על רקע האקלים הפוליטי בארץ מתעוררת השאלה, מתי יגיע תור אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי להשתלב בקאנון הישראלי?
אותו בית פוליטי
את ספר השירה הראשון בחיי קיבלתי לבר המצווה שלי. "רחובות הנהר" של אורי צבי גרינברג. החושב רחוק היה אחד מידידיו של אבי ז"ל, חבר לדרכו בבית"ר ובאצ"ל. הכריכה הקשה - איור שחור כתחריט בעץ - היתה נתונה בנייר צלופן דק. בסקרנות, ואולי זה היה נימוס מתבקש, פתחתי את הספר, דפדפתי בו, לא הבנתי מלה וסגרתי אותו. אחת לכמה שנים החרדתי אותו מרבצו במדף הספרים, לגרש אבק ולפתוח אקראית באחד העמודים. למרבה התסכול, מעולם לא הצלחתי להתחבר לשורות של אורי צבי גרינברג.
אחת הרצועות המפתיעות ב"המסלול המואר", אלבומו האחרון והמרתק במיוחד של ערן צור, היא "כולה שלי", שיר של זאב ז'בוטינסקי, מייסד תנועת הנוער בית"ר ואביה הרוחני של הציונות הרוויזיוניסטית. אמנם שורות מחורזות, אך לא פזמון. יותר מאמר פוליטי, הדן בשנאת אחים, בפלגנות, באהבה לארץ ובצדקת התביעה לשלטון. משהו שראוי ללמוד בבית הספר, וערן צור, בכישרונותיו הברוכים, הצליח לעשות צעד קטן וחשוב כזה, להופכו למגשר ולקומוניקטיבי.
אצ"ג וז'בו, אם יורשה לי שימוש בכינוייהם המקוצרים של שניים מגדולי המשוררים של התרבות העברית, באו מאותו בית רעיוני ופוליטי, ודעותיהם באו אכן לידי ביטוי נחרץ ולוהט ביצירתם השירית הענפה. אולם למרות שתלמידיהם, יורשיהם וממשיכי דרכם עלו לשלטון לפני כ-40 שנה, שיריהם עדיין מחכים לגאולה, למלחינים נועזים ולמבצעים אמיצים שיתמודדו ביושרה ובהשראה עם היצירה וישיבו את כבודם האבוד של יוצריהם.
קל להגיד, לא פשוט לעשות, או לפחות לנסות. יכולנו לחוות זאת בפסטיבל מספרי סיפורים האחרון, שהקדיש שני מופעים למורשת של השניים, שעוטרו - בין הזכרונות, הסיפורים והניתוחים - בשיריהם. למען הדיוק האמנותי ז'בוטינסקי הולחן הרבה יותר מגרינברג. בעיקר מוכרים תרגומיו לשירים של אדגר אלן פו ("העורב"), שאחד מהם, "הבלדה על אנבל לי", זכה לא רק לעיברות מבריק, אלא גם ללחן מצוין של יוחנן זראי, לביצוע מרשים של יוסי בנאי, לביצועים (וגם ללחנים) נוספים מאז. אולם גם שירים אחרים שלו נכנסו לספר השירה הישראלי, כמו "שיר אסירי עכו", המוכר יותר כ"מני דן ועד באר שבע" (בלחנו של יוסף מילט), "עיר שלום" שהלחין גידי קורן ללהקת "האחים והאחיות", או "שיר אל על" בלחנו ובביצועו של חנן יובל, שלא לדבר על המנון בית"ר.
אצ"ג נשאר עב"ם
אצ"ג לעומתו היה ונשאר עב"ם - עצם בלתי מזוהה ממש - לזמר העברי ולפופ הישראלי. מעטים שיריו, אם בכלל, שזכו לכבוד מולחן - ויותר ממנו, לדפוס באלבום/דיסק מסחרי. באתר שירונט תמצאו רק שיר אחד ("את משל ונמשל" של מורין נהדר) ובשיטוט ביו-טיוב תתוודעו ליוזמות נוספות, בדרך כלל מייצגות את הגישה האמנותית והשירה הגבוהה - מ"את כל קרובי הדם והנפש" מאת ובביצוע שלמה בר, דרך לחנים של מיכאל וולפה ("תלוי באמצע העולם"), רפי קדישזון ("באוזני ילד אספרה") ואורי לשמן ("שיר נס השיר"), ועד פואמות בהלחנתו של גיל שוחט ("קודש הקודשים" ו"בקץ הדרכים", האחרונה עם שולי רנד), שראו גם אור בדיסקים.
אולי ז'בוטינסקי, כמחולל הרוויזיוניזם, "סובל" מהיותו מזוהה עם מחנה הימין, אולם ניסיונות הלחנה אותו הוכיחו לאורך השנים (כולל הפצצה האחרונה של ערן צור) ששירתו לא מפחידה, מהווה אתגר אמנותי לגיטימי ואף ראויה להתפזם. מולו, הכתיבה של גרינברג - שהותיר אחריו אוצרות כתובים ב-19 כרכים (ועוד חמישה צפויים לראות אור בקרוב) - אינה קלה להלחנה, כל שכן להבנה.
העברית שלו, אין חולק, היא עילאית, אולם סגנונו האקספרסיוניסטי הוא מחסום לא פשוט בעבור מלחיני פופ, רוק ואף זמר עברי. שלא לדבר על הגרעין הקשה שלהם כשירי קטרוג, אמונה ומשיחיות, על התמהיל הלא-פופולרי לזמננו של זעם ותוכחה, קינה ותפילה, ועל היותו של אצ"ג נביא מעונה לצד היותו משורר מבריק. אולם השירה שלו מחכה, ממש מייחלת, ליוזמה אמיצה שתסדוק את כתלי הזכוכית סביבה, תקרע צוהר, ולו קטן, למקורותיה ולמעמקיה, ואולי גם תנחילה לכלל הציבור.
מימין: זאב ז'בוטינסקי, משמאל: אורי צבי גרינברג (מקור התמונות: וויקיפדיה)
לשחרר את הדעות הקדומות
פעולות יזומות מטעם הקרן להנצחת מורשתו של אצ"ג או במה ליצירה עברית בהשראת יצירתו, שבישרו יוזמות, הכרזות והבטחות קודמות מטעמן (בין היתר לתחרויות הלחנה וביצוע) לא נשאו עד כה פירות מקווים או זכורים. וזה מצער, כיוון שלרשות יוצרים, מוזיקאים ומבצעים עומד אוצר בלתי נדלה של שירה. בעת הזאת צריך רק סקרנות. החתירה לטקסטים טובים, שהיא מנוע החיפוש העיקרי, ראוי - אם לא חייבת - שתעבור בשדותיהם של השניים.
ומעניין כי דווקא בעת הזאת, של שלטון הימין, חסרים (ואולי חוששים?) יוצרים שירימו את הכפפה ויתמודדו עם שירה אחרת, אולי לא קלה, אך באיכות גבוהה, עם עברית מופלאה, יכולות תיאוריות ועוצמות רגשות והבעה, שאינן נופלות מיצירתם המולחנת של משוררים ששיריהם זכו להיכנס לקאנון הישראלי - לא מעט בזכות הידרשותם של זמרים ומלחינים מרכזיים בפופ המקומי.
האם לא בשל הזמן להודות - אם בטעות של התנכרות והתנשאות, אם בצדק של יראה ורתיעה - בקאנוניותם של השניים? האם לא הגיעה העת להניח לחששות ולדעות קדומות מפני מצע לאומי-לאומני, מפני עבר, רקע וניסיונות החרמה ופלגנות בדרך לגילוי מחודש ולרהביליטציה מולחנת?
איפה ניצן זעירא, אביר התרבות העברית והיזם החשוב והמרכזי בסצנה, כשצריך אותו? מה שהיה טוב בעבור שלמה אבן גבירול, לאה גולדברג, חיים גורי ובעיקר הגאולה את אבות ישורון (!), אם להזכיר חלק מהפקותיו המוזיקליות הממוקדות והעמוסות בטובי היוצרים ברוק הישראלי, בהחלט יכול להצליח גם עם סטארט-אפ נחשוני בשירות אצ"ג וז'בו. גם יוזמות אישיות תתקבלנה בברכה. ואולי שביעות הרצון שגילו בני משפחתו של גרינברג נוכח הופעתה של הזמרת חני דינור בפסטיבל הנ"ל (בביצועי בכורה לארבעה לחנים חדשים, שניים משלה, לשירים מאתגרים), עשויה להוביל לניצול ההזדמנות - שמצטייר כאינטרס הדדי שלה ושל המשפחה - ביצירה משותפת ובאלבום ראשון מסוגו.
לא יפה להגיד, אבל האקלים הפוליטי בהחלט מעודד יצירה שכזאת. ובנוסף לאתגר האמנותי אפשר שמצפה לה תגמול כספי נאה בקצה הדרך - פרס היצירה בתחום הציונות. הפרס, שהוכרז על ידי שרת התרבות הקודמת, הגברת לימור לבנת, מוענק מדי שנה מאז 2013 ליוצרים בתחומי המחול, התיאטרון, הקולנוע, הספרות, האמנות הפלסטית והמוזיקה. 50 אלף ש"ח לכל פרס, ליוצרים "אשר תרמו, כל אחד בתחומו, לקידום הציונות, ערכי הציונות, ההיסטוריה של התנועה הציונית וחזרת העם היהודי למולדתו ההיסטורית".
במקרה הזה, של מוזיקה פופולרית, אפילו יהושע סובול לא יוכל להתנגד לו.