חלק ממחזור הדם

אריק איינשטיין, אומרים, הוא קונצנזוס. הוא הדימוי הכי חי וחריף של ארץ ישראל היפה, של כל הטוב שיש בארץ הזאת. ובכל זאת היה רגע שנוי במחלוקת במופע ההצדעה של אמני ישראל ליצירה של אריק איינשטיין. זה קרה כשרון חולדאי ראש עיריית תל אביב-יפו, העיר "המארחת", עלה לבמה לשאת דברים.

הוא נתקבל בשריקות בוז לא אופייניות לאווירה האוהבת והמחבקת של הערב כולו. לטעמי זכה להן בצדק, ולא משנה מה הייתה תרומתו ותרומת העירייה בראשה הוא עומד להצלחת האירוע. כי המופע הזה היה חייב להיערך בחסות העירייה ותחת מטריית ההפקה שלה, פתוח חינם לכל מוקיריו ואוהביו של אריק איינשטיין בתל אביב, גוש דן והארץ כולה. ולא כהפקה פרטית, גם אם בחסות היומון "ישראל היום", שהכניסה אליה במכירת כרטיסים.

זה לא סוד שעיריית תל אביב מקיימת מדי קיץ לפחות מופע מוזיקה המוני אחד לציון פתיחת העונה. משום מה נתקבעה מסורת לקיים את המופע הזה לזכרו של ענק זמר ישראלי שהלך לעולמו (נעמי שמר, אהוד מנור, שושנה דמארי). השנה, משום מה, העירייה ויתרה על התענוג, למרות שהרעיון הונח לפיתחה. "אני ואתה בפארק" הצטייר כמופע קלאסי וכמועד אידיאלי לפתיחת החופש הגדול. כל מה שעיריית תל אביב  (שמביאה לפארק הירקון אופרה להמונים) הייתה צריכה לעשות זה להפיק את האירוע וגם לדאוג לתרומה משמעותית ונדיבה (חסויות?) לעמותת "פתחון לב", היוזמת המקורית, שהועידה את ההכנסות לטובת המרכז החינוכי "לגעת האופק" על שם האסטרונאוט אילן רמון.

כשזה לא קרה והציבור נדרש לשלם בכספו, הברכות והאיחולים של חולדאי היו מיותרים. לא צריך שאמן יהפוך לז"ל, חלילה, כדי לחגוג את היצירה שלו בפארק. אפשר לעשות זאת כשהוא עדיין בחיים, חוגג 70 שנה (במקרה של איינשטיין). כך גם היה נמנע העימות המכוער והמוכר בין העיתונים היומיים על זכותו של הציבור לדעת על המופע.

אבל גם זה לא מנע מהרבבות על הדשא ומעשרות האמנים על הבמה להתאחד בהפגנת אהבה מרשימה לזמר וליוצר ענק ששיריו ויצירתו הפכו לחלק ממחזור הדם שלנו כפרטים ושלנו כאומה. שירים לכל עת ולכל שעה, בעיתות כאב וברגעי שמחה - גם קבע את סדר היום שלנו וגם היטיב לפצח את הגנום שלנו.  ובלעדיו לא היינו יודעים שהיה פה שמח לפני שנולדנו.
 
בלתי אפשרי היה לכנס את כל השירים של אריק איינשטיין בערב אחד, אבל חבורת ההפקה והניהול האמנותי שמנתה את היועץ המוזיקלי חיים שמש, המנהל המוזיקלי יהודה עדר והעורך הראשי יואב קוטנר, עשתה מלאכת קודש בבחירה, בניפוי ובהתאמה של הרפרטואר, כשלושים בלבד, לארסנל המבצעים המרשים שעמד בסופו של דבר לרשותה. להוציא אולי את חלקו של שלומי שבת שבחירת השירים עבורו הייתה צפויה ופשטנית מדי (במיוחד "קפה טורקי", "שכשנבוא" ו"שיר מספר שמונה"). מצד אחד אולי היה בה כבוד גדול - בכל זאת, מנה יפה של ארבעה שירים (כולל "הכניסיני תחת כנפך" שבו ) - אך גם עלבון לא פחוּת, בבנאליות היצירתית שבה. בכל אופן, שבת היה אחד הבודדים שניצל את המעמד למחווה של ממש.

המצטיינים: בר, קרפל, שבן, רותם

מיקי גבריאלוב, שפתח עם איילה אינגדשט וחיים רומנו, בשיר הנושא ("אני ואתה נשנה את העולם"), כמעט שגנב את ההצגה במסה הקריטית ובכמות השירים שהלחין לאריק, והגיחה המפתיעה-מפריעה והלא מתוכנתת שלו לביצוע "היא תבוא" עם קורין אלאל, הייתה נסלחת ומובנת. היעדרם של יוצרי-מפתח אחרים בקריירה של איינשטיין (מיצחק קלפטר ושם טוב לוי ועד יוני רכטר ושלום חנוך) היה משמעותי. הקומץ (מארקדי דוכין ומיכה שטרית ועד פיטר רוט וגיא בוקאטי) היה רחוק מלהשביע את הארי(ק), אבל קשה לבוא בטענות. למרות שניתן היה לצפות לייתר התלהבות מדוכין (בביצוע "יש בי אהבה") ולשליטה במלים (ב"שיר שאחרי מלחמה") מצדו של שטרית. והוא לא היחיד: רבאק חברה`. אתם באים לשיר שיר אחד, למדו אותו בעל פה. כמה שורות זה כבר? אל תפזלו לטלפרומטר. זה לא נראה הצדעה, זה מצטייר כמו הפרעה.

חלק מהביצועים היו מרשימים במיוחד. שלמה בר המצוין כתמיד הפך את "אמא אדמה" לשיר שלו, חם שורשי ומנומק; אמילי קרפל (שאצלה גם ירידה למכולת השכונתית היא הופעה מושלמת) עשתה דבר דומה ל"לילה"; משה פרץ זיקק את "ערב מול הגלעד" בשירת הפעמונים שלו; שלומי שבן (אלא מי) הפך את הפארק לצוותא בפרשנות דקדקנית ל"סע לאט" המיתולוגי (ואגב כך הציע אלטרנטיבה ללאונרד כהן בפארק הירקון); אך מעל לכולם הפתיע נעם רותם בגרסה נהדרת ומצמררת ל"תוכי יוסי", שלטעמי אפילו האפילה על המקור האיינשטייני.

"הדג נחש" ניסו לקחת את "קח לך אשה" לגרוב שלהם - מעניין, מקורי, אבל לא פתור; עברי לידר לקח לטיול במחוזותיו שלו את "הימים הארוכים העצובים"; "כנסיית השכל" ניסתה לעשות מעשה בלתי אפשרי עם "מה אתי?" ולהפוך בלדה אישית לסטנדרט של רוק כבד שכמעט הפך למעשה מגונה; אפרת גוש האדירה את המיתוס האיינשטייני בדבר שבחי ההתנתקות עם (אתה) "אוהב להיות בבית"; עלמה זוהר נתנה זווית אישית כפולת פרשנות ל"כמה טוב שבאת הביתה", אך לא מספיק מלהיבה; ומוש בן ארי לפחות לא הפריע הפעם לשירה בציבור (כפי שעשה ביום הזכרון התשיעי למאיר אריאל) עם "למה לי לקחת ללב".

ל"כשתזכור", השיר של גיא בוקאטי, היה אולי ערך חברתי-תודעתי חשוב, גם באזכור החייל הנעדר גיא חבר וגם בחיבור המתבקש לחייל השבוי גלעד שליט, אבל ערכו האמנותי קלוש ביותר.  

לעומתם החטיבה הרוק`נרולית של "רוקפור", שבזמנה הקליטה אלבום מחווה לאריק איינשטיין, הייתה מנומקת כדבעי וגם שימשה פתרון מצוין לאירוח אמנים ברצף: שי להב ואורן ברזילי מ"מופע הארנבות של ד"ר קספר" עם "צא מזה", חמי רודנר עם "אבשלום", מוקי עם "אני רואה בדרך לגימנסיה" ובעיקר ירמי קפלן, שכהרגלו נתן תמיד הצגה, עם "כשאת בוכה את לא יפה". גם השילוב של מאור כהן (שפעם נחשב ליורש אפשרי של אריק ובפארק התאפק שלא לחקות את איינשטיין) עם פיטר רוט ב"זו אותה האהבה" היה מוצלח ומעניין, הרבה בזכות הצבע הבלוזי הנהדר שסיפק ניצן עין הבר בכלי הנשיפה.

הסיום, עם שירה צעקנית מדי לטעמי של שרית חדד ב"עוף גוזל", לא היה המתבקש, לאו דווקא באשמת המבצעת. סיום הולם הרבה יותר יכול היה להיות בשירה משותפת של כל המשתתפים של "עטור מצחך", שנרמז בקדימונים לקראת המופע, וספק התבטל בגלל חוקי העזר העירוניים של חולדאי, בדבר כיבוי אורות באחת עשרה בלילה בדיוק.

עם שיבוץ חכם ומושכל של קטעי וידאו וקטעים מסרטים בכיכובו של איינשטיין, וריאיונות קצרים וערוכים עם כוכב הערב שלא הגיע למסיבה - וגם האהבה הגדולה שהורעפה עליו, היא לא סיבה מספיק משכנעת לחרוג מן ההרגלים הישנים - קיבלנו ערב מרגש, מעשיר ומהנה של אגדה מקומית. ואם ההכנסות מן המופע יצליחו לסייע לפחות לילד אחד, לקבל הזדמנות לבטא את הפוטנציאל שלו, לחרוג ממעגל חייו וממצוקות היום-יום, אריק איינשטיין עשה עוד מעשה טוב אחד, גם אם נשאר לשבת בבית.
 
אני ואתה בפארק. אמני ישראל שרים אריק איינשטיין.פארק הירקון. 2 ביולי 2009