סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן נתן סלור- אלבום והופעה
 

 
 
אלבומו השני של סלור עוטף את קולו בפופ אלקטרוני, תיכנות וקלידים, שלא בטובתו


יותר אברמוב מסלור

חמש שנים אחרי "25 שעות", אלבום הבכורה שלו, רואה אור "לא זוכר את אתמול", אלבום האולפן השני של נתן סלור, שגם הוא כקודמו שיתוף פעולה עם הזמרת והיוצרת יסמין אבן (בכתיבה ובהלחנה) ועם המפיק המוזיקלי אלי אברמוב. אברמוב, אפילו יותר מאבן - שאת יצירתה ניתן להגדיר כאלטרנטיבית, בשוליים - הוא שמעצב את האלבום בחותם ברור של פופ אלקטרוני, תיכנות וקלידים.
 
ולא רק זאת אלא שבניגוד ל"25 שעות", האלבום החדש הוא יותר אברמוב מאשר סלור. ולא בטוח שזה הכיוון שנתן (39, בוגר בית הספר למוזיקה רימון ובוגר בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי) צריך ללכת בו, לבטח לא מחוז חפצו. לאו דווקא בשל המטען המשפחתי-מיתולוגי שהוא נושא על כתפיו, כבן של המשוררת תרצה האתר וכנכד של המשורר נתן אלתרמן, יותר בגלל מה שהוא עצמו. וסלור, לפחות בדימויו הנוכחי, הוא לא אייקון וגם לא כוכב פופ וסאונדים. ספק גדול מאוד אם ההפקה המוזיקלי העכשווית של אברמוב מבטאת או אפילו מחמיאה לקול ולשירה שלו, המנוגדים אפריורית לסאונד של האלבום, גם לא נותנת הזדמנויות-אפשרויות לביטוי הקולי הנכון. 

וזאת מפני שההפקה המוזיקלית היא במרכז האלבום החדש. זה לא חדש לגבי אברמוב, אבל זה בעייתי לגבי סלור, זמר בעל קול חם ושירה רכה, אישיות חביבה, נחבאת אל הכלים, חסרת שפיצים ואוונטות הבעתיות. מובן שאין מניעה להתנסות בסגנונות שונים ובדרכי הבעה מגוונות, אבל החיבור של סלור עם הפקה מתוכנתת ומסונתזת הוא כל כך לא נכון ולא משכנע, שזה נשמע כמו התעקשות ללכת עם הראש בקיר.
 
10 שירים ב"לא זוכר את אתמול", 38:45 דקות. מרביתם, שישה, כתיבה והלחנה משותפים של סלור ואבן, חברתו לספסל הלימודים עוד מימי רימון בשלהי שנות ה-90 (אגב, איך זה שהיא כל כך נוכחת ואין לה אפילו צילום קטן למזכרת?). אחד, הסינגל "עשר דקות", שבו מתארח הראפר קוואמי, יסמין כתבה לבד; אחד, "הלב שלי איתך" שבו מתארחת אלונה דניאל, כתב ערן צור והלחין סלור; אחד, "עד לעננים" הוא בכלל תרומה של עופר בשן; והרביעי הוא גרסה משותפת, של סלור ואבן, ל-Self Control להיט רוק איטלקי משנות ה-80 של המאה הקודמת, שהיה ללהיט בפיה של לאורה בראנינגן.


נתן-סלור-עטיפה-ענק.jpg
עטיפת האלבום (יח"צ)
 

האלבום מתאפיין בטקסטים אורבניים. רגשות, מצבי רוח, יחסים על רקע עירוני. המרכיב האנושי מתקטן, כמעט מתבטל מול הטבע סביב. השירים נוגים משהו, לא שמחים, על בדידות, כמיהה וערגה, לילה וחושך, עננים וחורף, קור וניכור. בעיקר במחציתו הראשונה של האלבום הם מרגישים קרים, מרוחקים, אמביינטים, לא מרגשים באווירתם. "...מזמן לא שמעתי תקליטים חדשים שנוגעים/ ואם כן, זה לא מרגש אותי פעם", מאפיינת אבן ב"עשר דקות", וזה דווקא שיר שכן מצליח לגעת, בעיקר בגלל שיתוף הפעולה החם והאנושי עם קוואמי.
 
נדמה שהלחנים לא מפותחים ומאכזבים בכך שלא מציעים לנתן וליסמין אתגר ווקאלי לנעוץ בו שיניים. ולמרות שהצירופים הקוליים נכנעים להפקה יש בהן הבלחות מחממות. "חורף" מצדיע לדיסקו של הבי ג'יז מסוף השבעים; "עליה נפילה" מתכתב עם האלקטרו-פופ של ראשית השמונים (ויסאז'?), כשרוני אלטר מוסיפה צבע, אך לא דואט;
 
Self Control (שגם הוא לילי ועירוני) מאבד מכוחו אך לא מיופיו בבלדה המשותפת היחידה לסלור ולאבן. לעומת זאת "הלב שלי איתך" עם דניאל מתפתח לדואט יפה. יפה עוד יותר הוא After All The Love Is Gone, הדואט מחמם הלב והרגש עם ג'וזי כץ, הרבה בזכות הטקסט הפשוט, הלחן הכובש והשירה החמה העל-זמנית של ג'וזי. והאלבום מסתיים ב"קצת אתה", בלדה נטו, חפה מאלקטרוניקה, בהשראת "לילה באכזיב" של נעמי שמר, רק לצלילי פסנתר, בעיבוד משותף של סלור ורמי הראל. ועמו תהיה: האם לא זו הדרך הנכונה?

מסע שורשים מוזיקליים של 3 דורות
 
את התשובה קיבלנו  בהופעתו של נתן סלור בפסטיבל ימי זמר בחולון. במופע פסנתר אינטימי שהוגדר, תחת כותרת המשנה "הכל נשאר במשפחה", כמסע שורשים מוזיקלי של שלושה דורות – ממנו אל אמו ואל סבו ובחזרה. זה לא המופע שאמור לייצג את האלבום החדש (שהשקתו נועדה ל-17 ביוני בתיאטרון תמונע), אבל דומה שבו ובשכמותו - פורמט אקוסטי, אינטימי ומצומצם, כשרק רמי הראל ליד הפסנתר (ויסמין אבן, כאורחת, מחליפה אותו לשלושה שירים) - נתן סלור נשמע כמות שהוא, ללא שכבות הסאונד והאלקטרוניקה, המיותרות לטעמי.
 
הוא פתח עם שיר הנושא מהאלבום החדש, שלפתע - ללא הסירוס המפולצט של הפקת האלבום - נשמע חם ונוגע, ובניגוד לתוכנו של השיר ("אין מה לשמוע, הכל תמיד יחזור/ אין מה לשמוע ואסור לשאול") הוא נשמע פתיח מתאבן ומזמין לסודות של המשפחה היצירתית כל כך. והוא יש לו פריבילגיה שאין לאחרים. גם ללא אלבומים משלו, יש לו רפרטואר, גנטי ומורשתי בעיקר, בדין. השאלה היא רק איך משתמשים בו. וסלור מיטיב לטעמי, לשייט קדימה ואחורה במעיין היצירה התלת-דורי, אם לא כנושא הלפיד וממשיך השלשלת, לפחות כזמר חם ומדויק, שמרגיש-מגיש נכון את השירים, עוטף אותם בהנמקות ובביאורים הראויים. וזה הכי קרוב שאנחנו יכולים לקבל ולשמוע מהשושלת האלתרמנית בימינו-אנו - ללא מלודרמה, מניפולציות רגשיות וסיפורים דביקים. שירה נטו.
 
הוא צולל לתוך "תמונת רגע" (תרצה אתר ודפנה אילת), "דצמבר" (נתן אלתרמן ומשה וילנסקי) ו"עיר עצובה" (אתר ומתי כספי), שירים צלולים, זכים ונוגים; ממשיך באותה אווירה עם "עצים חלומים יותר" (לחן שלו לח.נ. ביאליק) מתוך אלבומו הראשון, ממנו הוא מתעודד ומרים את מצב הרוח באמצעות "ילד עם קוף" (של מאיר גולדברג) אולי הלהיט הגדול והשיר המוכר ביותר שלו. 

יסמין מחליפה את רמי על הקלידים לשלושה שירים: את שני הראשונים "הכרוז של הקרקס" (אלתרמן) ו"הרחובות נמים כל כך בשקט" (אתר) הם הלחינו ביחד לפרויקטים חיצוניים, השלישי הוא ביצוע של Self Control. שני הראשונים מעידים ששיתוף הפעולה ביניהם לא חייב מצע אלקטרוני, אם כי מחויב להיטים. השלישי דווקא מתאים לו עיבוד אלקטרוני, כי במופע הוא יצא דכאוני לגמרי. כנראה מפני שלשניהם - בעיקר לו, כי זו לא החגיגה של יסמין - יש מגבלות קוליות, ולכן אפשר להבין את הבריחה-בחירה בהפקה מוזיקלית שמעלימה פגמים.
 
רמי הראל, קלידן משובח, חוזר למחציתו השנייה של המופע, המגוונת, התזזיתית, הקופצנית יותר. היא נפתחת עם שירים וסיפורים מהבית: "מערבה מכאן" (תרצה אתר שהלחין מתי כספי לריקי גל), "בלדה לנערי שגדל" (אתר שהלחין סשה ארגוב לאילנה רובינא) - בביצוע מצוין ומרגש שמדגיש את ההזדהות האישית של נתן עם גיבור השיר; ו"שבת בבוקר" (אתר שהלחין יוני רכטר לאריק איינשטיין) - שגיבוריו הם ילדי המשפחה.
 
ועוד שני שירים של אלתרמן: "אליפלט" שכתב (לראשונה בקריירה הפזמונאית שלו!) כנדוניה לבתו תרצה כשהתגייסה ללהקת גייסות השריון, וסלור מעניק (ללחן של סשה ארגוב) ולשיר העברי הראשון שמתאר חוויה אוטיסטית רגעים יפים וקסומים שמאתגרים את הביצוע ההיסטורי-קלאסי של אמו ז"ל; ו"ירח" בלחן של רמי הראל, שנשמח להקלטה אולפנית עשירה יותר שלו. ויש גם שיר עליז באופן חריג, "לו הייתי דג" (אתר/ארגוב) המוכר בביצוע יונה עטרי ואילי גורליצקי.
 
סלור מסיים עם "קצת אתה", שנועל את האלבום. שיר שכתב על אבא שלו. יסמין חוזרת לביצוע משותף של "לילה שקט", שיר שעדיין לא הקליטו, וההדרן הבלתי נמנע הוא "שיר ערש" הקלאסי, שיתוף הפעולה היפהפה והניצחי בין אלתרמן לארגוב: "רוב נגינות יש וצלילים/ אך שיר הערש שידענו/ ושנחבא אל הכלים/ רק הוא בסוף נשאר אתנו...".
 
נתן סלור לא יהיה כוכב פופ. לא במבעו הקולי, לא ביצירתו ולבטח לא בלוק שלו, שמזכיר מאוד בחיצוניותו את סבו. הוא בהחלט רשאי להיאבק במשא ובתיוג המשפחתי, אם הוא חושב שאלה כובלים ומגבילים אותו. גם מותר לו לחפש דרכי ביטוי עצמאיים ועכשוויים, אבל ספק בעיניי אם מופע אלקטרוני (זה שיבוא) הוא מה שמתאים לסלור ואם הוא הפלטפורמה הנחוצה כדי להפיץ את הבשורה. והבשורה, אם אפשר לקרוא לה כך, היא עדיין המורשת המשפחתית, שמאפילה בינתיים על היצירה האישית של סלור, לפחות באלבומו החדש.
 
והעברית? נתן בסדר גמור. חסר לו, עם המורשת המשפחתית, שימעד ויפשל דווקא בעברית. ובכל זאת דומה שסבו לא היה מאשר לו צירופים בטקסט של "הלב שלי איתך" ("אני רזה והם שוקלים" למשל). את עמיתיו זה פחות מחייב, אם כי הם משתדלים ורק קוואמי מתקשה להכפיף את קטעי ההיפ-הופ שלו לכללי העברית התקינה.
 
נתן סלור. לא זוכר את אתמול (High Fidelity ).
נתן סלור. שלושה דורות. פסטיבל ימי זמר, היכל התרבות חולון. שבת 23 באפריל 2010



01/05/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. ביקורת מעולה ונכונה!
לה-ג`וקונדה , (04/05/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע