצגה הבימתית.

אקורדיון במקום פסנתר

Blues In The Night נשאר נאמן למתווה הג'אזי-סווינגי-בלוזי הקלאסי. כמוהו גם Good Morning Heartache להוציא פתיח אוריינטלי שלא מתפתח; או Skylark (הדואט הקולי המוצהר היחיד באלבום; ציטרין, אינו זמר גדול) לא זז הרבה ממשבצת הסטנדרט שהוכתבה על ידי התזמורות של ג'ין קרופה וגלן מילר, לכל היותר השילוב בין הבס וההקשה יוצר טוויסט אתני קלוש.

גם More Than You Know העתיק (1929) והקצרצר שנועל את האלבום לא מרחיק לכת. האקורדיון של ציטרין מחליף במשובה את הפסנתר הקלאסי ומעניק לו ניחוח פתוח ונינוח, ולדקל - בקול שהוא שילוב בין איימי ווינהאוס למרילין מונרו - ללכת בעקבות קאונט בייסי, דייב ברובק, פט בון ו...אן מרגרט.

כמו בלעם, שבא לקלל ונמצא מברך, גם, להבדיל, Last of songs. מציע אולי את הקריצה וההמצאה העכשוויות, אבל בעצם מזמין אם לא מכריח, את המאזין תאב הידע והלא מסופק, ללמוד משהו על העולם הזה. ובעידן האינטרנטי זה הרבה יותר זמין ונגיש, קל ופשוט, וגם מענג ומאלף.

הטקסטים לא מצורפים וחבל. הם אמנם סטנדרטים, לקוחים מספר השירה האמריקאי, אבל לא שלנו. ואין משמע אוזניים כמו מראה מלים מול העיניים, עם כל השבחים לצחות הביטוי ולניקיון ההבעה של דקל.


אירית דקל ואלדד ציטרין. Last of songs (עצמאי)



05/08/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. תגובה לתקליט
ניצה , גבעתיים (05/06/2017)
2. אלבום מלא קסם, מרטיט ממש. איזו תגלית!
עדנה , (24/08/2014) (לת)
1. דברים ששומעים מכאן
איזאק , (09/08/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע