סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: על שירים מהתקופה ההיא
 

 
 
יוצרים עכשוויים לא כותבים יותר על השואה. עמוס אורן מסביר למה וגם לא חוסך עצה טובה מהמדינה


בין כאן ועכשיו לשם ומזמן
 
לתוך הטקסים האלטרנטיביים ליום השואה ולדיונים בשימור זכרה היום ובקרב הדורות הבאים, חלחל השבוע נושא המוזיקה הפופולרית, והיעדרם המודגש מרשימות השידור בתחנות הרדיו - ערב יום השואה, במהלכו ובכלל - של שירים "חדשים" שעניינם שואה, מוראות המלחמה ההיא, אובדן החיים במחנות ההשמדה, זכר הנספים ונחיצות הדיאלוג עם העבר היהודי ותרבותו המוכחדת.
 
באופן טבעי, דיון בנושא כזה אינו יכול שלא לעסוק בהשוואה, עם דרכי הביטוי והנוכחות של השכול והקורבנות הישראליים מאז עצמאותה של המדינה, במוזיקה הפופולרית, ששיאן - אפרופו יום העצמאות המתקרב - ב"עוד מעט נהפוך לשיר", מפעל ההנצחה השנתי של גלי צה"ל, שמזרים באופן קבוע מחזור שירים חדש למחזור הדם של מעשה ההנצחה.
 
באופן גס, ולפעמים גס מאוד, ההבחנה היא בין ישראלי ליהודי, בין כאן ועכשיו לשם ומזמן, בין עבר קרוב לבין עוד-מעט-היסטוריה, בין חללים בודדים ומזוהים, במאבק קיום של אין ברירה ואף הירואי, לבין מסת קורבנות, שאף אם היא נושאת שמות פרטיים היא בלתי נתפשת בכמותה הגדולה ובהבנה שנספתה בהכנעה ובכניעה נואלת. וזה גם, בהכללה לא פחות גסה, בין עברית חיה ליידיש מתה. נושאים ועניינים שמרבית היוצרים בני זמננו לא יודעים, לא מסוגלים, לא מוכנים נפשית וגם לא מעוניינים לעסוק בהם, לכתוב עליהם, להלחין אותם וגם להקליט ולבצע אותם.
 
גם מבלי להיכנס לדיון-משנה בתרבות הצריכה ובהיבטים המסחריים שנלווים לאמנות בת זמננו, ברור שלעניין הגיל - של היוצרים והמבצעים, גם של העורכים והמגישים, גם של הצרכנים והמאזינים - משמעות מכרעת במחסור הכרוני, שגם הולך ומתגבר מן הסתם, לנוכח שפע היצירה האחרת בכלל והמונצחת בפרט, בציבוריות הישראלית בכלל ובתרבות הרדיופונית בפרט. בהחלט נושא כאוב, אפילו פצע מדמם.
 
ליוצר הישראלי העכשווי, וכמעט לא משנה מה גילו, קימום ויצירת שירים חדשים על המלחמה ההיא, גם אם היא גבורת הרוח היהודית, מצריכים נבירה ארכיונית ומוזיאלית, בקיאות, מחויבות והתמסרות לעניין כמעט בלי גבול. וגם אז, קיים ספק וחשש מתוצאה מאולצת, לא אמינה ולא משכנעת. הרבה יותר קל, פשוט וטבעי בעבורו להתעסק בחומרים קרובים, נגישים וזמינים, שבכותרות העיתונים, בכתבות המגזינים וגם בעזבונם של נופלים. הם נוחים יותר לפרשנות, בתוקף אמות המידה של חיינו הנוכחיים, החיים שחייבים להמשיך. למול החומרים הוותיקים, השבירים והלא גמישים, המקודשים והחד משמעיים. ובקיצור, הבעייתיים לטיפול נכון ונבון, עכשווי ורלוונטי.
 
איפה המדינה?
 
יש פה גם עניין של צעיר ל"זקן". מתאם בין יצירה צעירה, חיה ותוססת, כתובה, מולחנת ומבוצעת בידי צעירים, אלה החיים עימנו, לבין יצירה וזיכרון שחיים בעבר, בתרבות כתיבה ושירה אחרת, בשפה "קשה", ישנה וארכאית, שאין לה מבצעים בני אותו גיל. מתאם שהוא גם עניין מובהק של אמינות, שהרי אמנות חייבת - מעבר לרגשות שהיא מעוררת - גם לשכנע. וחובת החוויה או הקרבה האישית היא כמעט הכרח.
 
ומה לעשות, בישראל כבר גדל דור שלישי לשואה (ההיא) עם הכנה לדור רביעי (ולאיום האירני). והסכנה הגדולה (של מעשה ההנצחה התרבותי) היא שעם לכתו של הדור הראשון, הניצולים מאודי המשרפות, אנשי העדות, השואה תהפוך לסיפור רחוק, עדיין כואב ונוקב, אבל ללא זיכרון חי הוא יהיה היסטוריה. וכבר יוצרים בני הדור השני לא כותבים על השואה ומוראותיה כמו על הזיכרון ממנה, כפי ששמעו (או לא) בבית או קראו בשירים ובספרים שהותירו אחריהם הנרצחים.
 
השאלה המרכזית היא לא למה לא מקליטים שירים "חדשים", בין אם הכותבים נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה ובין אם מלחינים יצירות ששרדו ועניינן הוא אימי התקופה השחורה ההיא - שהיא עניין אישי, וכרוכים בו אדישות, עצלנות, חוסר אמונה ב"מסחריות" החומר, אלא איך מתמודדים ברמה לאומית-ממלכתית עם הזיכרון ועם הצורך להשאירו באוויר דרך קבע, בדרכים ובאמצעים "פופולריים".
 
יש אמנם "יציאות" והבלחות. שירים ספורים שמתכתבים עם הזיכרון. וזאת, בעיקר מפני שלא כל כוכבי הפלייליסט הרדיופוניים הם אמנים מבוססים, מרכזיים, מחויבים ומנומקים כמו יהודה פוליקר, שלמה ארצי או חוה אלברשטיין. אך כדי שאמנים מסוגם של ערן צור, נועם רותם או רונה קינן, וגם אהוד בנאי, קובי אוז או "כנסיית השכל" (גם יהדות צפון אפריקה הרגישה את נחת זרועו של הצורר הנאצי) ואפילו עידן רייכל, מוש בן ארי וקובי אפללו, יוכלו לתרום מיצירתם, מהבנתם, מנאורותם וממעמדם לטובת העניין (ולא "להפקירו" בלעדית להוצאת עצבים וזעם כנגד גזענות, פאשיזם ונאציזם בידי הרכבי רוק והבי מטאל), יש צורך בהתערבות המדינה.
 
ולא בתרבות מטעם או בדרכים קומיסריות, פוליטרוקיות ובולשביקיות, של כפייה, הכוונה וצנזורה, אלא ביצירת מנגנון תרבותי-כלכלי, שיאפשר מענקי התפנות למעשה היצירה - לנבירה, לאיסוף, לכתיבה (אף לתרגום אם יש צורך), להלחנה וגם להקלטה. וגם לבחור את הראויים להוציאה לפועל - אם בהתמודדות במכרז (מתנצל מראש על הצלילי הציני-משהו) או בהגשת רעיון לפרויקט, אם ביוזמה אישית או בהתגבשות קבוצתית.
 
ואם לא משרד התרבות דל התקציבים יקרא לפעילות מבורכת שכזאת, אני משוכנע שאבנר שלו, מנכ"ל "יד ושם" בהווה וקצין חינוך ראשי בעברו, ימציא את התקציבים וישמח להתמודד עם אתגר שכזה. ובלבד שתהיה כתובת. כבר מחר. כי הזמן דוחק והמלאכה מרובה.


13/04/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע