סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: בוסקילה, רזאל, סול, רובין
 

 
 
עמוס אורן על אלבומים חדשים של אהרן רזאל, אייל סול, יאיר רובין ושמעון בוסקילה


אהרן רזאל. האיש בקצה המנהרה.

האיש בקצה המנהרה הוא מטאפורה אופיינית לשירים של אהרן רזאל באלבומו העשירי שכמו ממשיך את "קבעתי את מושבי בבית המדרש", אלבומו הקודם, במסעו אל לב הציבור הישראלי.

המנהרה היא דימוי. אמנם היא קיימת ביציאה מכל מעבר תת-קרקעי של תחנת אוטובוס, רכבת או אחרת, אבל היא משל לדרך ולמעבר שלנו בחיפושים את עצמנו ואת הטוב שבאדם. גם האיש שבקצה המנהרה, גיבור "אחי, יש'ך אש", זה שמבקש אש לסיגריה, סיגריה וגם שקל, הוא אולי נפש תועה, אבל בשר ודם. כזה שכל אחד מאיתנו פגש, פוגש ויפגוש, לפחות פעם ביום.

רזאל מתרגם את הפנייה לבקשת חום, חברותא והדרכה, ובעיקר כמראה לבחינת כוונותינו: ויותר שהצדקה מצילה את המקבל, היא מצילה את הנותן. מין פסיכולוגיה ואמונה של יותר משקל. החמלה הרבה, אורך הרוח, ההבנה וההכלה שבהם רזאל שר את השיר ואת 13 האחרים שבאלבום (50:30 דקות), מגבשות אמפטיה עצומה לאיש, למוזיקה שהוא מייצר ולאמונה שלו באדם ובכלל.

להוציא רצועה אחת, גרסת הרוק של   "אחי יש'ך אש", זה אלבום רגוע, מלטף ומנחם, פופי-חסידי-פולקי טבול בצבעי מוזיקת עולם (קמנצ'ה ב"מַחֵי וּמַסֵי" הארמי, פיוט מהסליחות שהוא מבצע עם אחיו הבכור יונתן רזאל)  ועטוף בתזמורי מיתרים קונצרטיים - "ימי צפת" הפותח, עם ליד גיטרה מקסים (שיר של אמונה והכרת תודה בין מאמין לבוראו, שר' שלמה ארצי היה מבסוט מכתיבתו) או "והשב" של הר' שלמה קרליבך (ניגון בביצוע מרגש במיוחד, שנפתח כגוספל-בלוז ומתרחב למזמור נשמה מועשר).

קרליבך הוא מקור השראה בלתי מוסתר בעבור רזאל - בהלחנה, בכתיבה, בגישה האוהבת לאדם, בהגשת השירים.

בעקבותיו הוא "מחדש", מלים ולחן, את "הא לחמא עניא" ברוח הזמן, המקום והסיטואציה, ולו הוא מקדיש לו את היצירה הארוכה ביותר באלבום - "שיחת לילה עם ר' שלמה". מכתב גלוי מלב פתוח אל ההשראה, שהוא גם מחווה אוהב וגם ניסיון מושכל לנתח את התופעה שפרצה וסללה את הדרך לחיבור בין-לבבי וטראנס-דתי. מלל היפ-הופי שמוגש כספוקן וורד, מעוטר בפזמון של הר' עצמו (גרסה נוספת, באנגלית, לטובת האוהדים שמעבר לים, חותמת את האלבום). עוד באלבום שני שירי טבע נפעמים ממעשי הבריאה והגיונה ("הנה הסתיו עבר" ו"הולך לבדי בשדה"); שיר פליאה למנגנון ההפעלה של העולם ושל המתרחש בו (איכשהו השם "קֶצֶב משלו" לא מצא את התרגום המדויק ל- rhythm ); נמשל שנון בעקבות חכמים שמדבר בשבח "עם ישראל" והופך את החיבור בין דרך ההלכה לדרך השלום לפקקים בקיבוץ גלויות, תרתי משמע; ולקינוח שיר סיום הולם בדמות "נחמו נחמו עמי" מן המקורות, בלחן וביצוע שמציעים הרבה פיוס ונחמה. נפש יהודי הומיה.

   

(אַרזֵי-אֵל/ דַבְּרי שיר).

אייל סול. באמאש'ך.

 אייל סול , ההיפך הגמור, יוצר חילוני, מאמין למרבה ההפתעה - שהיא כאן כפולה ומכופלת, גם נוכח הגילוי וההתוודעות אליו - באותם ערכים אנושיים של רזאל. לא בכדי הוא מצטט, כמוטו, את הלל הזקן: "לא הביישן למד, ולא הקמצן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". והוא עושה זאת מן הסתם אחרי שנרגע ממסעותיו בעולם והתיישב לסכם את תובנותיו מהם ומהאנשים שפגש בהם.

מזכיר, ולא במעט את "סינרגיה", ההרכב שנבנה תוך כדי טיולים וקסם למוצ'ילרוס ישראלים. גם הנשמה של סול הרפתקנית ונודדת בטריטוריות שונות, כמו  במחוזות מוזיקליים מגוונים – רוק'נרוליים ופולקיים, לטינו-אמריקאים והינדו-אסיאתיים, וגם בשבילים נפשיים והתנהגותיים.

לסול יש גישה בריאה לחיים. עולצת, שמחה, תגרנית, ששה אלי עימות. השפה שלו ישירה (יעיד שם האלבום), לא בוטה אבל לא נקייה מביטויים שהתקינה הפוליטית זרה להם. הוא טבעי וחופשי, זורם ללא עכבות, קורא דרור ללשונו, אין לו בעיה לראות בעצמו ובנשואי שיריו אידיוט וטמבל, טיפש וחנון, דפוק ובן זונה, גם לוקו (משוגע בספרדית), אבל מבלי באמת לפגוע. מאמין בחיוניות החיים ובכוח האהבה סול מבקש רק לעורר, לעודד למחשבה, להמריץ את שומעיו להקשיב ללב ולא לפחוד מהכאב ("שחור לבן", הכי סינרגיה באלבום), להתעודד ולהיות בני אדם ("גיבור", כשמו, "ישראליות בחאקי" עם הדהוד למוזיקת עולם), לצאת מהפחד ("סוף טוב הכל טוב") וגם לקחת בידיים אחריות לחיים, ולחדול מליילל ולאונן "(רוצה למות", רוק טבול בארומה קאריבית, ג'מאייקנית).

בה בעת הוא לא נותן לעצמו הנחות במערכות יחסים ובזוגיות, אם זה בבלדה הפולקית-לטינית "הירח תלוי באוויר", ואם זה בלהיט "צ'ופָּמֶלה" ששקוע עד צוואר בהשפעה הודית. יש בהבעה שלו - שילוב של מלל ושפה, מוזיקה ושירה, גם אנחות, גניחות ואתנחתות ושימוש אינסופי בהברות שמתגבשות למנטרות - גם מסנדרסון ומפורטיס, גם "שבק ס'" ומ"שוטי הנבואה", וגם ממוש בן ארי ו"שבע".

   

הוא אקספרסיבי מאוד, בלתי אמצעי, ומאוד משמח להיווכח שביכולות האלה שלו, הוא הצליח לסחוף ולשכנע אוהדים להשקיע באלבום הבכורה הזה שלו – עשרה שירים, 34:47 דקות. עם המעבד והמפיק המוזיקלי ראובן חיון, שמנגן בכל הכלים (להוציא פסנתר ותופים), הוא מגיש גם רוקרים שוצפים וסוחפים כמו שיר הנושא (אחלה נאמבר הופעה!) ו"מונה", שגרסה אנגלית שלו היתה יכולה להפתיע בעולם, ויציאה מפתיעה עם "עוד אבוא אל סיפך", לחן שלו לנתן אלתרמן. התמודדות יפה עם אהבה, זוגיות וישראליות בחסות הפקה מוזיקלית עשירה. אם הוא היה כדורגלן האוהדים היו מעודדים אותו – אייל נשמה.

(עצמאי)

יאיר רובין. נצחונות קטנים.

מן הסתם, הנצחונות של יאיר רובין בחיים, מושגים דרך פשרות גדולות. אחרת לא היה כותב. במוזיקה הוא פשרן פחות. מה שיכול להסביר אלבום בכורה מאוחר, שנרכש במחיר נאמנות לדרך ולאמת מוזיקליות.

 זה רוק-פולק מכונס, מאופק וכבוש, אך מחמם לב, נוגע ומרגש שמייצר המון  אמפטיה. רובין, מלוּוֶה בנגינת גיטרה רכה וכובשת, מזכיר בשירה שלו את הנינוחות של אריק סיני. אלא שהחום שלו מרוכך, פחות מחוספס, ובקצוות המבע שלו מציצים גם עמיר לב (במהלכי גיטרה, בפראזות מילוליות ובטיפול במלה המושרת) וגם נועם רותם (בסוג של חתירה עניינית ויבושת אפקטיבית) ושניהם ביחד באטמוספירה האפלולית מלנכולית, הלא שמחה, שמבקשת הנמקה ("העבר הרחוק" הרית'ם'נבלוזי, דוגמה מצוינת).

רובין כתב והלחין, ניגן בגיטרות ובפסנתר (כשצריך) והפיק מוזיקלית, כשבעיבודים הוא נעזר בחבריו לטריו הבסיסי - אלעד זהבי בבס ושלומי אורון בתופים (שהקליטו, לא להאמין, את האלבום במכה אחת, ללא תיקוני עריכה). מאיה בלזיצמן תורמת ליפעה את הצ'לו שלה (במיוחד ב"פגישת מחזור", אך גם ב"יום חדש" וב"מחוגים"), ואליה סממה רוט מוסיפה קולות רקע מקסימים בשני שירים (שיר הנושא ו"מחוגים") ושירה בשלישי ("יום חדש" הכואב והמקסים, שבו היא מזכירה את ימיה הגדולים של מזי כהן).

   

חבילה של תשעה שירים יפים להפליא, על 34:13 דקות, שעניינם בעיקר בינו לבינה (כמו ההבדלים בשעון הביולוגי של "מחוגים"), במאבק על האושר, בהתגברות על פחדים, ספקות ומשברים, אך גם במערכות יחסים שלו עם עצמו, עם חבריו ועם סביבתו. ולמרות הצינה הלוזרית המנשבת לא אחת מהשירים אני מוצא בהם הרבה כוח ואופטימיות, ומבט מעודד אל העתיד.

 גם אם זה מנוגד לאמירה הישירה של "פתאום אני בן 4", של זכרונות ילדות מבית לא שקט, ועל אף המפסידנות החמצמצה של "בלוז בין הארגזים" שלרגע לא נשמעת מאיימת וסופנית, אלא מוכנה להתגבר ולהבטיח. הרבה בזכות הפקה מוזיקלית מוארת שמייפה את הלחנים הקטנים והמתוקים ומכניסה אותם ללב.

(עצמאי).

שמעון בוסקילה. למה לי.

יופי של אלבום, השלישי של שמעון בוסיקלה. מחמם את הלב בבגרותו, מעורר השראה בגווניו, מהנה עד אין קץ בשיריו. מציב את בוסקילה בשורה הראשונה בין עמיתיו לשירת המזרח, בין אחיו הנאמנים לשורשים ולמקורות, לצד עמיר בניון, דודו טסה וקובי אוז.

אפילו יותר מהם, הוא מפרגן לעצמו את מוצאו, בשירת הנשמה הנכספת והלוהטת, ברעד ובסלסול שבקולו ובמבטא מודגש, חסר מורא וחף מחנופה ומקריצה. כבוד ישראלי.

שלושה עשר שירים (בעצם שנים עשר; שיר הנושא מופיע בשתי גרסאות, עברית ומרוקאית) על 51:42 דקות. קצת ארוך אבל לא מעיק, ולא חדל מלרגש, גם בעברית וגם במרוקאית, אפילו ברגעיו הפחות טובים.

בוסקילה הלחין עשרה מהתריסר. שני הנותרים הם של דאחמן אל חאראצ'י האלג'יראי ("ירייח" מהופעה חיה שלו ושל שירי מימון, חריג מבחינה זו באלבום) ושל ...סטינג (" Saint Agnes and the burning train " אותו תרגם ל"רית אלזין" במרוקאית, ובחסות אישור מסטינג עצמו, הפך את הגרסה ליציאה מרגשת, לא פחות מאשר "הנה בא הגשם" של היוריתמיקס בפי דיקלה. את ההפקה של שמוליק נויפלד מוביל הכינור המכמיר של אלעד לוי).


שמעון-בוסקילה-דורון-עדות.jpg
שמעון בוסקילה, צילום: דורון עדות

את הטקסטים (להוציא אלה שבמרוקאית, אותם כתב בוסקילה בעצמו) חיברו לו שבעה אחרים. שירי אהבה וגעגועים, פרידות וסליחות, שירים של תובנות ולקחים, גם לראש, לכפיים ולרגליים. החטיבה הבולטת היא של שירי "משפחה". געגוע לנוף ילדותו ופרידה מאמו ("עכשיו אני חוזר" המיינסטרימי שתמלל סהר חגי), שיר פיוס והצעת מחילה לאביו ("עכשיו אני סולח" שכתב נועם חורב), שיר לילד שעדיין לא נולד לו ("יא אבני", שכתב עם חורב) ושיר הורות לילדה ("ילדה של אב"; מלים: דידי הררי; אחד הלחנים המוקדמים של בוסקילה, מלפני עשרים שנה כמעט, ועתה הוא מחזיר אותו הביתה, יותר הארד-קור מאשר המקור בפי נתנאל, הרבה בזכות הבגלמה העגמומית של עמרי זליג).

חטיבה אישית אחרת, מאגדת שירי אהבה וזוגיות, בהם "זכרונות מיותמים" (מלים: דידי שחר) לאטינו-אנדלוסי לוהט עם גיטרה מזרחית מלהיבה כשל פעם (שמעון יחיא), "הדמעה" (מלים: שמרית אור) של כאב בוער ושובר עם לחן כשל בועז שרעבי, ו"אנחנו לא מלאכים" (גם הוא דידי שחר), הכי רוק'נרול באלבום – עם יהודה פוליקר שפותח במאוואל ומנגן בגיטרות, בוזוקי ובגלמה, בהפקתו המוזיקלית של עמית הראל  (החתום על ארבעה שירים).

ויש לו גם שני שירי דרך וקריירה ("השיר שלא העזתי לחלום", דורון מדלי, שהפיק מוזיקלית יעקב למאי, החתום על שישה שירים; ו"מזל שאני שר", של סהר חגי, בהפקה פופית, חיוורת משהו, של בן ארצי).  

  \  

 

גולת הכותרת  של האלבום היא שיר הנושא שלו. פופ גיספני מקפיץ ומלהיב, שנצבע בגוני פולק מרוקאי-קלטי, הודות לכינור של מאיה משעלי והדרבוקה של רוני דדון. ויותר ממנו בגרסתו המרוקאית (וואטאטו וואטאה) שבה מוסיפה שירי מימון צהלולים. גם האשכנזים שבשכניכם לא יוכלו לעמוד בפני הקסם הכובש של שמעון בוסקילה (עננה/ הליקון).



16/07/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע