סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מועדון הקצב של אביהו פנחסוב
 

 
 
אלה שמאחור, הלך עליהם. אמנם הכל עומדים, גם על דלפקי הבאר של זאפה, נאחזים בתקרה הדקורטיבית בתקווה לא ליפול, אבל מרביתם לא רואים, רק שומעים, ומנסים לנחש מה מתחולל בלב המועדון, בעין הסערה. הקצב, חובה להגיד, מטמטם, סוחף ומדבק. ופנחסוב זורק מדי פעם זרדים למדורה ומלהיט עוד ועוד את האווירה"
עמוס אורן נשאב אל הכבשן החם והמיוזע, הלוהט והרותח של "מועדון הקצב של אביהו פנחסוב"


כלל ברזל במלאכת הסיקור שלי הוא לצאת להופעה רק אחרי שלמדתי את האלבום עליו היא מבוססת, או לאחר שהכרתי לפחות חלק נכבד מן השירים שבו.

לא יודע איך התגלגל, אך יצא שאת "מועדון הקצב של אביהו פנחסוב" ראיתי בהופעה, קודם שהתוודעתי לאלבום הבכורה של ההרכב ולשיריו. מזל שלי. חושבני שלו פעלתי כהרגלי, במתכונת המקובלת אצלי, היתה נמנעת ממני החוויה העזה והמסעירה של ההופעה. וכלל לא הייתי יודע מה אני מפסיד.

רטרו-ווינטג'

בואו נגיד שאלבום הבכורה של "מועדון הקצב של אביהו פנחסוב" (שזה גם שמו) - תשעה שירים על 34:13 דקות - הוא לא מתאבן יוצא דופן במיוחד. יש בו אמנם גרוב לא שכיח, בניסיון לעשות חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקת מועדונים של הסיקסטיז עם מוזיקת עולם של היום – וניתן אכן למצוא הדהוד בין רצועותיו ל"בום-פם" ולאריס סאן, ל"דורבנים" ולהרכבי הרוק הישראלים הראשונים של שנות השישים, לבלדות האהבה של פסטיבל סן רמו בימי תפארתו ולמקצב הסירטקי היווני שכיכב כאן לפני שהתוודענו לרמבטיקו במלוא עוצמתו - אולם הוא רחוק מלשכנע.

יותר מזה, בהתכוונות הרטרו-ווינטג'ית שלו (הציצו בצילומים שבחוברת המלים ומתצאו את עצמכם חוזרים שנים לאחור בזמן) הוא אפילו לא מרמז על הפוטנציאל הבימתי הגלום בו וב"מועדון הקצב", ששמו הנוסטלגי מעיד על הכיוון ועל ונטיית הלב. ממש כמו ההחלטה של הסולן אביהו לנדוור, הפנים של ההרכב, לבחור לעצמו את השם פנחסוב, עם הקונוטציה האתנו-פולקלורית, מן הסתם במחוות הוקרה נדירה ונדיבה למארק פנחסוב, היוצר העיקרי, נגן הגיטרות, המעבד והמפיק המוזיקלי של ההרכב (בין היתר על שעזר לו "למצוא את עצמו כאדם וכאמן").

השירים חביבים. פשוטים, בסיסיים ואף גולמיים. כתובים כמו בתסריט של מלודרמה תקופתית - בקריצה, עם דאחקות שכונתיות, לעיתים על גבול העילגות, לעיתים נגועים בשוביניזם ובמאצ'ואיזם עדתי, חלקם בדרמטיות מוגזמת, לא מחורזים במיומנות, אבל לרגע לא פלצניים, ולא מצליחים להסתיר את טוהר הכוונות ואת ים האהבה.

"...אני לא נופל עלייך בטענות/ רק במסקנות שמלוות בנימוקים ...אני לא גומר עלייך במכות/ רק בנשיקות שמלוות בחיבוקים" ("ליטל" הפותח, אחד מארבעה סינגלים שנשלחו לרדיו במהלך השנה האחרונה); "שירה, שירה, מה נהיה/ מה עשית לי נשמה" ("שירה" כנ"ל); "אני מאוד אוהב אותך/ נשמה כפרה מאמי/ אני אקח אותך לבאבא סאלי" ("נשמה כפרה מאמי", גם הוא כנ"ל); ו"חיפשתי מנוחה, יצאתי אל הגינה/ עוד יום שבת, סוחב לאט" ("מצילה אותי" שמשלים את הרביעייה הפותחת ברדיו).

אבל דווקא "סרט איטלקי" (אחד משלושה שמארק פנחסוב כתב סולו, מלים ולחן) - לטעמי השיר הטוב באלבום - הוא הציר המרכזי, המוטו התמאטי, מבחינתי, של ההרכב: "אם רק צריך אביא לך זר מהירח/ רק להוכיח לך שאת חיה בסרט/ סרט איטלקי, עם גיבור לא אמיתי// ורק אני יכול לדאוג לך מכולם/ לבנות לך בית אמיתי, לא ממושכן/ ילד מזדקן לא חושב על המחר". ונתעלם לרגע מהסתירה הפנימית שבבית האחרון (איך מי שלא חושב על המחר יבנה בית ועוד לא ממושכן...) ומההתכתבות עם בועז שרעבי ו"כוורת". החיים בסרט והגיבור הלא אמיתי, שבשיר הבלקני יותר מאיטלקי, הם נקודת המוצא והנרטיב של ההופעה.

   

בין אלויס פרסלי לאריס סאן

אבל קודם הבמה, עוד כמה מילים על תוצר האולפן. הסאונד שמאפיין את האלבום הוא אוריינטלי מעוקר, אתני-סינתטי, על-עדתי. אמנם הרבה כלי הקשה ומצב רוח מרומם, ושירת מקהלה, גברית כזאת, אבל גם כזה שיש בו צלילים מטריטוריות לרוב, ואפשר לזהות בו השראות והתייחסות מכל עדה ופולקלור, אבל אי אפשר להגדיר אותו חד משמעית. הוא גם בלקני וגם יווני, כש"מלך הפנינים" הוא סוג של רמבטיקו-פופי. הוא נפוליטני ("דבש מלכות") וגם איטלקי, אבל זורם בו בוזוקי ("בייבי"). הבוזוקי, אגב, הוא של חיים רומנו, חבר הרכב מן המניין, שיחוק ענק!

"נשמה כפרה מאמי" הוא אשכרה מפגש בין אלויס פרסלי לאריס סאן, ו"משום" הנועל הוא שיר געגועים שמדמה תפילה תימנית להרהור פילוסופי. ויש גם גרוב פאנקי ב"מצילה אותי". בקיצור, נשמע כמו עוד ניסיון לכור היתוך ישראלי ים תיכוני, של הכל מכל בכל, לאו דווקא מקורי או יוצא דופן. כשלהקת "השמחות" עשתה את זה, זה היה חידוש מענג ומרענן. היום כבר לא. במיוחד כשהשירה של לנדוור/פנחסוב לא אחידה ולא מזוהה.

אלא שההופעה, כאמור בפתיחה, היא סיפור אחר לגמרי. בכלל, ההופעה היא הסיפור של אביהו פנחסוב ומועדון הקצב "שלו". בהופעה מתהפכות היוצרות, גם למי שלא מודע ליוצרות, ונשאב מיד כמוני לתוך הכבשן החם והמיוזע, הלוהט והרותח של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. לתוך המיץ והאוסול.

   




אביהו-פנחסוב--גלעד-בר-שלו.jpg
מועדון הקצב של אביהו פנחסוב (צילום: גלעד בר שלו)


נאחזים בתקרה

בניגוד לאלבום, שבחזיתו הם מצולמים רק חמישה, על הבמה הם שבעה (לא כולל אורחים וקהל, שהם שותפים חיוניים ותורמים). טיפוסים צבעוניים. לא מגולחים. חמושים במשקפי שמש באמצע הלילה. אצל שניים השיער אסוף למעלה, קשור בסרט צבעוני מרושל למראה. יונתן דסקל בקלידים וניצן אייזנברג בבס מימין. לפניהם רומנו בבוזוקי. מארק פנחסוב בחשמלית וניר טייב בכלי נשיפה משמאל כשלפניהם יאיר צברי בכלי הקשה. טל כוכבי בתופים במרכז ולפניו פנחסוב הסולן, כשהוא על הבמה. כי בחלק לא מבוטל מההופעה הוא בתוך הקהל - על הכסאות, על השולחנות וביניהם, כשהקהל האוהב מפנה לו מקום ועוטף אותו במעגל סקרן ומעודד.

אלה שמאחור, הלך עליהם. אמנם הכל עומדים, גם על דלפקי הבאר של זאפה, נאחזים בתקרה הדקורטיבית בתקווה לא ליפול, אבל מרביתם לא רואים, רק שומעים, ומנסים לנחש מה מתחולל בלב המועדון, בעין הסערה. הקצב, חובה להגיד, מטמטם, סוחף ומדבק. ופנחסוב זורק מדי פעם זרדים למדורה ומלהיט עוד ועוד את האווירה.

כמו דמות קולנועית של דובר קוסאשווילי, פנחסוב חי בסרט. ייצרי, תאוותן, מודע לעצמו, גיבור לא מציאותי. הכוכב של המגזר. ולך תדע אם באמת כזה, עוגב על הנערות באולם ומפלרטט עם הקהל, או שהוא משחק בסרט, את התפקיד הראשי. ואולי הוא בכלל ליצן מיומן שמריץ בדיחות על חשבון חבריו, הקהל והז'אנרים שנחשפים אליו.

זמר? בדרן? במאי? מנחה? ראש טקס? קואצ'ר? פנחסוב הוא שואו-מן, שמשחק את התפקיד ואת הדמות עד הסוף - בנוכחות הטקסית והמוחצנת, בשירה המפוסקת, המוטעמת והמודגשת, בתנועה הבלתי פוסקת, המעכסת והמענטזת, ובהעזה מתריסה ושובת לב.

כל הציטטות לעיל, ורבות אחרות, מקבלות בפיו ובביצועו חיים אחרים. הסקסיזם המילולי הופך למיניות חיונית. מגרה ומלבה את האקסטטיות של הקהל, שלא חדל מלמחוא כפיים. הכי קרוב לטברנה שיכול להיות, ויש גם אקט סמלי של שבירת צלוחית, ב"זורבה" כמובן.

רק חמישה שירים מהאלבום נכללו בהופעה ("ליטל", "שירה", "נשמה כפרה מאמי", "מצילה אותי" ו"בייבי") ביניהם ולצידים שירי הופעה ופולחן של מועדון הקצב ("חלשלושית קטנה", "מתעתעת") קטעים אינסטרומנטליים ("אבו כביר" ו"זורבה") שמפגינים את היכולות של חברי המועדון ולהיטי עבר ("דאם דאם", "אברום", "צל עץ תמר" – ביוונית ובעברית) שזכו לגרסה משלהם.

   

גם ללא אנה ארונוב, כנערה עליה הוא עוגב בלבו של המעגל הצר בשלהי ההופעה, וללא דקלון ומשה בן מוש, גיבורי "צלילי הכרם", בשלב ההדרנים (עם "חנה'לה התבלבלה" ו"סוד המזלות"), מועדון הקצב של אביהו פנחסוב הוא לשמחות מה שהתזמורת של גורן ברגוביץ' ללוויות. חוויה מסעירה ומרגשת.

ועכשיו, נראה אתכם, חוזרים אל האלבום. מתערב שתשמעו אותו לגמרי אחרת. עכשיו הוא יישמע פצצה.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. Play Records
מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, מופע השקה. זאפה תל אביב. ראשון, 9 באוגוסט 2015


למועדי מופעים >

12/08/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. שמו של אהרון ירימי..לא הוזכר בכתבה ..
דינה , רמת השרון (23/08/2015)
2. השמטת שמו של סולנה השני של להקת צלילי הכרם
אילן , ראש העין (14/08/2015)
1. איך פספסתי כזאת הופעה?
שרון , מרכז (12/08/2015)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע