סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: בן זאב, ברזילי, בר
 

 
 
עמוס אורן על האלבומים החדשים של דורי בן זאב, אורן ברזילי וילד הפלא בן ה-15 תומר בר


דורי בן זאב - אלבום למבוגרים
 
"מתחת לכובע" הוא אלבומו השביעי של דורי בן זאב, אמן רב-פנים שפעילותו נפרשת מאחורי המיקרופון ברדיו ועד למשחק על הבמה, בעיקר בהצגות פרינג'. בדור הקודם נחשב בן זאב לפרקים ובטעות כזמר, ולא היא. כשדר רדיו וכפזמונאי בן זאב הוא איש של מלה. המלה, העברית כמובן, היא החשובה ביצירתו. היא שעומדת במרכז עבודתו, במרכז ההבעה, גם הרדיופונית, גם הבימתית, וגם האולפנית.
 
אם תרצו, דורי בן זאב הוא פרזנטור. פרזנטור של  העברית (וחבל שאין מלה מתאימה בשפתנו לתיאור המציגנות שלו), האיש שמעביר את תמצית העבריות של המלה והשפה. אמן של חריזה, השתעשעות ומשמעות כפולה, מלים נרדפות, לצון נופל על רצון, תגליות והברקות לשוניות. ככזה הוא גם סוג של דון קישוט, גם אביר השימוש בה וגם אחד החיילים האחרונים במערכה על שימורה. ודווקא תלמידיו הנאמנים, מדני סנדרסון ואריאל הורוביץ ועד גלעד כהנא ובני בשן, יכולים להעיד ביצירתם שהמלחמה אבודה.
 
אלבומו החדש (10 שירים, 32:03 דקות) מחזיר לרגע את הילת העבר לראשו של בן זאב. השם מסמן את הכוונה, מועיד את היצירה לכאלה שיש להם משהו מתחת לכובע. וכמובן הוא ממשיך לגלות ולזהות שוב ושוב (בעזרתם של תמלילנים כמאיר אריאל, יגאל בשן, אריאל הורוביץ ואחותו חמוטל בן זאב, ומלחינים כאיילה אשרוב, אריאל הורוביץ ועובד אפרת, שהוא גם המפיק המוזיקלי)  את המוזיקליות הטבעית של הלשון - "בונגה-לו, בונגה-לה" (ב"אכזבות באכזיב", כפי ששמו מעיד) או "כידידים, כידידים, ידידים, דים-דים" (ב"ניפרד כידידים").
 
להערכתי, יש בהתחכמויות הלשוניות האופייניות לו, משהו ארכאי שכבר לא מדבר לבני הדור הצעיר, דור הטוקבק, האסאמאס, הפייסבוק והטוויטר. הם כבר צורכים הומור מילולי מסוג אחר. יוצא מכך ש"מתחת לכובע" הוא אלבום למבוגרים, לבני דורו של דורי, או לכל מי שמזהה את עצמו כתלמיד, מאזין וחבר של בן זאב.
 
סימוכין לכך תמצאו במקצבים ובז'אנרים המוזיקליים הנושנים באלבום, כמו הטוויסט של "לגור על ההר", הבוגי של "אהבה אהבה", הטנגו של "ניפרד כידידים" או הניגון החסידי שמתגנב ל"הסנדל". אולם גם בצבע המוזיקלי של האלבום שנהנה מהנגינה המשובחת (והג'אזית באופיה) של כרישים כאלונה טוראל, פטר ורטהיימר ואהרל'ה קמינסקי.
 
והעברית? הודות להגשה הברורה והמדויקת, שכאמור מבליטה את המלה, אפשר לסלוח על היעדר חלק מהטקסטים (בשירים כמו "אכזבות באכזיב" ו"כל מה שיש לי" למשל), אבל לא על טעויות דקדוק ב"אהבה אהבה". שתיים בלבד וגם הן זניחות (וְשטיחים וְספרים) אבל כמה שהן צורמות אצל אחד כמו דורי בן זאב.
 
דורי בן זאב. מתחת לכובע (High Fidelity) 

אורן ברזילי - פואמה בתריסר חלקים
 
אחרי האנגלית של אורן ברזילי לא פשוט לעקוב ללא הטקסטים המצורפים באריזת הספר המהודרת והמשובחת. ואי אפשר לדעת אם השירה שלו מושפעת מבחירה מרוד סטיוארט, אסף אבידן וצרודים, פגיעים ורגישים אחרים, או שהיא תוצאה של אין ברירה, של צלקות מחלה לא קלה בה לקה לפני כשנתיים, ששיתקה את כל פעילות גופו מלבד את מערכת הנשימה. בכל מקרה האלבום הזה הוא פרי התמודדות עם תהליך האישפוז, שבו הוא שילב מוזיקה, שירים ומונולוגים, במופע שרץ מספר חודשים טובים בסלון ביתו. 

אורן-ברזילי-צלם-רון-גולני.jpg
אורן ברזילי (צילום: רון גולני)

12 שירים (43:55 דקות) יפהפיים וקסומים באלבום עם השם הטעון, שמשקף את תנודות מצב הרוח בתקופת ההחלמה הלא פשוטה, ואת המאבק שלו בה. ההפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט, משווה להם אופי דיקנסי, אפלולי וערפילי, מעורער, טריקי, לא מבטיח ולא בטוח, באווירה קברטית-קרקסית-וודבילית, כשל להקה נודדת.
 
מצד אחד, המוטיבים מונוטוניים ומחזוריים, כמו היו אותו שיר בוריאציות שונות - מואטות ומואצות, מוחלשות ומודגשות - אך מיטיבים לשקף תנודות של דכאון; מצד שני, השירים גם מספיק צבעוניים ומגוונים כדי לגבש את עצב לכוח ואת הדכאון לעוצמה, וגם להבטיח סוף טוב, בעצם העובדה שהאלבום נהרה.
 
זה לא אלבום של להיטים. אמנם השירים יכולים לעמוד לעצמם, אך ביחד הם מהווים פואמה של תריסר חלקים בלתי ניתנים להפרדה, כמו פרקים בסיפור, ולכן גם האריזה  - פורמט של ספרון קשה כריכה. ומלבד השירים, שכולם באנגלית כאמור, בין דפיו מקופלים-נחבאים גם מונולוגים בעברית לביאור, להדגמת ולהעצמת התחושות, וגם קולאז'ים של תמונות מצהיבות כביכול מתקופות קדומות וגם המסמכים הרפואיים של המחלה - תולדותיה, הדיאגנוזה, הערכת הרופאים, הטיפול, ההשלכות וההחלמה.
 
עם כל הכבוד לתחושות ולרגשות של ברזילי, לנכונותו ולאומץ שלו לחשיפה, סיפור הביניים דרמטי מדי לטעמי, אפילו כשהוא מסופר ממקור ראשון. המוזיקה נפלאה, אין ספק. עשויה המומחיות ומבוצעת ביד אמן. כובשת מהצליל הראשון, ממש תענוג.
 
והעברית? דווקא חסרה לי. אמנם לברזילי ניסיון רב שנים ולא מבוטל בניו יורק, אבל הייתי שמח לשמוע את הגרסה העברית של האלבום המשמעותי הזה לחייו. זה היה יכול להיות אתגר יצירתי ותרבותי מרתק ומסמך אנושי מאלף. באנגלית, יש כאן סוג של בריחה, אל הקלות-כביכול של העשייה, למרות האומץ שבחשיפה. בעברית החוויה הייתה יכולה להיות הרבה יותר עזה.
 
אורן ברזילי. שדים של עצב סופות של אושר (High Fidelity)

תומר בר - ילד טוב ירושלים

אני לא מת על ילדי פלא, במיוחד לא על ההורים שדוחפים אותם, ויהיו - אלה ואלה - מוכשרים ככל שיהיו. ואני לא מתכוון להתכחש לכשרון המוזיקלי יוצא הדופן של תומר בר, גם כיוצר ג'אז וגם כפסנתרן, ובטח לא לכישורי ההפקה והנגינה בגיטרה של אביו אצ'ה, מהצוללת הצהובה בבירה. אני רק מטיל ספק בכנות האמירה של "אני שפן בלוז" אלבומו השלישי של בן העשרה, ילד טוב ירושלים.
 
והשלישי הוא אלבום פזמונים ושירים (13 במספר, 52:38 דקות) אותם הספיק בר ג'וניור לכתוב ולשיר לעצמו בתקופות שונות. ואני שואל: מתי בכלל? מוכשר ככל שיהיה, מחונן ככל שהוא, פנטזיונר ככל שהדמיון משיג, שני אלבומי ג'אז כבר מאחוריו, צריכים קצת ללמוד, פה ושם לאכול, ללמוד מוזיקה ולעשות חזרות (שהרי גם כשרון צריך תמיכה טכנית), מתי הספיק ילד בן 15 לכתוב שירים? ואם כבר: כמו שהם נשמעים, חלקם לפחות, נשמעים בוגרים ומבוגרים רגשית על גילו ומידותיו, גם אם הנער מפותח הורמונאלית וגם אם הוא מחוזר קונספטואלית. ואני אומר, שלא ייתכן שלא הייתה יד מכוונת או מסייעת בכתיבה או בעיבוד המילולי, ואפילו שהשגיאות בדקדוק ובעברית (שלא ייספרו מרוב!) אופייניות לתלמיד ממוצע במערכת החינוך הישראלית.
 
כמה זיכרונות יש כבר לבן עשרה לכתוב עליהם שיר כמו "עוצר להסתכל"; או כמה עצב ופרספקטיבה לכתוב על "ההיא שכבר הלכה"; "מתישהו זה ייגמר/ אבל עדיין לא/ מתישהו לא יישאר/ אבל עדיין לא", יכול לכתוב מישהו עם קצת ניסיון בחיים. אבל יכול להיות שאני טועה לחלוטין, שאין לי מושג מה זה ילד מחונן, שאני סתם מקנא, ושתומר בר בוגר ומפותח רגשית בצורה בלתי רגילה, ושלא האבא שלו החליט בשבילו שהתקליט הזה יהיה אלבום בלוז, לכשעצמו סוגה מוזיקלית שבשבילה צריך קצת עומק וניסיון, וצלקות ואכזבות, ולא בקיאות מוזיקלית או חקיינות גרידא.

   

יותר מבלוז זה פופ בגוון ג'אז. במבנים מאורגנים כמקובל בפופ וברוק, עם חזרות פזמוניות, וניסיון בלתי מוסתר לקרב את הפופ לג'אז ולהיפך. את הגוון הבלוזי כבר מספקות ההפקה המוזיקלית ונגינת הגיטרה של האבא.

בבסיס יש לחנים ומנגינות לגמרי לא רעים של תומר, שבהחלט ניחן בחוש מלודי מפותח וכתיבת לחנים קליטים, אם כי האלבום הזה מתכתב עם יוני רכטר (בעיקר "ילד", שהוא רי-מייק מושלם לרכטר ומוהר, אך גם "עוצר להסתכל" ואחרים) וגם עם אלון אולארצ'יק ("מתישהו" או "גם אותך אני אוהב"). וניכר מהבקיאות ומהידענות של תומר, שכנראה שמע הרבה מוזיקה טובה בבית.

אם תצלחו את מחסום האמינות, תגלו אלבום חביב, נעים ונוח להאזנה, ותתענגו במיוחד על נגינת הפסנתר המשכנעת, מלאת הבשר והאמירה של תומר. אפשר היה גם להוריד שניים-שלושה שירים במטרה לתמצת ולמקד את האמת.
 
תומר בר. אני שפן בלוז (התו השמיני)



03/10/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע