סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון זמרת נשמה
 

 
 
כשמגיעים לחלק השני של האלבום צריך להגביר ווליום. יש פה נגיעות עדינות של סאונדים, של שירה לייב, ושל כלים אקוסטיים, מה שמאלץ אותך להאזין - ואנחנו שכחנו כבר איך לעשות את זה. אנחנו שומעים מוזיקה דרך אייפונים, בין לבין, כמו פאסט פוד. והחלק שהוא חנה מבקש להיכנס פנימה. ויקטוריה זה הצד של השירים היותר קצביים, של מועדונים, של לילה, של פירוק."
שיחה עם ויקטוריה חנה לקראת השקת האלבום החדש במרכז אלמא - על החיבור למקורות במוזיקה, בטקסטים ובשמה הפרטי


במהלך השנים האחרונות מצאתי את עצמי מתפעלת לא פעם מהחקר שעושה אמנית הקול ויקטוריה חנה בצלילים, בשפה ובאותיות, בדרך שאלה פוגשים את הנפש והגוף שלה עצמה, ואז של הקהל - והופכים אותה ליוצרת מעוררת השראה שפוסעת בנתיב משלה, ומציעה הצעה אמנותית חד פעמית, לא תמיד קלה, בעלת שפה שיש רק לה.

לפני כשנתיים יצא השיר "אלף בית", והביא את שמה לפתחם של אנשים רבים שלא הכירו את הקילומטרז' הארוך של העשייה שלה. ומדובר באחד מאותם מקרים נדירים שבהם אמן מצליח לשמור על האיכויות הכל כך ייחודיות שלו, ובכל זאת לתקשר עם קהל רחב בהרבה. בעקבות הסינגל הראשון יצא גם "22 אותיות", וכעת יוצא האלבום השלם אותו משיקה ויקטוריה חנה בסדרת הופעות, השלישית שבהן ב-25 במאי 2017 במרכז אלמא שבזיכרון יעקב ובה היא גם תארח את אנסמבל הפיוט.

בין ויקטוריה לחנה

האלבום שנושא את שמה מכיל את שתי הפנים שלה, פני ויקטוריה, ופני חנה, כשעל ההפקה המוזיקלית של הצד של ויקטוריה אחראי תמיר מוסקט, ואת הצד של חנה יצרה עם המפיק ההולנדי פרנק ואן די ווי.

ויקטוריה חנה2 דוד עדיקא.jpg
ויקטוריה חנה (צילום: דוד עדיקא)


"גם ויקטוריה וגם חנה הן שתי הסבתות שלי", היא מספרת. "כשנולדתי קראו לי ויקטוריה על שם הסבתא מצד אבא, שהייתה בקהיר. בילדותי הייתי ילדה מגמגמת עם המון בעיות, ומיד זה היה נראה שהבעיה היא שנתנו לי שם לא עִברי, וגם שקראו לי על שם הסבתא הזו, שנשארה במצרים, ולא הכרתי בכלל. בדמות של ויקטוריה היה משהו מאוד מסתורי. אני אפילו לא יודעת מה בדיוק, אבל היו עליה כל מיני סיפורים לא ברורים.

"אחר כך, כשגדלתי, הבנתי שבעצם היה לה הרבה אומץ ושהייתה מאוד אינדיבידואליסטית. היא עשתה את מה שהיא רצתה ולא התחשבה יותר מדי בכל מיני מוסכמות חיצוניות - שזה היה, לפי דעתי, דבר הרבה יותר קשה אז, מאשר היום. ובאמת המשפחה התפרקה שם, במצרים. כולם עלו לארץ, ורק היא נשארה שם, ובסוף ימיה עלתה לישראל, ואז הכרתי אותה. נחשפתי לאדם מאוד מיוחד, שקשה לי אפילו לתאר את זה, אבל אדם שחי לגמרי בעולם משל עצמו. מאוד לעצמו."

ומה עם סבתא חנה?

"היא הייתה בדיוק ההיפך. גם אותה, כמו את סבתא ויקטוריה, חיתנו בגיל מאוד צעיר וחנה הייתה מאד נוגה. היא כאילו הסתגרה. היא שירתה את כולם מסביבה, עשתה את כל מה שצריך, לימדה את עצמה לקרוא לבד וקראה פסוקים כל היום, בישלה, שירתה, השכיבה, ניקתה, טיפלה. הייתה בה נתינה למופת לכל הסובבים אותה, אבל היו לה את הרגעים שהיא הייתה עם עצמה לבד, והייתה מעשנת ומאוד סגורה. היא נחשבה לצדקת. אני הייתי קרובה אליה. היא הייתה האדם שהכי אהבתי בעולם. אני רק חושבת עליה ובא לי לבכות מרוב שאני מתגעגעת אליה. והיא באמת הייתה מכונסת. כשסבתא חנה נפטרה הוספתי לי את השם שלה. האמת שהיה בהן משהו דומה, אבל גם משהו מאד הפוך."

  


"שכחנו איך להאזין למוזיקה"

היצירה השלמה, כדרכה של ויקטוריה חנה, דורשת האזנה מרוכזת, כרויה לניואנסים דקים ופתוחה לחיפושים של האישה האמיצה הזו, שמצליחה לפרק ולהרכיב מחדש את החלקים מהם היא עשויה. זו שיכולה לקחת יסודות שעליהם גדלה בעולם החרדי ויסודות מוזיקליים מהעולם שאנחנו חיים בו כיום, ולחבר אותם לגישה הכל כך אישית שמאפיינת אותה, באלבום שכולו טקסטים עתיקים מהמקורות.

"בזוהר ובקבלה מדברים על הפער הגדול בין הדיבור ובין הקול", מסבירה ויקטוריה חנה את החקר שמאפיין את היצירה שלה. "הדיבור הוא משהו קונקרטי ומצומצם, רעיון מוגדר. והקול הוא מופשט, חופשי בחלל. הקול מזכיר לנו יותר את השמיים, והדיבור את הקונקרטיזציה, שזו האדמה. החלק הראשון של האלבום הוא חלק מאוד פרקסיבי וקצבי, כי דיבור הוא משהו שמייצר קצב. הדיבור הוא סוג של פרקשן בפה, ובאמת המהות של החלק הראשון זה פירוק והרכבה של מילים, והתייחסות למילים בתור קצב. גם בחלק השני אני שרה מילים אבל הוא מבוסס יותר על קול בחלל, ועל געגוע."

למה את מתגעגעת?


"געגוע זה בילט-אין במערכת. לא חשוב איפה נהיה ומה נקבל תמיד נתגעגע למשהו. געגוע זה אחד הדברים הכי אנושיים שיש, והוא מאוד עמוק. במהות שלנו כבני אדם נולדנו עם משהו שלא ידוע לנו. הוא נעלם, ותמיד יש איזשהו געגוע למשהו שקשה לנו אפילו להסביר אותו. אנחנו נותנים לו כל מיני מילים, כמו 'אהבה'. כל אחד שם לו את הדברים, אבל בתוכנו תמיד קיים הגעגוע למשהו. אם נתבונן בעצמנו, זה חלק מהמהות."

  


הקלטת את שני חלקי האלבום עם שני אנשים שונים ובשתי דרכים שונות לחלוטין.


"תמיד הרגשתי שכשאני מקליטה את הקול שלי אני לא מסוגלת לשמוע את זה. שזה כאילו לא קולט את כל התדרים שקורים בלייב, ולחלק השני של האלבום הבאתי את פרנק מהולנד, שהוא ממש מומחה בדברים האלה. הוא אמן סאונד שהביא את כל הציוד שהוא עובד איתו, וישבנו שם במשכנות שאננים, באולם כזה שכולו עץ, פשוט מרגישים שם את החלל, והוא הקליט בכל מיני מיקרופונים קטנטנים שהוא תקע בחלל. זו התייחסות אחרת לגמרי אל ההקלטה. זה איזשהו ניסיון לקלוט את ההדהוד של הקול במרחב.

"גם המאסטרינג של הקטעים האלה באלבום נעשה לגמרי אחרת, כמו שעושים מאסטרינג למוזיקה קלאסית. בגלל זה הרבה פעמים כשמגיעים לחלק השני של האלבום צריך להגביר ווליום, כי זה לא מאסטרינג שמביא את הצלילים לפרצוף וחוסם לך הרבה מהתדרים. יש פה נגיעות עדינות של סאונדים, של שירה לייב, ושל כלים אקוסטיים, מה שמאלץ אותך להאזין - ואנחנו שכחנו כבר איך לעשות את זה. אנחנו שומעים מוזיקה דרך אייפונים, דרך פייסבוקים, צ'יק-צ'ק צ'יק-צ'ק, בין לבין, בלה-בלה-בלה, כמו פאסט פוד. אנחנו כבר לא יודעים לשבת ולהקשיב לניואנסים. והחלק הזה, שהוא חנה, זה מה שהוא מבקש. להיכנס פנימה. ויקטוריה זה הצד של השירים היותר קצביים, של מועדונים, של לילה, של פירוק. פחות של היכנסות פנימה, יותר של התפרקות החוצה."

ועל החלק הזה אחראי תמיר מוסקט, שאיתו את הולכת שנים אחורה. למעשה, יצרתם כבר אלבום שלך לפני למעלה מעשור וגנזתם אותו.


"הכרתי את תמיר בניו יורק, לפני 15 שנה בערך. הופענו ביחד המון זמן. היינו להקה, הסתובבנו, אני והוא ואיתמר ציגלר ופרנק לונדון. הופענו בניו יורק, מילאנו מועדונים. את האלבום הקודם איתו גנזתי כי אני מרגישה שהעבודה שלי היא כזו שיש בה המון דקויות והרבה פעמים לא הייתי מרוצה מאיך שהדברים נשמעו כי הרגשתי שהדקויות האלה הולכות לי לאיבוד, גם בשירים השקטים וגם בשירים הקצביים. עכשיו, כשהגעתי לתמיר בסיבוב האחרון הזה ודיברנו על זה, הבנו פתאום שאנחנו לא צריכים לשים כל כך הרבה דברים שם. שזה צריך להיות נורא מינימליסטי. כמעט מקצב ודיבור ועוד כלי ברקע. וזה מה שיש בעיבודים האלה. הם נורא מינימליסטיים, נורא שבטיים בהתייחסות שלהם."

ויקטוריה חנה דוד עדיקא.jpg
ויקטוריה חנה (צילום: דוד עדיקא)


תנו לחיות בשקט

כל כך הרבה שנים את עושה מוזיקה. איך זה שרק עכשיו יצא אלבום הבכורה?


"יש לי המון תשובות על הדבר הזה. גם אני שואלת את עצמי. דבר אחד זה הפחד להיעלם. אנשים מוציאים את נשמתם, מבטאים את עצמם, מקליטים, מוציאים, ואף אחד לא מתייחס לזה וזה נעלם."

אבל אם לא מוציאים זה גם נעלם.


"ברור. זה לא משהו ריאליסטי. אבל היה פחד. ואני גם נורא פרפקציוניסטית. רציתי שזה ייצא ויבטא את הדבר שאני מתעסקת בו, ולא הרגשתי שהדברים האלה קורים בכל ההקלטות שעשיתי. הייתי צריכה לעבור את כל התהליכים האלה בשביל למצוא את הזיקוק הזה שיקליט את הדברים נורא מינימליסטי ונורא נקי. אני לא יודעת אם זה עובר, אבל ככה אני מרגישה."

יש לי תחושה שאת קצת שחקנית ששרה, כשאת מתעסקת במילים.


"אני כבר לא יודעת מה אני... אני מרגישה שאני קצת סוג של עבד. שכאילו יש איזושהי אובססיה כזאת, איזה משהו שיוצא ממך ואת משרתת אותו. יש בזה, כמובן, אושר מאוד גדול, אבל יש גם את הרגעים האלה שאת אומרת, סליחה, מה זה הסיפור הזה?"

תן לי ללכת ולקפל כביסה, בחייאת...


"כן. תנו לי לחיות בשקט, ללכת לבנק, לחזור הביתה ולראות טלוויזיה... כי יש רגעים שזה כבר די. לפעמים זו תחושה שזה עבדות. אתה עבד לשרת את הביטוי שלך, אבל אתה לא יכול אחרת. היום קמתי על הבוקר, נתתי לילדים לאכול, לקחתי אותם לבית הספר ולגנים, מיד באה מאפרת לאפר אותי, הלכתי להצטלם לקליפ החדש. את יודעת כמה ייסורים עברתי עם הקליפ שיצא עכשיו? כמה טלטולים עברתי איתו, וגם עם כל הקליפים האחרים. את לא מבינה איזה ייסורים עד שהדבר הזה יצא החוצה. וזה באובססיה. ידעתי שאני צריכה להוציא את זה. ומה העניין עם הקליפים, למה צריך אותם? כי יש איזושהי אינפורמציה שלא יכולה לעבור באודיו. זה לא 'זמרת שצריכה להוציא קליפ שמישהו יסתכל וירקוד לו', זו אינפורמציה שצריכה לצאת, ולא יכולה לצאת באודיו."

  


כמו ב"אני ישנה"?

"זה קליפ מאוד אישי. לא היה לי במאי. חיפשתי במאים וניסיתי והתחלתי, ומצאתי את עצמי בלית ברירה מביימת אותו. שילבתי שם גם חומרי ארכיון מלפני 12 שנה שצילמתי את עצמי בכותל, בעזרת הנשים, והוא קליפ שיצא רק עכשיו. הוא אחר מה'אלף בית' ו'22 אותיות'. הוא לגמרי לואו טק. מאוד חשוף ויותר מפורק כזה.

"אני חושבת שגם העובדה שהקלטתי ושהתחלתי לעשות את הקליפים האלה זה משהו שקשור לאימהות. כי לפני שהייתי אמא פשוט הסתובבתי בעולם ושרתי, כמו איזה ציפור. הזמינו ליפן, נסעתי ליפן. הזמינו לפה, הלכתי לפה. בכל העולם הייתי ופשוט שרתי. ואז הייתי מסתכלת כזה ואומרת, רגע, את גם אישה, את לא רק איזשהו יצור ששר. את גם צריכה לחיות, מגיע לך בית, מגיע לך ילדים, מגיע לך להיות בקשר עם מישהו, את לא איזה חייזר שרק שר. וברגע שזה קרה, פתאום הכל השתנה. פתאום נהיה לי בית. ואז, כשפתאום נכנסו ההריונות, לא יכולתי לנסוע כי הרופאים אסרו, אז נתקעתי בבית. ובאיזשהו שלב, עם כל התינוקות והילדים וזה, פתאום אמרתי לעצמי שאני כבר לא יכולה לנסוע כמו שנסעתי. זאת עובדה. לפחות בתקופה האובססיבית שהייתה. כי עכשיו הילדים כבר לא תינוקות.

ויקטוריה חנה אריק פוטרמן.JPG
ויקטוריה חנה (צילום: אריק פוטרמן)


"אבל עוד משהו שקרה בשנים האחרונות, זה שהבמה שלנו היא הרשת. אנחנו יכולים לעשות הכל בתוך הבית, ויש לנו במה. זה מטורף אבל זה ככה. בנאדם יכול להיות באיזשהו חור, לעשות עם עצמו מלא דברים והוא מתקשר עם כל העולם דרך הרשת. תקשורת חדשה. לי הייתה איזושהי פוביה מתיעוד של דברים. לא אהבתי את זה, כי ברגע שתיעדתי דברים צמצמתי אותם. כאילו לקחתי עליהם אחריות. ויתרתי על הקסם הזה שקורה בצורה בלתי אמצעית. אבל פתאום הבנתי: גברת, את צריכה להתקרקע. את צריכה לתקשר עם העולם, וזה אומר להקליט דברים, לצלם דברים, לתעד דברים, ולא רק להסתובב כמו איזו סהרורית ולשיר ממקדש ביפן לאיזה כפר בהודו או פסטיבל במקסיקו. די כבר, תתקרקעי. וזה תהליך שאני עכשיו עושה. אני עוד לא לגמרי שם, אבל מבחינתי, העובדה שיש לי אפילו עמוד פייסבוק, ושעכשיו כבר יש לי אתר, ושיכולים אפילו לקנות את האלבום שלי דרכו - זה הישג. ואני חושבת שאנחנו חיים בתקופה מדהימה שצריך לדעת לנצל את זה."

חזון אחרית הימים

במופע ההשקה הקרוב במלון אלמא יצטרפו אל ויקטוריה חנה חברי אנסמבל הפיוט. לדבריה, החיבור הזה הוא הפתעה מרעננת. "יש לי להקה של שלושה נגנים שאני שרה איתם, ואני מארחת את אנסמבל פיוט שזו חבורה של בין 15 ל-20 פייטנים מרוקאים, חלקם מאוד מבוגרים וחלקם צעירים, והם עושים מוזיקה מאוד מעניינת, מוזיקה ברברית יהודית", היא מספרת, "ראיתי אותם בהופעה וממש התחברתי אליהם. פתאום, אל תשאלי אותי איך, הם הסכימו להתארח בהופעה שלי ולשיר איתי. מבחינתי זה באמת דבר לא מתקבל על הדעת שזה קרה, כי הם דתיים."

וזה מעניק לך איזו הכרה מהעולם שממנו יצאת?


"זה אפילו לא הכרה. אני לא מעזה לשאול אותם איך הם מרגישים שאני שרה ככה. זה לא שאני באה ושרה איתם את השירים שלהם. אני לא פייטנית. אשכרה לקחנו שיר שלי, והם מלווים אותי בשיר שלי, את מבינה? אני צריכה עוד להבין ולעכל את זה. לא יכלה להיות לי מתנה יותר גדולה מהדבר הזה. היית אומרת לי, 'איזה זמר גדול היה בא לשיר איתך', מבחינתי זה לא כמו האנשים הדתיים האלה שמתפללים שלוש תפילות ביום, הגברים האלה, ששרים איתי את השיר שלי ומלווים אותי ואני מרגישה חופשיה שם.

"אלה חבר'ה דתיים. כשהם מחזנים את השירים ואני שרה איתם נפגשים שני עולמות שלא התקרבו בעבר. זה קורה, ובקלות. ואני לא מבינה איך זה. לפעמים אני שומעת אותם שרים ובא לי לבכות. אני מפנימה שהבאתי את הבית כנסת לבמה. הבאתי חזנים מבית הכנסת, כשאני בעזרת הנשים, לשיר על הבמה. לא הבאתי, הם הגיעו אליי. ואני שרה איתם. מבחינתי זה סוג של חזון אחרית הימים."

אנסמבל הפיוט יוסי צבקר.jpg
אנסמבל הפיוט (צילום: יוסי צבקר)


איך מגיבים בסביבה הדתית שבה גדלת למה שאת עושה לאורך השנים?


"תלוי מי. יש אנשים שמגיבים לזה טוב, אבל הם לא יבואו להופעות שלי. הם מאוד אוהבים אותי, אבל הם לא מגיעים. זה לא מעניין אותם. המשפחה לא תבוא. אבל לעומת זאת, יש את אלה שמגיעים. למשל, כשהופעתי עכשיו בבאר שבע פתאום הגיעה מישהו שלמדה איתי, עם כיסוי ראש. היא באותו עולם ואומרת לי, 'באתי לראות אותך'. הייתי בלחץ כי כשמישהו שמכיר אותך מהילדות רואה אותך, אתה לפעמים חוזר להיות ילד. אתה מסתכל בעיניים שלו של מה שאתה זוכר. ועמדתי על הבמה ושרתי, והיא באה אליי בסוף ההופעה בעיניים דומעות ומאוד התרגשה. כי מה שנורא מעניין זה שהאנשים האלה מכירים את כל הטקסטים. אז החיבור בא לא מהמקום המוזיקלי, שהוא הרבה יותר ניסיוני. למקום המוזיקלי יכולים להתחבר כל מיני היפסטרים, לפעמים, אבל אין להם מושג מה הטקסטים. זה חזק."

איך זה שדווקא את עם החקר המילולי והצלילי שאת עושה, השתמשת בטקסטים מהמקורות ולא בטקסטים שלך?


"כתבתי הרבה. יש לי מחברות על גבי מחברות, שהרבה מהן גם זרקתי. אבל האלבום הזה מתעד מצב שבו אני לוקחת את העברית שגדלתי איתה, ומכניסה אותה לתוך הפה. בשביל זה אני לוקחת את הטקסטים הכי קלאסיים, שהם גם מאוד עתיקים. אז בגלל שהם עתיקים הם יותר קרובים לגוף מאשר טקסטים מתקדמים יותר, שכבר מתחילים להיות הרבה יותר קונקרטיים. יש משהו בטקסטים האלה שהוא מאוד מוזיקלי וראשוני, אבל זה לא אומר שזה מה שאני אעשה כל החיים."

ויקטוריה חנה דוד עדיקא5.jpg
ויקטוריה חנה (צילום: דוד עדיקא)


ובכל זאת, יצא יפה שעשית סיבוב שבמהלכו יצאת מהמקום שבו גדלת, הלכת למקום אחר לגמרי, ובסופו של דבר האלבום שלך, על הטקסטים שלו, מחזיר אותך למקומות שמהם באת.


"יש בזה משהו. יש איזשהו מהלך שעדיין לא נגמר. אבל אני חושבת על זה שלרוני סומק יש את הספר 'נקמת הילד המגמגם', ואני אשכרה מרגישה את זה. כי אני אומרת, הייתי ילדה כזאת שהעליבו אותה ושהייתה מוזרה, ועכשיו אני לוקחת את הדבר הזה ואני עושה איתו מה שאני רוצה, ואתם..."

אפילו מוחאים לי על זה כפיים...


"בדיוק."

מופע ההשקה לאלבום החדש של ויקטוריה חנה יתקיים במרכז אלמא שבזכרון יעקב ב-25 במאי 2017, בשעה 21:00. רכישת כרטיסים בטלפון: 04-6300111, או באתר מרכז אלמא

למועדי מופעים >

23/05/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע