סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: משהו על פופ ישראלי
 

 
 
דווקא כי ישראל איננה מדינת פופ מתוקנת, השאלה על איכות הזמר המזרחי עולה בכל פעם מחדש


מוסר כפול
 
ישראל תופשת את עצמה מדינת פופ מתקדמת. כמות הכישרון, הידע והטכנולוגיה כאן מבשילים מוצרי פופ מוזיקליים ראויים ואף משובחים. אלא שישראל היא לא מדינת פופ מתוקנת. נשמרים בה עדיין מעמדות וחלוקה לדרגות איכות, שהביטוי המטריד ביותר להם הוא הדיון הציבורי שמתגלע במלוא כיעורו ועוצמת יצריו אחת לכמה חודשים, בשאלת ה"איכות" של הזמר המזרחי / המוזיקה הים תיכונית. כאן, עצוב לומר, חוגג מוסר כפול.
 
הבעיה המרכזית שלנו בעברית היא מילולית. בכל העולם, המתוקן, ששר פופ באנגלית, ההבדל בין יצירה טובה ליצירה נחותה הוא במוזיקה, ברמת הלחנים והמנגינות, בעיבודים וההפקה המוזיקלית, בטריק ובגימור. לא רוצה להגיד שהמלים אינן חשובות, יש להן בהחלט תרומה, אבל הן לא גורם נחשב או מכריע בקביעת רמתו או איכותו של שיר. נכון שיש גבוהים יותר בשפתם, פואטיים, פיוטיים או ספרותיים, אבל אין שום התנשאות על הטקסט הפשוט.
 
ולא מפני שתכליתו, כפי שמתרגמים זאת בטעות הכותבים המותקפים, לשמח את המאזין, אלא מפני שהוא נועד לשרת את המבנים המוזיקליים ולהיארג לתוך התבניות הריתמיות. כחלק מהסינרגיה ומהתרומה ההדדית שיש בין מלים למנגינה. בדרך להיות להיט, כי זו תכליתו של פזמון הפופ. רק אצלנו, למרבה הצער, עושים מהמלה הפופית הכתובה כזה סיפור גדול, גם כותב מלים אלה.
 
אני מניח שגם בשפות אחרות יש הבדל בין שפה גבוהה, נגיד ספרותית, לבין שפה נמוכה, נגיד מדוברת. אבל בשפת הפופ, האנגלית לפחות, אין להבדל ברמות הערכיות כביכול, שום משמעות. רק לנו, בעברית, נדמה משום מה, ששיר מוקלט - פופי, רוקי, ארצישראלי או מה שיהיה - חייב להיות איכותי, עם מובנים "עמוקים" ו"ערכיים", שישרת איזו מטרה ושליחות, חברתית או אנושית, ולא יהיה סתם בעלמא, "נבוב" או "ריק מתוכן", או "רק על אהבה" רחמנא ליצלן. 
 
לכן לא יכולה להתקיים מקבילה פופית עברית ל"דאדי קול", ל"יס סיר, איי כן בוגי" או ל"בלק איז בלק, איי וונט מיי בייבי בק", או אלפי דוגמאות אחרות משנות החמישים של המאה הקודמת ועד ימינו. ומחסום השפה, נכון יותר, החיץ הגבוה שהיא מעמידה, הוא הסיבה המרכזית לכך שלא מצליחה להתפתח בישראל תרבות פופית טראשית אמיתית, מודעת לעצמה. ודי, אל תקנו את התירוצים העלובים שהשוק קטן, שאין קהל, שאין בשביל מי ליצור ושלא כדאי להשקיע.
 
שיר פופ עמוק?
 
עובדה שיש. והפופ הישראלי דהיום, תרצו או לא, צבוע בצלילים ים תיכוניים. רק שם (כמעט) משמרים את ה"שי לאב'ס יו, יה,יה, יה", "בייבי קאם בק", "איי מיס יו סו", "דונט ליב מי", "איי'ל נבר לט יו גו" ו"רינג מיי בל". תרגמו את זה לעברית ואתם עשויים להתבאס. אבל זה הפופ. של אלביס פרסלי, של לא מעט מן השירים המוקדמים של הביטלס, של אלטון ג'ון, של ליידי גאגא. רק כשאנחנו שומעים אותם באנגלית, בבחינת הרחקת עדות, זה נשמע "גבוה" ו"נחשב". בעברית זה נחות ואסור למאכל אדם. 
 
אלביס-2-יחצ.jpg
אלביס פרסלי (תמונת יח"צ)

דומה שהדרישה הזו שלנו - מיוצרים ומבצעים, דרך מפיקים מוזיקליים וחברות תקליטים, ועד שדרי רדיו, מבקרי מוזיקה והוגי דעות  - משיר פופ להיות עמוק, משמעותי, רלוונטי, בעל היגד, אמירה או מסר, היא לא רק בעוכריו של הפופ המקומי, אלא היא שמחרחרת, אולי בבלי משים ודעת, את הריב והמדון התקופתי. מפני שהיא נתפשת כהתנשאות של ה"מבינים" על ה"בורים", של המתוחכמים על העממיים, של בעלי הדעה (שלא להגיד בעלי ההשכלה והמונופול על החוכמה) על בעלי המאה (שלא להגיד בעלי באסטות וזמרי חאפלות).
 
וזה גם לא עניין של מאבק מעמדות. גם לא של ניצחון סוגה מוזיקלית זו או אחרת. אופנות באות והולכות, גלי טעם מתנחשלים וגואים, וגם משתפלים, דועכים ונעלמים. העניין הוא שאנחנו חיים בעולם אחר. מבוזר, מגוון, מרובד.
 
הטכנולוגיה יוצרת יותר פלטפורמות שידור (לא תחנת רדיו-שתיים כבעבר), יותר אמצעי שמע והשמעה, ציבוריים ואישיים. ושעות השידור וההשמעה שאלה מייצרים, תובעים עוד ועוד קורבנות למולך, שהוא המאזין, שגם המספרים שלו הולכים וגדלים ובצורה חסרת תקדים. ואנחנו כבר במדינה של שמונה מיליון שומעי עברית, לא המיליון וחצי של שנות החמישים.
 
יותר מאזינים דורשים יותר כמות של שירים. ההספקים והאספקה רק גדלים (עשרות שירים חדשים ביום, מאות בחודש). יותר כמות, נרצה או לא נרצה, ה"איכות" יורדת, מתרדדת, מפושטת, כי יותר ויותר בעלי מקצוע נשאבים פנימה לספק את הצריכה. העשייה והיצירה המוזיקלית כבר לא נחלתם הבלעדית של יוצרים ספורים, בודדים ומבוקשים. הביקוש ליצרני להיטים, לחייטי מלים, לתפרני קונפקציה, רק עולה, וזריזין ומעיזין נשכרין.
 
וכיון שזמנה של הקומיסריות התרבותית עבר-חלף מן העולם, אין לאף אחד מנדט על ה"רמה" וה"איכות", אלא לצרכן בלבד. הוא יקשיב וישמע, יבחר ויחליט, ואי אפשר - אפילו אסור - להגיד לו: מה שאתה שומע זה לא ראוי, זה נחות, זה פסולת, "זבל שהשטן לא ברא", "אסון טבע", "בושה לאינטליגנציה". זכותו - כאדם בוגר הכוונה - להחליט מה הוא מכניס לאוזניו ולגופו, כמו סיגריה, אלכוהול, ג'אנק פוד או סמים, חלילה וחס.
 
בשם הסובלנות
 
נכון שיש זכות לביקורת (ואין הכוונה כרגע לאישית של הצרכן) אבל גם אותה צריך לקחת בערבון מוגבל, כחלק מהמשחק או ככלי עזר בנגישות למוצר. בשום פנים לא חייבים לקבל אותה או להסכים איתה כתורה מסיני. ביקורת, ככל שתנסה להיות אובייקטיבית, ולנתח על סמך קריטריונים ופרמטרים מפוכחים ומאוזנים, היא תמיד סובייקטיבית. מייצגת אדם בודד גם אם הוא מתיימר לייצג את ביקורת האמנות הטהורה. וככזאת, חוש הביקורת העצמי, ובמקרה זה - החיבור בין המאזין למוזיקה, הם שצריכים להכריע בעבור הצרכן, לא מה שאיזה מבקר אמר, עם כל הכבוד לעמיתיי ולי.
 
וגם עם כל הכבוד לאמירותיו של זמר זה או אחר. שבסך הכל מביעים את דעתם, הלגיטימית בתכלית, ורק כלי תקשורת מניפולטיביים הופכים את דבריהם לכותרות ולמסע שיסוי על רקע עדתי, מעמדי או תרבותי. ובשם הסובלנות, שכל כך חסרה בציבוריות שלנו, צריך לדעת לקבל ולכבד דעות של אחרים, לשמוע מה יש להם להגיד. להסכים עימם, להתווכח איתם, לחלוק עליהם, ובשורה התחתונה להפעיל שיקול דעת אישי. לא לצאת למסע צלב. ובטח לא להחריד מרבצם נעלבים מקצועיים ופונדמנטליסטים צרי עולם ועין.
 
אז יש כאלה שמקפידים יותר, אם נחזור לליבה הפופית של הדיון, על תכנים ומסרים, ובוררים בקפידה את השפה והמלה. ייערב ויבושם להם. בכיף ובכבוד. זה לא פוסל או מונע מהאחרים לעשות מוזיקה כהבנתם ולא מחייב אותם לתכנים ול"רף האיכות" של האחרים, אם בכלל.
 
נכון שפגיעתה בתקינותה של השפה היא כואבת, אך בתנאים של היצע וביקוש אין הרבה מה לעשות. אלא לחייב את השידור הציבורי, ואותו בלבד, לשאת את נס השפה התקנית והנכונה, כגורם מחנך ומלמד. שיעמוד כצוק איתן, באומץ וללא משוא פנים, עם כללים ברורים וישימים, כמגן בפני ההשחתה. ושמסביבו ייהום הסער (אך ראשם של היוצרים לא יישח...).
 
וכפי שנאמר, צדיק באמונתו יחיה, ויוצר באמנותו ישֹגה. גם אלה שאין להם ערוץ טלוויזיה. 


24/03/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. יאללה תנו להנות ותפסיקו להתקרצץ
עם ישראל חי , (10/04/2011) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע