סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: רייכל, רד בנד ושממל
 

 
 
עידן רייכל בפורמט משולש ומפואר, רד בנד עם אלבום קאברים מצטיין ושממל באלבום בכורה


המיץ והתמצית של תופעת רייכל

שלא תגידו שזה לא היה צפוי. אם כי יש כאן הפתעה קטנה: במקום אוסף להיטים (שהיה הופך למגה להיט במכירות, אך בעצם לא מחדש דבר), אלבום משולש ששני שליש ממנו (שני הדיסקים הראשונים, 26 שירים) מהופעות חיות, במהלך סיבוב ההופעות של "בין קירות ביתי" בשנים 2011-2009, והשליש האחרון, תריסר שירים שהם בעיקר הקלטות נדירות, גרסאות לא מוכרות וגם כמה שירים חדשים וכאלה שלא הופיעו עד כה על גבי דיסק מסחרי.
 
נכון ששלושת אלבומי האולפן הראשונים של עידן רייכל היו רבי מכר וספקי להיטים מפלצתיים, אבל כוחו העיקרי של ההרכב הגמיש שבנה רייכל המחונן הוא על הבמה, בהופעה החיה. וזה לא דבר מובן מאליו, כיוון שבניגוד לאמנים ולהקות אחרים, ההרכב הבימתי של הפרויקט נולד רק אחרי ההצלחה של האלבום הראשון.
 
וזה מה שיפה ומקסים באלבום החדש. הוא המיץ והתמצית של תופעת עידן רייכל. האינטראקציה בין הבמה לקהל, ההשפעה הלא תיאמן שיש ללחנים המענגים ולשירים התבוניים של רייכל על הצופים והמאזינים. גם, ובעיקר, כשהם לא מבוצעים על ידי הסולניים המקוריים.
 
כי המוזיקה שעושה רייכל, אולי הייצוא המוזיקלי הישראלי המוצלח ביותר אי פעם, גדולה מהמבצעים שלה. שעתיים ו-46:58 דקות. פורמט מפואר. הפקה מיומנת ומשומנת. שירים מצויינים (כל הלהיטים: "בואי", "אם תלך", "שובי אל ביתי", "הינך יפה", "מדברים בשקט", "מלים יפות מאלה", "מכל האהבות", "יש בי עוד כוח" - עם מרתה גומז!, "מי נהר", "ממעמקים", "חלומות של אחרים", "שאריות של החיים", "todas las palabras", וגם "מנעי קולך מבכי" שהוקלט עבור גלי צה"ל בעקבות בחירה כלהקת השנה) במגוון שפות מרהיב שמסביר יותר מהכל את האפיל הבינלאומי של הפרויקט.

   


 
הדיסק השלישי הוא הכי מעניין. דווקא מפני שהוא לא הכי שייך ויש בו כפילויות. ודווקא בא-הומוגניות שלו, בניסיוניות היחסית שלו, הוא אחר ומאתגר, והכי שווה ומסקרן. מובילים אותו "אמא, אבא וכל השאר" שנכתב על ידי ראובן פוליטי ז"ל והוקלט עבור פרויקט ההנצחה של חללי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר" האחרון (כולל גרסה אקוסטית שהוקלטה במהלך צילומי הקליפ), ושיר הנושא שהוקלט להוביל את הסרט "שחור על לבן" שתיעד את ביקור הלהקה באתיופיה.
 
עוד כלולים בו "say god" שהוקלט (מלים: ויו פארקה טורה) כמקדם של ההופעה אתו ושל סדרת מוזיקה עולם שרייכל ניהל אמנותית בשנה האחרונה; "התמכרות" (מלים: שמעון בוסקילה) עוד שיתוף פעולה מחמם לב שלו עם רייכל, במיוחד לאלבום זה; וגרסת דמו מאוחרת, גם היא במיוחד לאלבום זה, של רייכל עצמו ל"מחכה" שכתב עבור ריטה.

   

 
השאר הם הקלטות מהפורמט האקוסטי של "מנגנים בשקט", כמו "מן נהר לימשיטי" ("מהיום שהלכת" במרוקאית) גם הוא של בוסקילה, "אייל איילה" שמופיע גם בגרסתו החשמלית (בדיסק הראשון), וכמוהו הלהיט "אם תלך" שגרסתו האקוסטית (כברה קסאי, מאיה אברהם, רביד כחלני ואיל סלע) כמעט כפולה באורכה. וגם שיר בתימנית של כחלני ושיר נוסף באנגלית של רייכל. האלבום ננעל בביצוע ספונטני ואקוסטי גם הוא, אם כי אולפני, של "מכל האהבות",  בשירה של רייכל ובנגינה שלו בפסנתר ושל מארק אליהו בקמאנצ'ה.
 
חבל שלא ניתנו קרדיטים מפורשים לאמנים בתצלומים, גם לזמרים-מבצעים (ובטח האורחים ממלאי, רואנדה וקולומביה) וגם לנגנים, מגיע להם ומגיע לקהל שלהם. וחבל גם שלא צורפו המלים של השירים החדשים. אני מצר שלא נמצאה דרך להשחיל פנימה לפחות אחד מהביצועים הבימתיים של שושנה דמארי ז"ל, שנפטרה לפני הסיבוב הזה ולו רק כדי לשמוע את תשואות החן של הקהל. ועדיין, לשמוע שוב ושוב ושוב, גם את השירים החדשים, ולא לשבוע. תענוג צרוף.
 
והעברית? ברגע חגיגי שכזה לא נתעמק בה. מצד אחד, יחסית לאחרים, רייכל עושה נסיונות מחממי לב להיות אביר שפה חדש-ישן, שלא מסתיר מקורות השראה תנ"כיים. מצד שני, שירים בהופעה, אתם יודעים, חינם נבדק גם במעידות שבהם.
 
הפרויקט של עידן רייכל. הביתה, הלוך חזור (הליקון) 
  
מוזיקה קרקסית למועדונים

נתחיל מהשם. שממל. עוד הרכב גרוב רב משתתפים שמציג אלבום בכורה אחרי חריש הופעות עמוק של ארבע שנים כמעט (וכך זה גם נשמע). אותי הוא שלח בכיוון יידישאי, ורימז - טרם האזנה - על מקורות, השראות ומסורות נגינה ושירה יהודיים מזרח אירופאיים. מחשבה מוטעית, להוציא אולי גישה מילולית-סיפורית ארכנית, שבאה לידי ביטוי מעשי (גם מלשון מעשייה) בחלקו האחרון של האלבום, עם שירים דוגמת "ציפה", "מעשייה לזכר השבת" (היהודי שבכולם!) ו"מעשה בלביבות" (שהוא בכלל בונוס, ומאוחר מדי).
 
שממל הם עשרה מוזיקאים שעושים מוזיקה קרקסית למועדונים. קרקסית? כי הגרוב שלהם להטוטני, לולייני, פומפוזי וצעקני, ובעיקר מבוזר ומפוזר, ולטעמי חסר מיקוד והידוק. זה גרוב רוק'נרול מוחצן, מעובד ומתוסף בהשפעות מכל כיוון - סול, ג'אז, ריתם אנ בלוז, קצת כליזמר (השיר לעיל), המון נשיפה סטייל ביג בנד (יש להם ארבעה נשפנים, וזה לפני חיזוק מתבקש בקטעים השונים) והרבה הרבה קלידים - פסנתרים, סינתיסייזרים ואורגנים (שעליהם אחראי מיכאל שוורץ הסופר מוכשר).

  

 
זה יכול היה להיות מעולה, אבל זה לא. כי זה מלא בעיות. קודם כל, שממל היא להקת הופעות. לא להקת אולפן. ההקלטה רק מדגישה שהכוח והמהות שלהם הם בימתיים. זו לא מחמאה, כי הכיף לא עובר לאלבום. אם בגלל חוסר ההתמקדות הסגנוני, אם בגלל זמר שהוא לא הסולן המושלם, ואם בגלל ובעיקר - ההומור המסורבל שלהם, שאמור היה לאפיין אותם, אך מעורר געגוע עמוק לווירטואוזית לשונית-חרזנית-משמעית נוסח "כוורת", דני סנדרסון, קובי אוז ואפילו יוני בלוך. כן, עד כדי כך.
 
בניסיון לעשות כיף ומצב רוח, ובכל הכוח, הם (דרור ויידמן ויניב רווה, השותפים בכתיבה ובהלחנה) מזכירים הומור של תנועות נוער (מבלי לפגוע, חלילה, בתנועות הנוער), גס, מסורבל, ובדרך כלל חסר חן. אולי הם דופקים חיוכים וקריצות לכל הכיוונים והסגנונות, אבל במקרה הטוב (וזאת טרם התנסות בהופעה חיה שלהם) הם מעמידים שירי שיכורים ומזמורי שרב"צ, שמזמינים התנדנדות בלתי נשלטת מצד אל צד. ודומה שהם עצמם חוטאים למוטו החבוי בין שורות "התפתחות שלילית": "שיר מצריך מקוריות תכופה ומתמשכת". הם אמנם מתחכמים שם על אבולוציה, רפיטיציה וסטטיסטיקה, אך מפספסים את העיקר. איפה המגרפה שתגרד ותצחיק אותנו?
 
14 קטעים ב"הליום להמונים", 57:03 דקות. שיר הנושא הוא שיר פתיחה של הופעה. מזמין אל האשליה, הפנטזיה והמוזריות, ולמעשה מציע בריחה מהמצוקות שבחוץ (!) ולהתחבר אל גז הצחוק ולסלפסטיק של קליפת בננה. וזה בדרך כלל ההומור.
 
 ב"ואך גוך" מציע האוהב את אוזן שמאלו כשי לאהובתו, וב"טיוטה לשיר מלחמה מאוחר" קולות ומוראות המלחמה הן אילוסטרציה ומטאפורות לאהבה. ב"שיר הפסנתרן הבלתי סביר" וב"שלום, חבר" ההומור הוא עצמי. בראשון על זה שכולנו יודעים משהו על משהו אבל לא תמיד בקיאים מאה אחוז, והשני הוא הספד לשיער הראש הנושר. וואללה. "התפתחות שלילית" הוא התחכמות מסורבלת ונון סנס לא מתוחכם על ההיגיון בחיים ו"סופרמן (טייק 2)" הוא ניסיון סוריאליסטי להגיד על האשליה והכזבים של עולמנו.

  

 
"ציפה", "מעשייה לזכר השבת" ו"מעשה בלביבות" (של חיה פרנקל, תלמה אליגון ודרורה חבקין), הנזכרים לעיל, הם גרסאות שממל למעשיות עם מוכרות יותר ופחות - הראשונה עם נגיעה חברתית קלושה, השניה נושאת מוסר השכל נדל"ני ונצלני, והשלישית פמיניסטית בפרוטה. ורק "היא", שיר חיזור לזאת שלא יודעת (הגוון אמנם ביטלסי, אבל ההשראה היא גזוז או לפחות "זאת שמעל למצופה" של סנדרסון), ו"שנסונייר" המלנכולי, נוגעים איכשהו בלב. ו"רסק תפוחים" הוא בכלל רוק'נרול אינסטרומנטלי שוצף, מועשר ברוטב סמיך של כלי נשיפה. מתאפק שלא להגיד שבלי מלים הם נהדרים.
 
והעברית? מתחכמת. יותר מדי סוגריים וכוונות בלתי ברורות ופתורות. ב"התפתחות שלילית" ויידמן שר "שלומי שבן מושר יותר ממני", אך מתכוון גם להגיד (כי כך כתוב) "מוכשר יותר", וזה בכלל נשמע "מאושר יותר". כן, להומור שלהם יש דרכים משלו. וצריך להתרגל או להסתגל, ורק אז להתחבר, או להשתמלל, אם בכלל.
 
שממל. הליום להמונים (נענע דיסק/הליקון)
 
לעזאזל הבובות
 
רק בתקליט "רד בנד" היא להקה אמיתית. מקולפת מהמסכות ומהבובות המפעילות הלקה של רד (אורבך) היא בובה של להקה, ועומדת לחלוטין בזכות עצמה - עם האהבה העצומה למוזיקה ועם ההומור השופע שלה, שניכרים בנגינה ובשירה ב-15 הרצועות (וב-51:31 הדקות הדחוסות וגם האווירירות) - כיישות מוזיקאית ולא כבדיחה.
 
הערך המוסף של אוסף השירים הגדולים מהעונה הראשונה, מעבר לקולו הארומטי, המשכר והדומיננטי של ארי פפר/רד אורבך, הוא כמובן ברשימת האמנים האורחים ובביצועים שלהם ללהיט סול, רוק וריתם אנ בלוז קלאסיים.
 
לא לכולם יש המבטא הנכון (כמו שיש לאורבך) - כמו רמי פורטיס (ב"השתקפויות חיי" של המרמלדה), ברי סחרוף (ב"צבע זאת שחור" של הרולינג סטונס), שלומי שבת ("לילות משי לבן" של המודי בלוז), אפרת גוש ("הושיטי ידך" של ארבע הפסגות), יהודית רביץ ("homeward bound" של סימון וגרפונקל) וגם אחרים - אבל אי אפשר שלא להיכבש בכיף ובקסם, באנרגיות ובנתינה, עד כדי תשוקה בלתי נשלטת לראות את הדבר האמיתי ואיך הוא קורה על הבמה. ולעזאזל הבובות.
 
היציאה של האוסף היא ללא ספק חלקו של סרנגה, Don't Let Me Be Misunderstood (של האנימלס וגם של נינה סימון) שיר שמופיע גם באלבום האולפן האחרון שלו, העזה יוצאת דופן להתמודד עם סטנדרט ריתם נ בלוזי קלאסי בדרך לא שגרתית (ובתרגום ליוונית!). פצצה.

  

 
לעומתו, כל האחרים, נשמעים הגיוניים, סבירים ושגורים, למרות שגם בהם שיתוף הפעולה וההתמסרות הם ללא סייגים. ואתם מוזמנים ליהנות גם משלום חנוך (שר את ליטל ריצ'רד), שלומי שבן (שר את בוב דילן), משינה (שרה - כל החמישה! - את "אדמה נדירה"), דני בסן, יזהר אשדות ויושי שדה מ"תיסלם" (מתחברים לניל יאנג), גל תורן מ"מרסדס בנד" (מתענג על הפינק פלויד), מרינה מקסימיליאן בלומין (מפענחת בדרכה הייחודית רק לה את ואן מוריסון), ונינט טייב, שמשום מה זכתה פעמיים, אך מפליאה ב"high and dry" של רדיוהד). 

  
 
קטע חריג וכייפי נוסף הוא הנועל, שמארח את "הדג נחש" בביצוע פאנקי שמאחד את "גנגסטה'ס פאראדייז" (של קוליו) עם "נפרדנו כך" (של אבנר גדסי). החריגות כפולה: גם היחיד שהוקלט בהופעה חיה - עם עדויות מוקלטות ליכולות השירה של פונצ'ו (מיכה דומן) ולפטי (עמי ויזל). אגב, תצלום מההופעה מקשט את גב האלבום. הוא גם היחיד שמטפל בקלאסיקה ישראלית, שגם תורגמה לאנגלית ונשמעת כסטנדרט סיקסטיז לכל דבר. ואולי זה אחד הכיוונים הבאים של "רד בנד". אז, מן הסתם, אפשר יהיה להתייחס גם לעברית.
 
רד בנד. שירים מהעונה הראשונה (ארומה/הליקון) 


02/08/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע