סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: עתיד התיאטרון בחינוך?
 

 
 
עוגת  התקציב של בתי הספר למשחק הלא-אקדמאיים היא קטנה, הביקוש לעומת זאת  - גדול. העברתם  ממשרד התרבות דל התקציב לחסותו של משרד החינוך  עשויה לפתור את הבעיה


יש ביקוש
 
פסטיבל עתיד התיאטרון 2 שנערך השבוע בצוותא תל-אביב, בהשתתפות עשרה בתי ספר למשחק מרחבי הארץ (אך לא כולל את "בית צבי" מרמת-גן, שמעדיף להעלות את הצגותיו בדלת אמותיו, כפי שעושה במהלך כל השנה), וסכנת הסגירה המאיימת (מה חדש?) על השלוחה הירושלמית של הסטודיו למשחק ניסן נתיב, הסבו השבוע את תשומת הלב למאבקים ולבעייתיות שמלווה את דור העתיד של התיאטרון המקומי.
 
מבלי לדון בהיצע האמנותי של הפסטיבל ובאיכותו, וגם מבלי להיכנס לשורשי ה"סיכסוך" בין עיריית ירושלים לבין בית הספר שהוקם לבקשתה ולו היא מחויבת, לא נחדש דבר אם נחזור ונדגיש את נושא התמיכה הכספית הציבורית (של המדינה בעיקר, אך גם של הרשויות בתחומיהן פועלים בתי הספר למשחק), כבעיה המרכזית של המוסדות שמכשירים את הדורות הבאים של יוצרים, מעצבים ומבצעים בתיאטרון.
 
להוציא את המוסדות אקדמאיים (אוניברסיטאות, בצלאל ומכללות נוספות) שמתוקצבים על ידי המועצה להשכלה גבוהה, ובאיזו מידה את “בית צבי”, בית הספר הוותיק מכולם, שהוקם ב-1961 על ידי המדינה בהחלטת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, כל השאר הם בתי ספר פרטיים, ובמרוצת השנים חלקם הוכרו על ידי המדינה לצרכי תמיכה.
 
להסיר כל ספק: לא כל יוזמה פרטית תכליתה מטרות רווח. מרבית בתי הספר הללו נולדו כאלטרנטיבה לשיטות לימוד קיימים, כקריאת תגר - ערכית ותרבותית - על מסורות קיימות. אם ברוחם, דמותם וחזונם של מורים נחושים וכריזמטיים (ניסן נתיב, יורם לוינשטיין, סופי מוסקוביץ’), ואם כאמירה אמנותית שונה (תיאטרון הגוף, בית הספר לתיאטרון חזותי וכדומה). ועדיין, יוזמה פרטית, גם אם תרבותית, דינה ככל יוזמה עסקית פרטית. צריכה להיבחן בכדאיות כלכלית, גם אם תרומתה התרבותית-אמנותית מכרעת. כי בישראל, הדרך להתחבר לעטיני התמיכה הממלכתית, ארוכה, מתפתלת ומתסכלת. ולא נשאל בכלל, אם לתיאטרון הישראלי יש צורך בכל-כך הרבה בתי ספר למשחק, שמכשירים - במצטבר - עשרות אם לא מאות שחקנים מדי שנה. עדויות מהשטח מלמדות על פריחה בתחום, והעובדה שיש ביקוש מספקת לכשעצמה.
 
בהנחה שכל מוסד שכזה, בבואו לבקש את תמיכת המדינה, עומד בתנאי סף (מינימום נדרש של שנות פעולה, התנהלות כספית מושלמת, מספר תלמידים, גובה שכ"ל, רשימת מורים וכדומה), אפשר להבין מדוע בתי הספר החדשים וגם הקטנים  רואים את עצמם "`מקופחים" לעומת הוותיקים וה"גדולים". בבקשות התמיכה שלהם הם לא ידרשו השוואת תנאים, אלא איזון וסבסוד יחסי.
 
קריטריונים  -  רק לבתי ספר לקולנוע
 
גם אם נתעלם ממוניטין, הצלחות ו-ותק בני 46 שנים של "בית צבי" ו-40 שנה בסטודיו של ניסן נתיב בתל-אביב, מול כמעט 20 שנות פעילות של סל"ה (הסטודיו של יורם לוינשטיין), שמונה שנים לבית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ’ או מניין שנותיו של תיאטרון הגוף, אבני הנגף מבחינת האחרונים הן מערכות הקריטריונים וגודל העוגה התקציבית.
 
מסיבות שונות, כרגע יש קריטריונים רק לבתי ספר לקולנוע. אולי זו אמנות יותר מדידה. במינהל התרבות עובדים על התאמתה לשאר התחומים, כמו תיאטרון, מוזיקה ומחול. העניין הוא שלא צריך לסגוד לקריטריונים. אמת, הם עשויים לפשט ולהבהיר את תהליך התיקצוב והתמיכה, אך בה בעת גם לפעול כנגד מבקשיהם. כי מערכות קריטריונים נדחפות, בעל כורחן ובסופו של דבר, לשאלות כמותיות, כי רק הן ניתנות למדידה חד-משמעית ובלתי-תלויה, בניגוד לאי היכולת למדוד מרכיבים לא-כמיתים, כגון איכויות, ייחודיות, ואפילו תרומה לקהילה.
 
גם בתי המשפט בישראל, שלפתחם מגיעים בסופו של דבר מאבקים מסוג זה (ראו הבג"צ של תיאטרון בית ליסין מלפני כעשור, בדרישתו לבטל את מרכיבי הגודל והוותק במדיניות ההקצבה), לא בנויים להתייחס להערכות אמנותיות-איכותיות, בשאלות מגיע-לא-מגיע. את המשפט מנחה צדק ושיוויון לכל, ובשוויוניות ניתן להתייחס רק לכמויות ולעובדות, לנתונים ולמספרים, ולא לערכים מוספים, שהם תמיד בעיני המתבונן ולדעת מומחים. ולא אמרנו מלה על התנהלות פקידי האוצר, שיושבים על ברזי התקציב, ואותם מעניינות, אם בכלל, רק תקנות ברורות והוראות חד-משמעיות. כיון שגובה התמיכה הוא ערך שיפוטי שקובע את ההתייחסות כלפי המוסד.
 
עוגה קטנה
 
בכל מקרה ועם כל הרצון הטוב, אי אפשר לחלק בצורה דמוקרטית ובשוויון מוחלט, לא לתיאטרונים ציבוריים ובטח לא לבתי ספר למשחק. בעיקר מפני שהעוגה קטנה ונתח משוחרר לא יוחזר. כל התקציב של תקנת בתי הספר לאמנויות (שמתייחסת לכל התחומים: תיאטרון, מוזיקה, מחול ועוד) לשנת 2006 היא קצת יותר מ-17 מיליון ₪,  שמיועדים לחלוקה בין יותר מעשרים מוסדות חינוך על-תיכוניים ושאינם אקדמאים (על תיקצוב המוסדות האקדמאים אחראית כאמור מל"ג).
 
חלקם של בתי הספר משחק ב"עוגה"  זו היה בשנה החולפת 8.1 מיליון ₪  בלבד. ואם נתחו של בית צבי 3.3 מיליון ₪, לשלוחות נתיב הולכים כ-3 מיליון ₪, ולסל"ה 1.2 מיליון ₪, לא פלא שסופי מוסקוביץ’ מקבל רק 60,000 ₪. אמנם לכולם כמעט יש השלמות תמיכה משלימות מהרשויות המקומיות שבתחומן הם פעילים (מ-1.25 מיליון ₪  מעיריית רמת-גן לבית צבי ועד 60,000  ₪ מעיריית תל אביב לסופי מוסקוביץ’). אך כפי שמעידים המאבקים של ניסן נתיב בירושלים וגם של יורם לוינשטיין בתל-אביב, בגזירות ארנונה עירוניות ובשינויי מצב-רוח פוליטי-עירוני זה לא פשוט, לשון המעטה.
 
בלית ברירה, בתי ספר נאלצים לפעול נגד הריזון ד`אטר שלהם, ולהגדיל את מספר תלמידיהם, גם כדי להקל על מצוקת התקציב (יותר תלמידים, יותר הכנסות משכר לימוד), גם כדי לשאת חן בעיני הקריטריונים (לכשיהיו). ויותר משיש לנו כוונה להיכנס למחלוקת בין הדוגלים בהכשרה אמנותית (כמעט) לכל מי שרוצה ("בית צבי", עם 120 תלמידים בשנה הראשונה, ושליש מזה כבוגרים), לבין התמקדות בבודדים, כמעט "יחידי סגולה"(35-15 תלמידים מתחילים ו-18-12 בוגרים בניסן נתיב, יורם לוינשטיין, סופי מוסקוביץ’ או סמינר הקיבוצים)  -  ולהכריע ביניהם, השאלה היא מאיפה להביא את הכסף?
 
הכתובת: משרד החינוך
 
כיוון שה"עוגה" קבועה, לפחות כרגע, לעולם אי אפשר יהיה להשביע לא את הארי ולא את השועלים. ובכל זאת שנת 2008 עשויה להיות סוג של מבחן. היא תהיה הראשונה שבה ייבחנו חוסנו ותקפותו של הסכם מאיר שטרית (בשבתו כשר התרבות לפרק זמן קצר, לפני כשנה וחצי), שלפיו יוצב בסיס התקציב לתרבות, ומדי שנה אמור לחול בו "גידול טבעי". ב-2008 הגידול הזה יהיה ב-15 מיליון ₪ לכדי 445 מיליון ₪ בסה"כ.
 
האם הגדלה זו תחול גם על התמיכה בבתי הספר לאמנויות? על כך יצטרכו לתת הדעת שר התרבות ומנכ"ל משרדו. הם שיחליטו לאן להזרים את התוספת הזאת לפי סדר העדיפויות שהם יקבעו, וזאת בהנחה שמשרד האוצר ימלא את חלקו בהסכם שטרית. ועדיין גידול זה ותוספות חד-פעמיות אחרות (כמו זו שנובעת מההסכם שבין "קדימה" לעבודה, בסך 30 מיליון ₪), לא פותרים היבטים עקרוניים בשאלת תמיכת המדינה בבתי הספר לאמנויות.
 
האם היא צריכה בכלל? ונגיד שכן (בטח, שכן), איפה הסוף? כי מרגע שתהיה מדיניות קריטריונים ברורה, עשויים להיפתח עוד בתי ספר, כצפוי במדינה מתוקנת ותאבת-תרבות. המדינה תצטרך להתדיין ולהכריע מה מתקצבים ומה לא. להחליט מה נחשב כליבה של המוסדות המתוקצבים (מה שעשוי לפתוח דלת למאבקים חדשים) שהמדינה חייבת לסבסד ומה לא. ואולי, בכלל, עדיף שתעביר את הטיפול בהם לתאגידים ממלכתיים (נגיד "יד בן צבי", לצורך הדוגמה)?
 
ואולי, בכלל, לא משרד התרבות, דל-המשאבים, הוא הכתובת? כמו שבתי הספר למשפטים לא שייכים למשרד המשפטים, אלא למשרד החינוך, כך גם מוסדות ההכשרה ובתי האולפנא לדרמה ולמשחק. בתי הספר לא אשמים. נמאס להם להיטלטל כקליפת אגוז ולחיות באי-ודאות. תנו להם כתובת. כבתי ספר, מקומם לדעתי, הוא במשרד החינוך ה"עשיר", עתיר התקציב. 17 מיליון ₪ הם פינאטס עבורו. וגם הגדלת התמיכה ל-20 ול-25 מיליון ₪ הם תקציב גרעינים בשבילו. לבתי הספר הם רווח והצלה.


31/05/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע