סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: נקמת הטרקטור
 

 
 
עם חיזוק נשי - הזמרת והוויולנית גליה חי, נקמת הטרקטור רעננים מתמיד אבל הקהל מבוגר


דם חדש
 
לפני שנתיים, אחרי שהצדיעו ליצירתו של משה אבן עזרא במסגרת פסטיבל העוד, ציפיתי שנקמת הטרקטור תצא להופעות עם המופע (כפי שעשוי ברי סחרוף ורע מוכיח עם שירי יהודה הלוי). להערכתי, היה להם ביד מופע לרוץ אתו. הם לא עשו זאת, מנימוקים שלהם שבוודאי חשובים יותר מגחמות שלי. בעיקר, אני מניח, בשל התחייבויות קודמות. אחת מהן, מן הסתם, הייתה לאלבום החדש "נשאר רץ לרוץ" שראה אור החודש, במרחק שמונה שנים מאלבום האולפן הקודם שלהם, והששי בכלל, "לאן הולכים פתאום כולם" (2003).
 
עד לצאתו הספיקה החבורה להשלים שינוי גדול בהרכבה ובצביונה המוזיקלי. מצד אחד החליפה את נגן הקלידים רועי ירקוני, ששירת אותה בעבודה על  אבן עזרא בעידו זלניק, ומצד שני, הפכה את נגנית הוויולה גליה חי, גם היא שותפה להפקה בפסטיבל העוד, לחברה מן המניין בהרכב, ובכך הפכה "נקמת הטרקטור" לחמישייה ולראשונה בתולדותיה עם מוזיקאית בהרכבה, נגנית וזמרת.
 
ואכן, למרות שנקמת הטרקטור מושתתת עדיין על רית'ם-סקשן - עם אבי בללי היוצר המרכזי, הסולן ונגן הבאס, אופיר לייבוביץ' נגן הגיטרות ואביב ברק כמתופף - החידוש המהותי בה הוא בתוספת של חי. לא שוויולה הוא צבע חדש או מרחיק לכת. דגימות של כלי מיתר כבר הנצו כליווי או כקישוט ביצירה הקודמת, התיאטרלית בעיקר, של הלהקה. אבל לא כחלק בלתי נפרד מן האמירה, ביצירה, בנגינה ובהופעה.
 
ביחד עם הווקאלס שלה, התוספת של גליה חי היא יותר מהזרמת דם חדש. חי, כבר לא הנערה הביישנית והמהוססת של פעם, אלא חיית במה שהוותק שלה  מעצים את בטחונה, מתאים אותה לחספוס אבל גם מרכך את הגבריות השופעת. חי בגוב הרוק'נרול הכי גברי בסביבה.
 
כי בניגוד להרכבי רוק לא מעטים שמסתובבים בינינו ומתכתבים עם הפופ ועם להיטי רדיו, החבורה של בללי ולייבוביץ' (היחידים ששרדו את 22 שנות קיומה) מסורה לרוק נטו. רוק כהלכתו. של גיטרות, כמעט מתכתי, אבל יבש, ענייני, תמציתי, דבק בעיקר ולא בניואנסים ובקישוטים. רוק של נגינה, של מוזיקה, של יצירה. של זמר-יוצר שחשוב לו להגיד משהו על העולם, של גיטריסט מחויב ושל מתופף אימתני, כפי שתמיד היה בנקמת הטרקטור. ועכשיו גם ויולה. ואיזה יופי זה.
 
שירי הגות, אהבה כמיהה וחסך
 
ב"נשאר רק לרוץ" נקמת הטרקטור חוזרת רעננה מתמיד. בללי, כותב מרתק ומלחין משובח, במיטבו כזמר. שר יוצא מן הכלל. הקול אמנם מחוספס, אולי לא "נקי", אבל מאוד מדויק ומשמעותי, ונימת הייאוש המובנית בו טעונה ודרמטית, כפי שתמיד היה אצלו. הנגינה מלאת תשוקה, הסאונד מצליף, חורט בבשר. כל מה שמצטייר בדמיון כלהקת רוק. ולמרבה המזל, נקמת הטרקטור נשמעת על במה כפי שהיא נשמעת באלבום. הכל מוכן וישים למופע במה, ללא תוספות, ללא נגנים מחליפים או אורחים, להוציא קצת תוספות בכלי הקשה. כמו שזה מוקלט כך זה נשמע גם על הבמה.
 
אבל קודם האלבום. עשרה שירים ב-43:57 דקות. שבעה מהם יצירות חדשות (מלים ולחנים: בללי) כשהאחרים הם חידושים ליצירות קודמות : "ג'ונגל פיתוח" (מ"זכות הצעקה", 92'), "מתנתקת" (מאלבום הבכורה, 90') ו"כנפיים שבורות" (מפסקול הסרט בו ניגנו), שבו מתארחת יסמין אבן. שני הראשונים, ובסך הכל שמונה מתוך העשרה, נכללים במופע. עוד נעדר "על הקצה".
 
כבדרך כלל אצל בללי וחבריו, האלבום מושתת על שירי הגות, על גבול המטאפורה ("תעתועים", הרצועה הפותחת, למשל), על חיינו הפרטיים והכלליים. יש בו שירי אהבה, כמיהה וחסך לשמם, כמו "גאות" (עם מיכל שפירא כזמרת אורחת) הפשוט לכאורה, שמהווה דוגמה מצוינת לזמרים הים תיכוניים (בעיקר בזכות הסאונד המזרחי הפנטסטי שלו, גם בהופעה!) שלאהבה יש עוד רבדים; "מתנתקת" הוותיק, שהוא משחק בין המינים; או אפילו "ברלין" המצוין, שמבקש קירבה וחושש מהתרחקות.
 
גם יצירות מחאה וביקורת, כמו "ג'ונגל פיתוח" הוותיק והרלוונטי-נצח במציאותנו הגיאו-פוליטית ("המערב הפרוע במזרח התיכון... כל מצע הבחירות מציע שחיתות"); או "הכל טוב" שלכאורה נימתו אופטימית וידידותית (ואולי משום כך יצא כסינגל שני) אך למעשה הוא מסה ביקורתית נגד החיים את הרגע מבלי לראות את המחר ("נחיה את העוקץ/ נחשוב על הדבש... נבקש סליחה/ ננשק מזוזה... מישהו יורק, מישהו נדקר/ הכל מתוקתק, הכל מתוזמר... הרב יברך את הרצח הבא/ ואנחנו נשתה מהיין הרע"); ולבטח "אדרנלין" המטמטם והפסיכדלי משהו שמנסה לשרוד במרוץ המטורף של החיים המודרניים, לרצות להיות קיים בעולם של ריאליטי, כחש ושקר, של נהנתנות וסמלי מעמד.

   

 
אך בעיקר מיטיב לבטא, לסכם ולהציג את האמירה שיר הנושא, הפרטי כביכול, אבל הצנום, השרירי והמדויק להפליא: "האם יש רק דרך אחת לדעת/ האם יש רק דרך אחת לגעת/ האם יש רק דרך אחת לאהוב/ האם יש רק דרך אחת לעזוב"? והמסקנה היא ש"נשאר רק לרוץ" כדי לשרוד, לשרוט את הגוף מבפנים ומבחוץ. ובמלים אחרות: חיינו הם מרדף אחרי חום וקירבה, ידע ומגע, וגם כאבים וחרדות נטישה. שיר פצצה.

  

 
אמנות לקהל מבוגר
 
כמו מופע ההשקה. קונצרט לגבות. התחיל מהוסס, דווקא עם החברים במיל. דני מקוב בתופים וגרין בקלידים, כהוקרה וככבוד לשירותם במעמד החגיגה של 22 שנות פעילות. הלך, התגבש והתהדק דווקא ברצף הקטעים החדשים, כשאביב וזלזניק מחליפים את מקוב וגרין: "תעתועים" כרוק מיוסר עם פתיחה ארוכה ומעט מסויטת; "אדרנלין" שמציג את ברק כתלמיד שעולה על רבו מאחורי התופים; "הכל טוב" שעם קצת התאקלמות וקילומטראז' הוא ראוי להיות עוגן והמנון הופעה; "גאות" הפנטסטי, שהשירה בו היא סטייל אהובה עוזרי וליד הגיטרה נהדר; "ברלין" היפה וגם הרגוע יחסית, כשנגינת הפסנתר שלזלזניקמובילה וחי עובדת קשה לרכך את הצליל; וכמובן שיר הנושא - טעון, מדוד, שקול וכואב.
 
עם דודו טסה ("בסוף מתרגלים להכל" שלו ו"דברי אלי" מ"ארונות מטבח" שלהם - קרוס-אובר מעולה ושיתוף פעולה קולי מלהיב בין טסה לבללי) ומשה לוי היועץ מוזיקלי של "נשאר רק לרוץ" (באקורדיון, בביצוע לירי ומקסים ל"אופניים וספר", גם הוא מ"ארונות מטבח", וסוף-סוף שירת רבים בקהל) כאורחים, המופע תפש תאוצה ונסק. גם החידוש ל"מתנתקת" היה נאמבר מרשים, עתיר קצב ואנרגיה ונגינה שהתכתבו באחריתו עם טראנס.
 
דווקא שיתוף הפעולה עם "כנסיית השכל" ("רעפים" ו"השיר מהגן" שלהם, "היא" של הטרקטורים מ"זכות הצעקה) לא הפיל אותי, אולי מפני שהיה עמוס מדי לטעמי.
 
אבל זה לא גרע כהוא זה מהפינאלה הנאדר, עם קולאז' של להיטי העבר שלא נס ליחם: "מסכים שטוחים" (מ"לאן הולכים פתאום כולם"), "memories" (מ"ארונות מטבח"), "ג'ונגל פיתוח" ו"זקנים" ועד "עפיפונים" ו"אדון הסליחות", שפספס אמנם את הימים הנוראים, אבל התאים לבשורות שובו של גלעד שליט באותו ערב ולמועדים לשמחה בכלל. ואכן שמחה. שעתיים ויותר של מוזיקה נהדרת, של להקה עצומה, גאה ובוטחת, ועדיין רעבה. כל הכבוד לחטיארים! 

רק דבר אחד היה חסר לתפארת המעמד. קהל צעיר. לא נצפו פנים חדשות באולם. מה זה מלמד? שהרוק הישראלי הוא אמנות לקהל מבוגר? שהוא אמנות נכחדת? שאין ל"נקמת הטרקטור" ממשיכי דרך נאמנים למלא את החסר? או שמא, ההפסקה הארוכה מהופעות שגזרה על עצמה הלהקה, הפכה אותה ללא מוכרת וללא רלוונטית, חלילה? או שיש לה אמנם הערכה בקרב זקנים, אבל אין לה גדודים חדשים?
 
ואולי הרוק'נרול של נקמת הטרקטור, צריך את הזמן שלו בקרב אוזניים צעירות, את השהות שלהם לשמוע, לפענח ולהפנים. כדאי להם. אחלה להקה. ולא לשון דיבור של חברה', אלא במלוא הגדולה והכבוד. 
 
נקמת-הטרקטור-022.jpg
"נקמת הטרקטור" (יח"צ)

ומילה אחרונה לאכסנייה: מועדון התיאטרון הוא אולם נהדר לרוק'נרול, אבל לא מתאים לקהל הישראלי החצוף וחסר הבושה. התאכזבתי לגלות - בעצם לא, הייתי מופתע אם לא הייתי מתאכזב - שמאבקם של המאבטחים לאכיפת איסור העישון הוא למראית עין. הם יעילים לתפוש פרטים באפילה, אבל נמנעים מלהעיר למקורבים שמתארחים אצל קונסולת הבקרה והפיקוח. בושה!
 
נקמת הטרקטור. נשאר רק לרוץ (Anova)

נקמת הטרקטור. מופע השקה. מועדון התיאטרון יפו. שלישי, 11 באוקטובר 2011


למועדי מופעים >

17/10/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע