סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: התקווה, הכנסייה וקוואמי
 

 
 
על שלושה אלבומים חדשים מוצלחים: התקווה 6, כנסיית השכל וקוואמי והחלבות


תמיד בעד
 
לעמרי גליקמן, הסולן, המנהיג והכוח היוצר שמאחורי "התקווה 6", יש חוש נהדר לקצב ולמלה, בעברית וגם באנגלית. בעצם ג'מייקנית. תענוג לעקוב אחרי הדרך בה הוא רוקח סיפור מהמלים והפוך את המלים לכוח מניע של גרוב. פשוט נהדר. גליקמן הוא גם זמר נפלא, יחיד במינו. ניחן בקול עמוק וערב, עם ניגונים וניואנסים רבי גוונים ואפשרויות. מאוד נשמח, כולנו אני מניח, לשמוע אותו שר גם דברים אחרים, בסגנונות ובז'אנרים אחרים, לכשימצה את הרומן הנלבב שלו עם הרגאיי. אם כי, כרגע אין לו סיבה לעשות זאת.
 
"כל יום מחדש" הוא האלבום השלישי של הרכב הרגאיי החביב והסימפטי, ששמותיו (גם של ההרכב, גם של האלבום) הולמים היטב את הגישה האופטימית, החיובית ומלאת התקווה ביצירה המוזיקלית שלו. המעלה הגדולה של התקווה 6 בעיניי היא שהיא בעד. אף פעם לא נגד. גם המסרים הבוטים לכאורה, הכואבים, המודאגים והביקורתיים ("מנהיג חדש" באנגלית) שבשיריה, תמיד מחפשים את החיוב ("ואם אתאכזב מן העולם/ אדאג שראשי יהיה מורם...", ב"עפים עליי"), את ההיבט החינוכי, זה שאפשר להיבנות וללמוד ממנו.
 
הם אוהבי אדם, בעד החיים, איכות הסביבה, חיים בשלום ובאחווה, וגם החשש מפני מלחמה עתידית (ב"עוד ענן בא") או אזכורי בבילון, הרוע הנצחי (כמו בשיר "הג'וב איטלקי"), הם מלאי אמפטיה. שלא לדבר על תשדיר השירות המתמשך שעושה האלבום לציון, ישראל, הבית והמולדת, והלהקה הזאת צריכה להיות מסובסדת על ידי משרדי התיירות, החינוך וההסברה (גם אם אין כזה). 
  
  
 
וכל זה (11 שירים, 46:24 דקות) עטוף במוזיקת גרוב מקפיצה, מלאת חיים, שהפעם כולה עבודה עצמית - בנגינה וגם בהפקה המוזיקלית. כמו בשיר "בפרדסים של גן עדן", שכולו כמיהה אל השורשים, אל התמימות, אל הצרכים הבסיסיים, אפרופו סיפור גן עדן ושילוב של רגאיי עם הורה; האהבה השופעת, האינסופית כמעט, ב"כל יום מחדש"; וכמוהו "אהבה? אהבה!" מלא הכוח, האנרגיה והכיף; אם "אובמה", הגרסה המעודכנת של להיט ההופעות "גאידמק", יהפוך ללהיט אמריקני, שישחקו אותה, למרות שלטעמי החיבה היתרה למישל, אשתו של הנשיא האמריקני, היא קרתנית משהו (ובכלל, השיר מזכיר לי מערכון ישן של דודו טופז ז"ל). 
  
  
 
 
ודווקא הסיומת, בקטע הנסתר שאחרי הבונוס "אי יידישע ראסטמן" , הומאז' וחיבור יפה ומחמם לב עם אהוד בנאי, שהופך לחגיגה יהודית נהדרת, מקפלת בתוכה נימת ייאוש ופסימיות, נוכח זעקת הדממה ואי ההקשבה של האנשים.
 
והעברית? יש מעידות קלות, אבל בטלות בשישים בהתחשב בצרכי המשקל. חוצמזה, לגבי אחד ששולט בג'מייקנית, שהיא שיבוש מודע ואנגלית רצוצה, השפה של גליקמן וחבריו נהדרת.
 
התקווה 6. כל יום  מחדש (הד ארצי)
 
רעב יצירתי
 
"שורות של אנשים" הוא אלבומה השביעי של כנסיית השכל, ציון דרך ראוי לשבח בקריירה המפתיעה של השורדת הגדולה ביותר ברוק הישראלי. וכמה פעמים שהלהקה השדרותית (במקור!) הזו הוספדה. יותר מהכל מסתמן האלבום החדש וגם נשמע, כהגשמת חלום או שמא פנטזיה, של עבודה בבירת הפופ העולמית, באולפנים מיתולוגיים בלונדון.
 
עוד מוקדם לדעת אם "שורות של אנשים" מקדם את הכנסייה לעבר שיא חדש בדרכה המוזיקלית, בטוח יותר שהוא מרחיב את פלטת הצבעים שלה. ומדובר כידוע בלהקה שמצאה את כל הצירופים האפשריים במפגש בין שחור ללבן.
 
ב"שורות של אנשים" ההפקה המוזיקלית (משה בעבור, ירון כהן ומתופף ההרכב דניאל זייבלט) היא העיקר. אם "אוטוביוגרפיה", האלבום הקודם, נשא אופי סימפוני, האלבום הנוכחי נושא רוח אלקטרונית, לא בהכרח מתיישרת ומתיישבת עם הלהקה. ואלמלא הכתיבה המורבידית והשירה הקודרת והנואשת (של יורם חזן סולנה) אפשר היה לטעות בזיהוי הלהקה. כאמור, לא יודע לאן הניסיון הזה יוביל ולאן הלהקה הולכת ומתפתחת, אבל יפה שהם מחפשים שדות מוזיקליים חדשים.
 
וזו אולי הבשורה העיקרית של כנסיית השכל עתה. ב"שורות של אנשים" מצויות כל הסיבות שבגינן אתם אוהבים את כנסיית השכל, פלוס. ולמרות שהלהקה שמנה - לפחות באפשרויות הכספיות והטכנולוגיות שעומדות כעת לרשותה - היא מנסה לשמור את אותו רעב יצירתי. וזה לא דבר של מה בכך. 
  
  
 
 
זו יצירה קונספטואלית (49:39 דקות), שמתחילה בפתיחה שמייצרת אווירה, מסגירה מקורות השראה ומנסה לסמן מסגרת - ומסתיימת ב"אושר", שהוא יותר תחינה לאושר, דמוי שיר ערש שהולם דווקא חג מולד - אך ניתנת לפירוק (13 קטעים).
 
בראשם "שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן" של המשורר דוד אבידן, שמוצא גאולה בהתאמה נדירה לסאונד ולאופי של "כנסיית השכל". ממנו קל ליורם חזן ולרן אלמליח, שחתום על מרבית הטקסטים (שבעה מתוך 12, כשאחד, "הדליקו את הפנסים", הוא פרי עטו של המשורר שמעון אדף), לחזור אל הפסימיזם המוחלט והאינסופי ולהיעדר שמחת החיים האהובים כל כך עליהם. איך הם שרים ב"זכרונות" המרשים? "המציאות היא מחלה" (מלים של חזן דווקא).
 
אלמליח הוא גם זה שמעניק לאלבום את שמו, בשורה מתוך "מים שקטים חלק ב'", אותו הוא עצמו שר. ספק וריאציה, ספק שדרוג של "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה / שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע..." מתוך "אם כבר לבד" של "החברים של נטשה". בדידותם של החיים, האמיתיים או ההזויים, הבריאים או החולים. 
  
  
 
לטעמי היצירה הטובה והמשכנעת ביותר באלבום היא "הכל נשכח". רק ארבע שורות טבולות בתזמור המרשים של עמי רייס. שיאה של מוזיקה למתקדמים.
 
והעברית? להוציא את "ואין את ההוא שהיה והלך" הבלתי אפשרי (ואולי כן?) בלהיט "על מה את חולמת", העברית מפתיעה לטובה.אולי בהשראת אבידן, אולי בהשפעת הריחוק מהבית.
 
כנסיית השכל. שורות של אנשים (High Fidelity)
 
חגיגה לאנשים חושבים
 
שלוש שנים אחרי "מלחמת פופ", אלבומו הראשון של הראפר קוואמי (איל פרידמן) עם החלבות, וחמש שנים מאז "כולם יודעים את התשובות", הראשון שנושא את שמו, "זרים במאה ה-21", אלבומו השלישי, הוא היצירה הכי רוק'נרולית שלו עד כה. מן הסתם החלטה מכוונת מרגע הבחירה ברמי פורטיס כמפיקו המוזיקלי. אגב, שיתוף פעולה די טבעי, לאחר שפורטיס התארח בשני אלבומיו הקודמים של קוואמי. 

קוואמי-גוני-ריסקין.jpg
קוואמי והחלבות (צילום: גוני ריסקין)

ליתר דיוק האלבום הוא תמהיל של היפ-הופ, Pאנק, רוק ובלדות, מה שלא מפריע לקוואמי להביע את אכזבתו החברתית-פוליטית, ואולי גם את סלידתו, מהמתרחש בישראל. מצד אחד, מסרים בוטים, חדים וחד-משמעיים של ראפר חסר עכבות ומשוחרר לשון, מצד שני - בבלדות הרכות יחסית, מסתתרת מתחת לחספוס, נפש רגישה ורומנטית.
 
"זרים במאה ה-21" הוא אלבום שופע מלל. בחוברת המצורפת אין מקום להכניס תמונה. רק מלים. למרבה המזל מולבשות עליהן מנגינות מצוינות, באמת טובות, שעשויות להפוך את תריסר פזמוני האלבום (56:28 דקות) להימנוני הופעה ושירה. כמו שני השירים הפותחים, "בושות" ו"יום ראשון", שאם תפשיטו אותם מההפקה המוזיקלית (של נמרוד טלמון בראשון) תמצאו לחנים חביבים ויעילים כשל שירי ילדים.
 
הפגזת הלהיטים חסרת הפוגה והקצב חסר מנוחה. מההיפ-הופ המטריד של "תה", וכל הישראליאנה המכוערת בכפיפה אחת, ל"ד"ר רוק'נרול לפצעי הארד קור" הפאנקיסטי-אגרסיבי האופייני לפורטיס, עטיפה בדיונית מנוקדת בגיבורי רוק וגיטרה, ומשם ל"איך עוד לא", רוק מהיר, רעשני וכסחני, משל לאיוולת שבשירות צבאי ממושך ואולי גם לעוולה שבאי שחרור חייל מסוים משביו.
 
"אף אחד" חריג ברוגע שלו, אבל יפה באמת שלו, ו"לא צריכה לשאול" הוא רוק רגוע יחסית, עד כמה שאפשר להיות רגוע בחיבור שבין טראנס להורה. והם רק המבוא ל"תסחטי אותי" הלהיט הגדול ביותר עד כה של האלבום, הדואט המסחרר בין קוואמי לפורטיס - גם מחאה, גם ביקורת, גם קריצה, גם עליצות. שיר ענק, חיוני, טמפרמנטי. פורטיס מצטווח במיטבו ושורת המעבר על דוסטוייבסקי ופורטיס, היא כשמן בעצמותינו הדוויות. 
  
  
 
המצב הכלכלי-קלקלי של האזרח הקטן מוצא ביטוי חריף ונואש ב"לא מסתדר", היפ-הופ פאנקיסטי ודואט עם קוטג', לשעבר חבר בשלישיית בויאקה, חלוצת היפ-הופ זכורה לטוב מלפני תריסר שנים. ההיפ-הופ של "מכשפות" מגושם משהו, אבל עוקצני ומדויק במסר נגד פוליטיקאים וגזענים חובבים שמסבכים לנו את החיים. "רושם" מנסה לתקן את הרושם של הדואט הקודם שלהם, ובו - במסווה בלדה שקטה, מנוגדת לחלוטין לאופיו של האלבום - מככבת השנאה, אותה עלול להחמיץ את הפשר: "אתה אף פעם לא תהיה יפה כמוה/ אתה לא בא מהצד הנכון/ וזו לא אשמתה/ אז תפסיק להתעצבן, תהיה מנומס/ אתה לא רוצה למות היום, נכון?".
 
ואפרופו מוות: "סוף הדרך" (וסוף האלבום) הוא שיר הספד ואשכבה עצמי ואירוני. לכאורה ראפ פשטני, אך בהפקה המוזיקלית של נדב רביד, הוא משתנה בהדרגה לגוספל ומסתיים בהזמנה למסיבת ריקודים. חגיגה לאנשים חושבים.
 
והעברית? קשה לבוא בטענות לראפרים, אבל טעויות הן טעויות הן טעויות. וכשקוואמי שר "כי כהנא טעה, טעה והֶטעה" ב"מכשפות", האוזניים מצטלצלות, ולא בגלל הפחד מהחלאה (חרוז שלו).
 
קוואמי והחלבות. זרים במאה ה-21 (High Fidelity)


27/12/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע