סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: ארבעה אלבומים חדשים
 

 
 
הנימה הענוגה של מירי מסיקה, הקאמבק המשכנע של אדם, האינטגרציה הנפלאה של קובי אוז והבוסריות של אביהו שבת


מירי מסיקה – נשיות ורגישות 
 
הקצב של מירי מסיקה אולי מהיר מדי. אלבום שלישי בחמש שנים מסמן הספק גבוה מדי ששכרו עלול לעלות בהפסדו. אולם מעבר לכך, "חדשות טובות" הוא אלבום נהדר, רב פנים ומלא צבעים, תקליט שחוגג נשיות צעירה ומשתוקקת, וברבגוניותו מאפשר למסיקה להביא לידי ביטוי את יכולותיה הדרמטיות בהגשה.
 
מצד אחד הוא עבודה יפה, מלאת השראה, צלילים ונגיעות בז'אנרים אקזוטיים - מאתני, דרך פלמנקו ועד ג'אז - של אורי זך, המפיק המוזיקלי (מלבד שלושה שהפיק יוני בלוך) שנשען על גיטרות אקוסטיות (סביב היציבות הבטוחה של יונתן פריג' בגיטרה החשמלית) וכלי מיתר. מצד שני הוא נשען על איכויותיה הקוליות הנדירות של מסיקה, רגישה ומדויקת, מלאת כוונה ונשמה, עד כי ניתן לחוש בהבל פיה, ובכלל - מופת לביצוע של זמרת נדירה.
 
הדרישה ממסיקה להביא בשורה מוזיקלית חדשה, ונשמעות כאלה, היא מגוחכת ומצחיקה. היא עדיין כוכב בנסיקה, לא סופרסטאר מבוסס. וזה הזמן שבו היא צריכה לבנות את עצמה, להרחיב את המסד עליו תושתת הקריירה העתידית שלה. ואם "בשורות טובות" הוא המשך ישיר של שני קודמיו ("מירי מסיקה" ו"שלום לאמונות"), זה מה שמתבקש ונכון לעשות.
 
אם תזגזג בין נסיונות חידוש ותעייה, היא עלולה לבלבל ולהטעות. קודם כל היא צריכה לבסס ולייחד את הקול שלה בחומרים עמם היא מרגישה הכי טוב. הצורך להתמודד עם אתגרים וסגנונות עוד יגיע. וגם אצל קרן פלס, אריק ברמן, איה כורם, עופר בשן, ברק פלדמן ויוני בלוך אפשר למצוא אמירה ובשר.
 
יש בקול ובשירה של מסיקה איזו נימה נוגה ענוגה, שמקנה לשירים (13, 51:13 דקות) נופך כן ואותנטי, מזהה אותם איתה. וזה הולם את האמינות של שיר הנושא, הכמיהה לבשורות טובות בים העצב מסביב, ובעיקר מתאים לעיסוק האובססיבי כמעט שלה בתקתוקו של השעון (ביולוגי כמטאפורי), בזמן שאינו עוצר ובסימני הנוף והגוף שהוא משאיר אחריו, שהוא לב-לבו של האלבום: מ"הי אחותי" הנחפז לבלוע את החיים ומחמיץ את הנעורים, דרך הערגה והגעגוע של "לרגע נדמה" היפה, הפרידות ב"על הכתף של תל-אביב" וב"מה עשית" ועד "שתי גדות" המקסים, ואם תרצו - גם באהבה המתסכלת והלא ממומשת שב"נטלי" המרשים (שנושא גוון טיפקסי) ובהרהור הפילוסופי משהו ("ומוקדם מדי לדעת/ אם היינו רק מבחן של הנפש הצפופה...") שב"הוכחה" הנועל.
 
ליאור אלבו מספק למסיקה שלושה שירים, מהיפים שלה באלבום. "פנינים בנהרות", וידוי של בת באוזני אמה על החמצה של אהבה, כשהפלמנקו מתפתח לניגון אתני מענג, ו"התזמורת ניגנה" על חשש מקשיים וממהמורות בחיי הרגש - שניהם כמו נכתבו למידותיה של ריטה, ומסיקה שוחה בהם בצורה מושלמת. כשגם האהבה השורפת שב"עזבוני לנפשי" הולמת זמרת בסדר גודל דיוותי. עם זאת, למרות הביצוע המצוין והסיכויים היפים להיות להיט הופעה, אני לא משתגע על התעתוע הכתוב היטב של "יום ראשון" (אריק ברמן), שהמסר שלו הוא הבוגד בבוגד פטור.
 
והעברית? הלוואי שיכולתי להחמיא ולצאת מגדרי, אך יותר מדי טעויות ומעידות קטנות מצטרפות למסה קריטית מביכה. על מירי מסיקה להקפיד ולהשגיח יותר בכבודה של השפה, ולמרות שבלייבל "עננה" לא מכירים בחיוניות ייעוץ לשוני, היא חייבת את זה לעצמה, אם ברצונה להיות גדולה באמת.
 
מירי מסיקה. חדשות טובות. עננה / התו השמיני
 
 

קובי אוז – פנינים ושכיות חמדה
 
לקובי אוז אין בעיה עם העברית ב"מזמורי נבוכים", אלבומו החדש, השני שלו כסולן, והראשון אחרי פירוק טיפקס. כשהוא רוצה הוא שוחה בה כחזן מתפייט בספר התפילה. בדרך כלל הוא רוצה, ומקפיד ויודע, ותענוג להקשיב לו ולמילותיו. וגם כשהוא לא, מן הסתם בכוונה מראש, כמו ב"זלמן זה לא אתה" שהוא מזמורוק'נרול מהחיים, הוא עושה זאת בחן של מי שמודע לסטיות התקן.
 
"מזמורי נבוכים" זכה להיות תקליט אחרי שהורץ כהופעה, עוד אפיון לדרכו הייחודית של אוז להחדיר את מסריו בדרכי נועם, כמי שמעדיף את המתינות, האנושיות והפייסנות על פני המדנים, היריבות והפלגנות. כשמו, האלבום נועד לקרב את כל המתפללים, הידענים והאפיקורסים בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל, והוא מציע תריסר שירים (49:35 דקות), משלו וגם מן המקורות ("שועת עניים" מתהלים ו"ידידיי די" של ר' יהודה הלוי), שבחסות ההומור האופייני וסובלנותו הידועה, הם חגיגה לאוזן ולנשמה.
 
מדובר בפנינים ובשכיות חמדה, לא פחות. שירים, סיפורים, מכתמים, משלים, תפילות ומזמורים, שבלהטוטנותו המילולית, בחתימת קולו ובהפקתו המוזיקלית, ראוי שייכנסו למערכת החינוך ולתוכנית הלימודים. גם שיטת ההקלטה, 'לייב' באולפן, מוסיפה לאמינותם ולחיוניותם. כשגם חוברת המילים, שתפחה לממדים של מיני-ספרון, מקושט בציורים ממוחשבים, במראי מקומות ובפירושים פנימיים, מוסיפה לוויית חן לכותר.
 
בחלק מהשירים נשמע אוז כגרסה הקלולסית של שולי רנד - הגישה נשארת רצינית ומחויבת, רק ההגשה משועשעת ומחויכת. במרביתם מנשבת רוחו של רבי שלמה קרליבך, שהשפעתו הגדולה על אוז ניכרת בלחניו האינטואיטיביים. במקצתם תוכלו לזהות עקבות יותר מובחנים, כמו מפגש פסגה מעורר השראה בין קרליבך הנ"ל, מאיר אריאל ז"ל ואהוד בנאי יבל"א ב"תפילת החילוני", או פיסת אינטגרציה ארצישראלית-ימתיכונית ב"געגועיי לגעגועים". אגב, שיר הנושא הוא המהום יה-בם-במי.
 
זה לא אלבום של להיטים, למרות שהרדיו מתאמץ לבוא לקראתו. זה תקליט של חתיכות חיים ורסיסי מציאות מלאי אנושיות, טוב לב וכוונה טובה ומכמירה (במיוחד "איש עם שלט מקרטון"). יש בו גם סגירת מעגל של אוז לא רק עם סבו ושורשיו (ב"שועת עניים") אלא גם עם ההתחלה של "טיפקס" (בגרסת האנפלאגד של "הרבי ג'ו כפרה"). וגם חבורת נגנים משובחת ביותר, בראשות אדם מדר, שפרשנותו הכלית משכרת ומחוללת נסים ונפלאות.
 
והכי משמח? האלבום מסתיים בהבטחה: "נקבת השילוח", שיר מהחיים האמיתיים ("למטה פכפוך, למעלה סכסוך/ נלחמים על אדמה ומזהמים את המים") שהוא לא רק ביקורתי חברתי-מדיני, אלא גם שונה מוזיקלית באופיו, מהווה צעד אחד קדימה ופותח דלת לאלבום הבא, עם הסיום: "יש לי הרגשה שעוד אחזור". גם לנו. בכיף, באהבה ועם לב פתוח לרווחה.
 
קובי אוז. מזמורי נבוכים. עננה / הליקון

קובי-אוז-ענק.jpg
"מזמורי נבוכים" של קובי אוז, צילום: יח"צ

אדם – כאילו כלום לא השתנה
 
מצד אחד, קשה לי עם מבצעים שחוזרים אחרי היעדרות ארוכה ומשמעותית, ומנסים להמשיך מאותה נקודה בה הפסיקו כאילו דברים לא השתנו, כאילו הם נשארו מי שהיו ואין קהל חדש. מצד שני, כשזמר נושא חותמת ביצוע ייחודית וכל כך מזוהה, הוא לא יכול להפוך את עורו ולהיות מישהו או משהו אחר, במיוחד אם הוא מצליח להתמקד במה שהוא הכי טוב בו.
 
כזה הוא הזמר אדם ב"רגעים קטנים", אלבומו השביעי למי (ומי לא?) שהפסיק לספור. אחרי עשר שנים הוא חוזר מן הכפור למציאות שונה, כשגם המציאות שגרמה לו לפרוש זמנית דאז כבר לא היטיבה עמו. מצד אחד, עולה תהייה למה נשאר נאמן לצליל הרוק המחוספס מפעם. נכון שזה צבע קולו ואופי שירתו, אבל לטעמי הוא חייב היה לנסות לבדל, לא להמשיך מאותה נקודת זמן. מצד שני, אדם הופך את הרגעים הקטנים לגדולים ולמשמעותיים בהחלטה שלו להתמקד בבלדות כוח, שהן לא רק הכוח שלו, אלא גם הספציאליטה שלו.
 
עשרה שירים בתקליט (37:12 דקות), שהם גם פס הקול של הסרט התיעודי "חיים ואדם" שהוקרן לפני כחודש. שבעה מהם הם יצירה משותפת של יוני זיכהולץ ואיתי פרלמן נסיך, ובכתיבתם ניכרת יראה והערצה כלפי אליל נעוריהם, באופן שבו הם מנסים להפוך את טעויות חייו לדרמה מוזיקלית.
 
השירים הללו יותר מדי בנאליים (למשל, שיר הנושא, שעוסק באהבה גברית), צפויים (הבלדה המתגעשת "חורף", חורף כמצב רוח) וגם לא אמינים ("ריח ים" נשמע תלוש ו"לא נגמר הים" יכול היה להתפתח לבלאדה קורעת לב, אבל נשאר מינורי ולא מרגש), למרות החשיפה-כביכול, הכנות והאמירות הישירות שהם מבקשים לשדר. השירים הטובים יותר שלהם הם "אין יותר שדים" הפותח והטעון, שהוא עמוס משמעויות ומשקף היטב את אדם, כאן ועכשיו, ו"פריז ברלין", ספק מסע אמיתי ספק אפוס משוחזר.
 
השירים הבולטים באלבום נכתבו בידי אחרים: "אל תתני לי לעזוב" של חמוטל בן זאב ואורן לב הוא בלדה אמפתית יפה, שמבוצעת ללא לחץ, בנעימות וברגש, ו"בית" של חיים קינן ואיתי פרלמן נסיך הוא בלדה טעונה ומרגשת, על פרידה מאמא, מבית, מהעבר. בזכותם ובזכות המצוינים לעיל "רגעים קטנים" הוא אלבום קאמבק ראוי ומשכנע. השאלה היא אם הוא יכול לשמש פלטפורמה יציבה לשובו של אדם להופעות סדירות. הפורמט הוא שיקבע. אגב, לעברית שלו אין טענות. היא מפתיעה לטובה.
 
אדם. רגעים קטנים. Play Records
  


אביהו שבת – שירים במשקל נוצה
 
אנריקה שבת? אביהו איגלסיאס? יורש העצר של שלומי שבת מנסה להידמות לטראקאן, נסיך הפופ הטורקי, בחיבור שיש בו הפוך על הפוך - גם לשורשים של אביו ומשפחתו, גם למרחב האתני-אלקטרוני. כשדווקא המפיק המוזיקלי המוכר פחות (ניצן קייקוב) אחראי לשילוב אתנו-דנסי מושלם עם שישה שירים. שני האחרים, הידועים יותר, מסתפקים במחצית הכמות כל אחד, ובקו אינטגרטיבי פחות: הנרי הולך על מוזיקת מועדונים משוכללת ונדב ביטון מדגיש יותר את הצליל הים תיכוני.
 
ההפקה המוזיקלית היא הצד החזק של האלבום (38:09 דקות). עשויה ברוחב יד, עם עושר של נגנים, כלים, צלילים ואפקטים. הזמר, לעומת זאת, מרשים הרבה פחות. קשה להבחין בכשרון יוצא דופן. הבוסר מסתיר. גם ההישענות על דמיון קולי בלתי מוכחש לאבא המפורסם (בעיקר בבלדות כמו "אהבת חיי", "להיות" ו"אותך בחרתי", ששתיים מהן הוא כתב) מעידה שלנער יש עוד כברת דרך רצינית ללכת כדי להתמלא בנפח משלו ובמשקל של אמירה. ויכול להיות שהוא צודק כשהוא נמנע עתה משימוש בשם משפחתו הטעון והמחייב. רק כשיהיה ראוי לו, יוכל להיות שבת גאה.
 
עם 12 שירים במשקל נוצה, כולם ברווח שבין הטי-שירט שלו לגוף שלה, אביהו הוא בינתיים רק פרח. אפשר שבנות עשרה מצטווחות למשמע שמו ולמראהו, אבל לאוזן בוגרת ומנוסה אלבום הבכורה של אביהו לא מעניין ולא אטרקטיבי. הלוק והאריזה מודגשים יותר מהתוכן. והעברית? ילד. מה אתם רוצים ממנו? שיגיד הִקסימו כשכולם בסביבה מעדיפים הֶקסימו? אבל זו הבעיה האחרונה שלו.
 
אביהו שבת. אביהו. Play Records

אדם-ואביהו-ענק.jpg 
מימין: "רגעים קטנים" של אדם, "אביהו" של אביהו שבת. צילום: יח"צ



02/03/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע