סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: שני צדדים למטבע
 

 
 
הרבה ביצועים טובים והפתעות מחממות לב תמצאו באלבום המשולש המגשר בין שני ז'אנרים יריבים לכאורה: המוזיקה הים תיכונית והרוק הישראלי 


אל תזלזלו בכוונות טובות. גם כשהן עטופות בשכבה עבה של יומרה הן עדיין כוונות טובות. כמו "שני צדדים למטבע" פרויקט מוזיקלי מדובר, שלהיטים ממנו טופטפו לתחנות הרדיו מזה שבועות ארוכים, וראה אור בשעה טובה בראשית החודש. השם, אם אני מבין נכון, מעיד על ניסיון לגשר בין שני צדדים מוזיקליים במציאות הישראלית הקוטבית והשסועה, שמתנדנדת - היום לפחות - בין פופ ים תיכוני לבין המוזיקה האחרת.
 
זו גם הצהרת הכוונות של מפיקי האלבום המשולש (49 שירים, 221:17 דקות): לכנס, תחת קורת גג מוזיקלית אחר, ניסיון לדיאלוג בין יוצרים ומבצעים משני הקצוות. בדומה ל"עבודה עברית", גם כאן שיטת הפעולה זהה: כל אמן מבצע שיר מוכר היטב, בפרשנות האישית שלו שמן הסתם קרובה לתמונת עולמו המוזיקלית. מעבר לכך, הרעיון הוא - ולכך מרמז שם הפרויקט - שזמרים ומבצעים מוכרים היטב בכל אחד מהקטבים יבצעו שירים מזוהים עם הקוטב המנוגד. ובשפת יחסי הציבור של הפרויקט - שאומצה ללא ניד עפעף גם על ידי ערוצי תקשורת נצפים ומובילים (ערוץ 2 למשל) - בצדו האחד של המטבע מבצעים בולטים מן הזמר הים תיכוני שרים עיבודים ללהיטי רוק, ובצדו השני של המטבע מבצעים בולטים של זמרי הרוק שירים עיבודים ללהיטים ים תיכוניים. כאילו שהניצים במאבק הם חסידי ההתמזגות במרחב מול שוחרי מוזיקת המערב. 
  
  


אני מקצין במיוחד את הסיטואציה הבסיסית, מפני שהיא בעייתית וכבר לא תחומה וחד-משמעית. ראשית, חבל שההנגדה היא זו. כי היא לא אמיתית ולא נכונה. הרוק הוא לא "אויב" של הים תיכוני ולהיפך. במיוחד עתה: כי בעוד בין הזמרים הים תיכוניים יש לא מעט שיוצרים רוק או נוגעים בו ומתכתבים אתו, מעט מאוד הזמרים העוסקים בפופ או רוק יוצרים או עוסקים במוזיקה ים תיכונית (שלא להגיד מזרחית). כך שכבר הניסיון לאזן בין כפות המאזניים, מספרית וכמותית, מוטה ואינו נאמן למציאות, וזה גם מתבטא בפרויקט. 

 

  

 

שנית, למרות הכוונות הטובות דלעיל, ועל אף ההתגייסות של חברת המוזיקה אן.אם.סי. יונייטד / הד ארצי, בתמיכה ובהשתתפות במאמץ הגישור והפיוס האמנותי-תרבותי, לא מצליחים המפיקים לאזן גם את משוואת הסטאטוס והמעמד בין שני המחנות. כי בעוד מן המחנה הסו-קולד רוקי, נעדרים כוכבים ויוצרים מרכזיים כמו שלום חנוך, שלמה ארצי, ברי סחרוף, אביב גפן, יהודה פוליקר, דני סנדרסון, רמי פורטיס, אהוד בנאי ובנאים נוספים, המחנה המזרחי מיוצג על ידי סוללת תותחים מובחרת - אייל גולן, שרית חדד, ישי לוי, שלומי שבת, מרגלית צנעני, משה פרץ, חיים משה, יואב יצחק, זהבה בן, אביהו מדינה ואחרים (בולט בהיעדרו, ולא בפעם הראשונה מפרויקטים של "מירו את עדן הפקות", קובי פרץ).
 
יוצא, שאת הרוק-לא-רוק מייצגים יוצרים ומבצעים מן השורה השנייה (או מהמושבים הצדדיים של השורה הראשונה) כמו דויד ברוזה, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, מירי מסיקה, ירדנה ארזי, גלי עטרי, קרן פלס ועלמה זוהר (אך לא ריטה, יהודית רביץ או נורית גלרון), כדי למוסס לגמרי ולהשמיט סופית את הקרקע מתחת המשוואה ים-תיכוני מול רוק'נרול. אם כי את גחלת הרוק שומרים בכל זאת כמה הרכבי רוק -+ אמנם לא משינה, היהודים, אתניקס או מוניקה סקס, אבל "סינרגיה", "התבלינים" ו"הקרטל". אגב, העובדה שאין במרחב הפופ הים תיכוני להקות והרכבים, אלא רק סולנים, שווה דיון אנתרופולוגי, סוציולוגי, כלכלי ותרבותי בנפרד.
 
כך שהכוונה למזג בין העולמות המוזיקליים היא לא רק לא מאוזנת, אלא גם חלקית ובלתי מספקת. ולא שהאלבום המשולש אינו מהנה ומספק רגעים רבים של נחת וקורת רוח, אבל הוא רק מטעים ומדגיש את המובן מאליו - שמוזיקה טובה היא מוזיקה טובה בכל אפיון, גוון ועיבוד, ושלמוזיקה הישראלית יש יוצרים ומבצעים נפלאים. ומעבר להצדעה נאה למוזיקה שנוצרת ונצרכת בישראל אין לפרויקט "שני צדדים למטבע" תרומה אמנותית או חברתית מפליגה או מרחיקת לכת. בקרב עמנו אנחנו יושבים. 
  
  


 
ובכל זאת, אם יש מנצח לפרויקט הוא המנצח על ההפקה המוזיקלית שלו, הנגן, היועץ המעבד והמפיק נדב ביטון. הבחור אחראי ליותר מ-70 אחוז ממה שהאוזניים שומעות ביותר משלוש שעות האזנה, ואי אפשר שלא להצדיע לו, לתבונה, לידע, לבקיאות ולאהבה שגילה, וכמובן לעושר הסגנוני ולרבגוניותה של התמונה המוזיקלית הסופית, כשבכל שיר שעבר תחת ידיו אפשר למצוא אפיון מוזיקלי מרתק - בגישה, בצליל, בכלי נגינה. אין מה להשוות פיקוח ושליטה של אדם אחד לזה של עשרות, וזו בהחלט עבודה נהדרה שתורמת לאלבום להישמע נאמן למטרתו. 30 האחוז הנותרים, אגב, קצת יותר מתריסר שירים, הן בדרך כלל הפקות מוזיקליות רוקריות, אך לא רק.
 
למרות השגחתו של  ביטון, הבעיה המרכזית של "שני צדדים למטבע" הוא התחום האפור, שבו זמרים לא התעלו על עצמם והסתפקו בבחירות צפויות או סבירות, או בבחירות שאינן נאמנות לתמה המרכזית. אם חיים משה מחדש את "עיניים שלי" של יהודה פוליקר, הוא לא סטה במילימטר מהרפרטואר שלו שמתמחה באיתור לחנים יווניים מצליחים. זו בריחה מהתמודדות אמיצה. ואם עידן יניב מתמודד עם "אלייך" שכתב אביהו מדינה לאותו חיים משה, אין פה שום אתגר. 

  
  

כמוהם גם אלי לוזון וליאור נרקיס שבחרו שירים של הרוקר (המזרחי!) הידוע מאיר בנאי - "שער הרחמים" ו"אהבה קצרה", או יואב יצחק שמתמודד עם רוקר מערבי נודע אחר בשם עמיר בניון, שכתב (אמנם לגידי גוב) את "מי תרצי שאהיה". זה שני צדדים למטבע? ומה נגיד לעומר אדם שמחדש את "איני יכול" של נסים סרוסי, לעידן עמדי שמצדיע ל"נכון להיום" של זוהר ארגוב ואפילו למיכה שטרית - שלא ברור איזה כובע הוא חובש, ים תיכון או רוקנ'רול - שבכלל מחדש את "לפעמים", שיר שהוא עצמו כתב (!), ביחד עם ארקדי דוכין, לרון שובל.
 
מנגד אפשר לזהות בחירות פחדניות ובלתי ראויות בצד "השני". עד מתי עולמם של רוקרים ישראליים יצטמצם ל"חנה'לה התבלבלה" (גלעד שגב ומטבוחה פרוג'קט) ול"גדליה רבע איש" (בום פם ומאור כהן)? לא עברנו כבר את השלב הזה בחיים? זה מעליב. והרי נתן אלתרמן כתב אותם כניסיון משעשע להתיימן (מלשון תימני). הראשונה בהפקת גרוב אופיינית והשנייה בהכי רוק'נרול, אבל עם סלט קצוץ דק-דק של מלות ושורות השיר. 

 

  

 

 
גם מירי מסיקה עם "שלכת" (של אורלנד וזעירא) שכחה לרגע את מטרת הזימון שלה לפרויקט (למרות הביצוע המושלם שלה לקלאסיקה הישראלית). הבחירה שלה צפויה ופשטנית מדי. וכך גם עלמה זוהר שדבקה ב"שחרחורת" מקדמת דנא, שאמנם שלמה בר החזיר אותה למדבר, אבל היה לקלאסיקה על-עדתית בפיהן של הגדולות בזמרות ישראל.
 
אלה רק מקצת מהדוגמאות לטשטוש התחומים ולבחירות לא הכי מוצלחות. אפשר להוסיף להן את "האגס אחד" של אהוד בנאי שמבצע קובי אפללו (בנימה צעקנית מדי לטעמי, שקצת נרגעת לקראת הסיום); את "אינתא עומרי" שבחרה מרגלית צנעני לשיר, רק משום שמיכה שטרית (זה מלמעלה!) כתב - והיא עושה אותו ערבי למהדרין, כאילו שיש דרך אחרת. או ירדנה ארזי שהרחיקה עד עליזה עזיקרי כדי לשיר את "לא לוקחת ללב" א-לה משפחת אלייב פוגשת את הבלקן ביט בוקס, וכאילו היה חלק מהפרויקט הצועני שלה. לא זכור לי שעזיקרי נחשדה אי פעם במערביות ולא ארזי ברוק'נרוליות. וגם כשהראל סקעת (אותו אני זוכר מאחת התימניאדות) שר את "הכאב הזה" של שמעון בוסקילה וכשהראל מויאל שר את "אמא" של ניסים סרוסי, אני לא רואה קרוס-אובר מסחרר. 
  

  

 

הדברים לעיל לא מורידים מאיכויות הביצוע, בדרך כלל, אולם הביצועים הטובים יותר, שבעבורם רכישת האלבום היא אופציה בהחלט מומלצת הם של אייל גולן ל"תמונה שבורה" אותו כתב מוני ארנון מ"האחים והאחיות" (זמר טוב הוא זמר טוב בכל שיר, במיוחד גולן בבלדה); שרית חדד ב"אתה פה חסר שלי" של אביב גפן - בחירה נהדרת וביצוע מושלם; משה פרץ ב"אהובתי" של משינה (זמר נפלא פוגש שיר פצצה, עם עוּד שמוסיף עוד); רון שובל ב"גאולה" של חמי רודנר (המרת הזהות נהדרת); זהבה בן  ב"אוהבת אותך עוזבת אותך" שכתב שלום חנוך לדפנה ארמוני (בחירה שהיא הברקה, והתוצאה רלוונטית ולגיטימית); קרן פלס ב"מורֶה לחיים" (אמנם בחירה בעמיר בניון מצטיירת כהתחמקות, אבל התוצאה נהדרת, הרבה בזכות מנת-יתר של אלקטרוניות); מושיק עפיה ב"לא אני הוא האיש" של צביקה פיק (הטקסט של אלכסנדר פן לא פשוט וההתמודדות של עפיה מוצלחת ביותר); ובעיקר יוני יעיש הלא מוכר שמפתיע בביצוע יפה עד כאב "שובי לביתך" של שם טוב לוי (שזוכה לעיבוד מיתרים מקסים). 
  
  

  
 
ישי לוי הוא  ללא ספק הכוכב של הפרויקט ולא מפני שהוא היחיד שמבצע בו שני שירים. הוא פשוט זמר ענק בתקופה נהדרת. את "אהבה בת עשרים" (ז'ק  ברל, נעמי שמר, יוסי בנאי) הוא שר בהטעמה ובהזדהות עמוקה כאילו נכתב למענו ולמען זו שאתו, ואת "מלנכולי" של "החברים של נטשה" הוא הופך לחגיגה, וגם אפשר סוף-סוף להבין את מה ששר הזמר. 
  
 

 

 
יש עוד ביצועים נאים והפתעות מחממות לב כמו לירן טל עם "אהבנו" של אביב גפן (ענוג ויפה), אבנר גדסי עם "פתאום כשלא באת" של שלמה ארצי (בהפקה בלוזית צוהלת ומצעירה), ליאור פרחי עם "היא לא דומה" של ארקדי דוכין (רגיש ומדויק, ובעיקר רוק'נרולי במפתיע), ארז לב ארי עם "אהבת חיי" של חיים משה (רוק ענייני על גבול הדאנס), אביהו מדינה עם "כמו צמח בר" (שגם שר בלשון זכר וגם נעטף בגוון קאנטרי מקסים). בקיצור, מכל טוב. 
  
שלא נטעה: הכוונות (הטובות) מדברות על כור היתוך, אבל כל דיסק מהשלושה פותח עם כוכב ים תיכוני. ללמדכם מי הנחשב, מי המוכר ושל מי האכסנייה. ואם תרצו זה עוד מאמץ (מבורך לכשעצמו) של המזרחיים והים תיכוניים לשדרג רמה ואיכות. לשאת חן הם כבר לא צריכים. יש להם את זה בשפע. אבל תירוץ להתעמת עם טקסטים לגיטימיים יותר בתרבות הישראלית, הם מחפשים בכל הזדמנות. ולא תאמינו: 49 שירים, רוב מכריע לזמרים ים תיכוניים, ואף לא טקסט אחד של יוסי גיספן.
 
והעברית? לא חסרות טעויות ויש גם צורך בהגהה חוזרת, אבל יחסית למאמצי ההשקעה ולרוחב היריעה, הן בהחלט זניחות. הייתי גוער בגוסטו על "לוליטה" ולשי גבסו רושם נזיפה בתעודה על "הֶרגשתי" ב"מרלן", שיר שזכה להפקה מוזיקלית מעניינת במיוחד, לטינו-ג'אז קובני-חסידי, אבל לשירה כמו מהשרוול.
 
אמנים שונים. שני צדדים למטבע, הפרויקט (מירו את עדן הפקות / אן,אם.סי. יונייטד)


17/07/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (5 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
5. יוני יעיש
ים של הפקות , רמלה (03/08/2011)
4. יוני יעיש - כל הכבוד ביצוע מדהים
סיגל , (03/08/2011) (לת)
3. נדב ביטון - מפיק העעעעלללל
שולמי , (03/08/2011) (לת)
2. הביצוע של יוני יעיש לשובי לביתך מצמרר
צורן , (02/08/2011) (לת)
1. לוליטה גוסטו
מישהו שמכיר את השיר , ישראל (31/07/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע