במוזיקת עולם כמו במוזיקת עולם, גם את המוזיקה של משפחת אלייב לא צריך להבין - מילולית הכוונה - צריך להרגיש, לחוות ולזרום איתה. ובעיקר להעריך את האמנות והמיומנות של המוזיקאים, את חלוקת העבודה ביניהם, במיוחד כשהם חבורה פיקנטית - גם כשהם בני משפחה אחת, וגם מתפוצה אקזוטית.
 
בעוד אלו מסמל את המסורת והעוגן השורשי, הבן אריאל והנכד צביקה, הם הרוח החיה של ההרכב הנוכחי. הם גם האחראים העיקריים על הנשמה, בנגינת האקורדיון והקלרנית, אך גם על התנועה והשואו הבימתי. אריאל התיאטרלי, וצביקה הרוקר בנשמתו, גם נשארים לבושים בגלימות המסורתיות, אדומות ורקומות זהב, עימן הם רוקדים ורוקעים ואת שוליהן הם מנפנפים להאדרת הרושם. צביקה ממש חי את המוזיקה והקצב אף יותר מהאחרים ולא רק מציג אותה, אלא גם משחק אותה ומתעלס איתה.
 
להצגה שותף גם אמין, איש הקצב המרכזי של ההרכב, בעזרת מערכת של שלושה תופי קדרה בגדלים שונים, צלחת מצילה, שני מקלות תיפוף, טמפרמנט ואנרגיות בלתי נגמרות. הוא המנהיג הבלתי מעורער של חטיבת הקצב, יוצר את הגרוב של המשפחה, ויותר ממזכיר את הטירוף והעוצמות של הבלקן ביט בוקס (הנה עוד הסבר להצטרפותו של מוסקט).
 
הכינור של אביבה משלים את הנשמה היהודית של אלייב, שנפתח ב"יובלוהוי" עם אקורדיון-קלרנית והופך לשילוש מלהיב ומצוין ב"צ'אקי". אמנם היא צעירת הנכדים והפחות עצמאית וחופשייה בהרכב, אבל מרמזת על יכולותיה הנוכחיות והעתידיות, במיוחד בביצוע הווירטואוזי של צ'ארדאש הונגרי כהדרן ראשון.
 
למרות שההרכב המשפחתי אינו מבוסס על חשמל ואלקטרוניקה (אלא לצורכי הגברה), כשלנגינת הבאס (והקונטרבס) הם נעזרים בנגני חיזוק (אלעד אפרת במיקרה דנן) עד שאחד מבני המשפחה הצעירים ישתלט על הפונקציה ויהיה כשיר להשתלב בהרכב, דווקא הקאנון של אמיר יוצא מקופח בסאונד הכללי. וגם כשהוא הנושא העיקרי בעול הנגינה בקטעים כמו "זבו" או "יווני", הוא עדיין רק צבע ולא כלי מוביל בהרכב. יוצא שחלקו של אלן, בהקשה ובשירה, מקופח משהו בתשומת הלב, אבל אי אפשר באמת בלעדיו.
 
השירה של משפחת אלייב מגוונת, באה מכיוונים שונים. קודם כל, השורשיים והטקסיים, בפי אלו, עם הפוזה המכובדת, נשואת הפנים, שנעים בין דקלום (ב"זבו") לתפילה מזדעקת בנוסח קריאת מואזין (ב"מאטונדה"); דרך המהום ושירה חסרת מלים ב"ויונון" או מאוואילים של אמין; ועד שירת גרוב, היפ-הופית כמעט, ב"בוייה, בוייה", "אולוצ'ה", מאטונדה" ו"סארסארי", ההדרן השני.
 
אי אפשר שלא להיסחף במוזיקה ובקצב של משפחת אלייב, ולהשתכר עם הטמפרמנט והאנרגיות שלהם. אבל כדי שהחוויה תגרום להעפת הסכך, כפי שנהוג לומר בקרב חסידי עדות הגרוב, צריך יותר קהל. מאסה שתגיב. 
  

חטיבת האוי 
 
אני מת על השם "אוי דיוויז'ן", פרפראזה נהדרת ומצחיקה על "ג'וי דיוויז'ן", ובעיקר - כל כך יידישאית, שכמו מוצאת את ה"אוי ויי זמיר" בכל סיטואציה. אוי במקום ג'וי. קרכצן, אף פעם לא טוב, הומור קוטראי יהודי אופייני כל כך. איזה יופי. אלא שהמוזיקה של "אוי דיוויז'ן", המבוססת על טקסטים יידישאיים ומסורת מוזיקלית כליזמרית מזרח אירופית, רצינית להפליא. לא שאין בה רגעים מבדחים, אבל היא נעשית ברצינות גמורה ומפתיעה, שגם אם לא נתכוונה לכך, היא מסייעת לשמירת השפה היהודית האובדת ולשימור המוזיקה היהודית המזרח אירופית.
 
אצל אוי דיוויז'ן כמו אצל משפחת אלייב, כמו במוזיקת עולם בכלל, ידיעת השפה אינה הכרח. מובן שהיא תוסיף הרבה, לפחות באותם טקסטים פוליטיים או בשירים שלקוחים מן התיאטרון היידי. אבל כאמור לעיל, חשובה יותר הכוונה וחשובה הנכונות להאזין ולהיחשף אליה. ואוי דיוויז'ן היא חוויה.
 
קודם כל תענוג לראות חברה' צעירים, שאת חלקם (האחים תלמודי למשל) אפשר למצוא משתפים פעולה עם הרכבי רוק ישראלי מן המניין, מתעסקים ביידישקייט, ובעצם בתרבות נטו. כיף גם להיווכח ברצינות הרבה ובכבוד הגדול שהם רוחשים לשפה ולאמנות הכליזמר שהיא מייצגת. ובעיקר משמח לחוות את הגרוב הנהדר, העולץ, מלא העסיסיות ושמחת החיים, שאוי דיוויז'ן מפיקה על הבמה. היידיש שלה כל כך מיצית, חיה ואמיתית, שגם אם אין לך מושג בה, היא נותנת תחושה שהיא כאן ולתמיד.
 
כמו במשפחת אלייב גם באוי דיוויז'ן אין כלים חשמליים. הכל אקוסטי, מבחירה, מן הסתם כדי לשמר את ההבדל בין תזמורת שמחות שטוחה ללהקה שעושה אמנות מעמיקה. זה גם נראה נכון יותר ומשכנע יותר.

כמו אצל האלייבים גם חטיבת האוי מתמקדת בשלושה כלי נגינה יהודיים למהדרין ובכייניים להפליא - קלרנית (אייל תלמודי), כינור (גרשון לייזרסון, חובש הכיפה היחיד בהרכב) ואקורדיון (אסף תלמודי), ששני הראשונים בהם נחשבים לקרובים ביותר לקולו של אדם ולאופן שירתו. משלימים אותם קונטרבס (גרשון טוכמן) וזמר: נועם ענבר המצוין, שמנגן גם בצימבל, כלי פריטה שולחני, בן דמותו היהודי-גלותי של הקאנון דלעיל, שעל מיתריו מקישים במקלונים כבקסילופון.
 
בכלל, ענבר הוא בחירה נהדרת. דמותו העבדקנית, כמו אופי שירתו, המתמסרת, המתחננת, מלאת הנשמה, מוסיפה אמינות לסוגה ולשירה. יש בשירה שלו הרבה כוח, להט ותשוקה. מצד אחד הוא חזן, שליח ציבור לפני התיבה, מצד שני שחקן תיאטרון שמודע להופעתו הדרמטית, עם המימיקה הנכונה וכל הניואנסים בהגשה ובהטעמה. הוא מסוגל לגרוס את המלים בצרידות ניחרת ויסוצקית וגם להישמע כאחד השיכורים. בפיו השירה נשמעת סיפורית ולא לחינם אומרים שביידיש זה נשמע טוב יותר. גם המוזיקה של אוי דיוויז'ן.