סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: סמדר אקראי
 

 
 
קול מן היפים שנשמעו כאן, אלבום בכורה משובח ואישיות בימתית שעדיין לא הבשילה


שירי פופ קרובים לשלמות

אין בכלל ספק שלסמדר אקראי יש את אחד הקולות היפים יותר שנשמעו, ונשמעים, ברדיו הישראלי בשנה החולפת. חמשת השירים ששיגרה לרדיו מ"אחד באפריל", אלבום הבכורה המאוחר שלה (בגיל 33 כמעט), הם כמו פנינים מבהיקות שלמשמען, מזדקפות האוזניים בחדווה והעיניים מצטמצמות בסקרנות לברר מי חתום עליהם. אכן, בהחלט אטרקציה.

נראה שדווקא העיכוב, תולדה של נסיעות, נדודים וחיפושים, אישיים ומוזיקליים, הוא שהבשיל את אקראי והביא אותה לנקודת הזמן הזאת - אחרי שלוש שנים כמעט של הקלטות - מוכנה, משוכללת ושלמה, כשבאמתחתה אלבום בכורה מתוק וקסום.

מצד אחד, כאמור, היא זמרת נהדרת. מהמלאכיות האלה, עם קול גבוה ושירה מלטפת, עורגת וגם הורגת, מפלרטטת וגם מהפנטת. מצד שני, היא יוצרת-כותבת מרשימה ומבטיחה, יותר בלחנים ובמלודיות, אך גם בטקסטים, שהם שירי פופ קרובים לשלמות, מתומצתים וקצרים כנדרש, קליטים ומלבבים כמתבקש.

מתוך 11 שירים (35:29 דקות; רק אחד בהם ארוך יותר מ-4 דקות) היא הלחינה תשעה, אחד מהם בשותפות עם הזמרת והיוצרת מיכל גבע. גבע היא גם אחת מארבעה פרטנרים בהם נעזרה אקראי בכתיבה (האחרים הם אבי מזרחי, שי צברי ודידי שחר), כשעוד שני טקסטים קיבלה ממאיר גולדברג המשובח.

סמדר-קראי-01.jpg סמדר קראי (יח"צ)

יוצא מזה שרק ארבעה שירים הם נטו שלה, בהם שיר הנושא "אחד באפריל" (תאריך שאינו נזכר בשיר אך מתברר כיום הולדתה), שזוכה בסאונד של פעם, כמתוך תקליט ישן וחורק. אולם היא נוכחת – ועוד איך –  גם ביצירה של כל האחרים, שכמו נדמה נכתבו על מידות קולה ושירתה, ואולי גם על אישיותה וחייה.

בגדול, השירים חיים במציאות אורבנית. מתעסקים בזוגיות ובבדידות, בקשרים ובפרימות, באהבות ובפרידות, בחלומות, בשאיפות, וגם בחוסר סיפוק ובהשלמות. "הלב שלי נסגר שלם/ מזמן רציתי כבר ללכת/ כשאני איתך אני לבד/ הפעם לא חוזרת...", היא מבהירה כוונות ב"לא התכוונתי" (המשותף לה ולגבע), אר.אנ.בי. מלאכי ושיר הדגל שלה (עם 120 אלף צפיות ביו-טיוב). "תמיד אותו דבר/ עם ריח זול של יין מר/ סוף ערב על הבר/ אפילו גבר לא נשאר// תמיד אותו דבר/ בקו 5 הזול הקר/ עוד לילה מנוכר/ חוזרת סולו אל הכר..." היא מנתחת (בשותפות עם מזרחי) בדידות עירונית קיומית בלהיט גדול ומזוהה נוסף, שניחן בגרוב קליל ובליווי קולי גברי.

   

"אני כבר יודעת שזה יחלוף בקרוב/ אבל בינתיים מרשה לעצמי לאהוב/ בלי לחשוב מה חסר והכל מסתדר", היא מרגיעה את עצמה ב"הכל מסתדר" (שנכתב בעזרתו של שחר), שיר אהבה אורבני אופטימי עם צליל גיטרות חריף. ב"בוא" הנאדר, לקראת סיום, היא כבר לגמרי בטוחה בעצמה: "שנים ברחתי מהבית, הבגדים שלי מכאן/ התרגלתי להחביא את הקלפים, מתחת לשולחן/ לא רוצה שוב לטפס, זה היה לי גבוה/ לא חייבת לחייך, הפסקתי לברוח/ בוא תראה אותי, אני עומדת בעצמי", מלווה את עצמה בקולות שירה גבוהים מוקלטים.

"צר לי", על לוזר שמסרב להתבגר ואולי גם להתמודד, הוא שיר עולץ, מתוק-חמוץ; ב"עוד מעט" (ללחנו של נדל) המלחשש היא שרה על התבגרות ושאיפה לזוגיות; הנימה המלחששת ואולי המפתה נשמרת גם ב"חלוק רחצה" (גולדברג את נויפלד) שמוקדש לחיפושי אהבה; ב"רוצה להישאר" (שכתב עמה צברי) הלחישה מתחלפת לגניחות, במאבק על שמירת הקשר וחיים ביחד, גם הוא להיט מוכר.

תמצית הזוגיות והחיונית שלה מככבת בטקסט היפהפה של "בז וקיכלי", בלדה מקסימה, אקוסטית באופייה, שכתב גולדברג. כשאת האלבום נועלת בלדה נוספת, מקסימה לא פחות, בשם "עצים", שיר סיום קלאסי ("אני רוצה שייגמר/ שתאהבו אותי אחר כך/ ללכת ולהישאר/ איתכם כמה שרק אפשר") שאינך יודע אם הוא מופנה לגברים בחייה או מיועד למאזיני האלבום שלה. נימה חריפה של פרידה, כמעט אשכבה, כשאקראי שרה לצלילי ליווי עצמי בפסנתר, ומתכוונת לכל מלה ומלה.

   

עוזר לה בכך נגן הגיטרות, הקלידים והמחשבים גיל לואיס, המעבד והמפיק המוזיקלי של האלבום. הוא עוטף את הקול היפה והמיוחד שלה במניפת צלילים רבת צבעים, רגישויות והשראה. שילוב מושכל ומוצלח בין אקוסטיקה, חשמל ואלקטרוניקה מתוכנתת.

הגשה חסרת דינמיט

ההפקה הבימתית, גם היא של לואיס, וכמעט עם כל נגני האולפן (להוציא תוספת של עוד נגן גיטרה, מיכה הרשליקוביץ), מנסה לשמור על האופי האולפני, נוכח הרזון המתחייב ועם ההתאמות המתבקשות. בעיקר לשמור על קולה ויפי שירתה, וכמעט לא לקחת את השירים למקומות אחרים. גם לא לפרום את ההרמוניות הקוליות ולא לקלקל אותן.

אולם כגודל הציפיות כן האכזבה ממופע הבמה של סמדר אקראי. הקול באמת נהדר, השירה בהחלט מרשימה, אבל על אף החומרים המבטיחים, אישיותה הבימתית רחוקה מלרגש ולהסעיר. ולפחות כרגע, בהיעדר קילומטראז' של ניסיון ודרמה בהופעתה, אקראי היא טכנאית מוכשרת, לרגע אחד לא מצליחה להפעים ולרגש.

כשאיתה חמישה נגנים, ועוד אחד (אודי רז) שיגיח פעמיים לנשוף בסוזאפון (בפתיחה) ובטרומבון (בסיום), עולה סמדר אקראי לבושה במכנסיים שחורים צמודים ובמקטורן זהוב מחויט. "אחד באפריל", "עוד מעט" ו"רוצה להישאר", שמשמר את הגניחות הנאנקות, פותחים. אקראי לא זזה מהבלטה. מקסימום מתנדנדת מצד לצד. כאילו חוששת שייפגע הקול, שתיפגע השירה.

סיפור אישי חסר פואנטה, שבעזרתו היא מנסה להדגים-לפרש את שם משפחתה, מנסה לשבור את הקרח ומוביל ל"צר לי". השיר חביב, האווירה לא משתפרת למרות ביצוע יפה של שיר באנגלית, כשלואיס מוביל בנגינה בלוזית משהו, והיא מעניקה לו ניחוח של סטנדרט ג'אזי. מזכירה במשהו את שאדיי, אבל נשמעת כזמרת בארים זהובה.

ב"לא התכוונתי" היא מציגה לראווה את יכולותיה הקוליות, ומצליחה לשחזר – גם ב"בז וקיכלי" – את האיכויות האולפניות, אבל שום ערך מוסף מעבר לכך, שייתן טעם וינמק מדוע התכנסנו לראותה בהופעה. גם "חלוק רחצה", שבמפתיע מקבל טוויסט רוק'נרולי, היא שרה נהדר. מתמודדת בקלילות עם שינויי קצבים ומודולציות. אבל האַפֶּרִיות של השיר מוחמצת, כמעט ולא באה לידי ביטוי באנרגיות הבימתיות שלה.

השינוי מתחולל בהופעתו של אורחה, הזמר ירמי קפלן. אקראי פושטת את המקטורן, נשארת בחולצה לבנה, חסרת שרוולים ומחשוף עמוק, ומלמדת שהיא יכולה גם אחרת, גם כזמרת ליווי  ("ממחר") וגם כפרטנרית ("כמה את צודקת", שניהם שלו). הנוכחות המינית שלו מזיזה משהו, ו"הכל מסתדר" שלה מקבל זריקת אנרגיה, תנועה ותשוקה.

החשמל שליווה אותו נעלם עם רדתו מהבמה, ואקראי – כמו פוחדת מעצמה ומתן ביטוי ליצרים ולחשקים – בוחרת, בטעות לדעתי והרבה קודם זמנו, לבצע את "עצים", כשרק עמרי בר, הקלידן, נשאר עמה על הבמה. הרהור כבד מדי לאחר הטסטוסטרון של קפלן. באופן מפתיע, דווקא כשהלהקה חוזרת, וסמדר מבצעת את "שניים במרפסת", נוצר איזשהו עניין. השיר אינו כלול באלבום, אבל יש בו פוטנציאל דרמטי ואופי קברטי מוכח.

לשיר אקראי שרה פיצוץ, כך גם ב"בוא", עם עוצמות מרשימות שלה ושל הנגנים, רק חבל שההגשה שלה חסרת דינמיט. משעממת, חסרת עניין. לא בתנועה, לא בהבעה, לא במלל, לא בקטעי הקישור. לא רק אני חושב כך, גם הקהל בזאפה, שזולג באיטיות החוצה, הרבה לפני שהמופע מסתיים (וכולו שעה ורבע בלבד!) דבר שלא ראיתי במועדון באף הופעה קודמת בה נכחתי.

   

אקראי מקנחת עם "תמיד אותו דבר" שיוצר איזה עניין גרובי לקראת סיום, אבל מוותרת בהדרנים על wicked game המובטח, וסוגרת עניין עם ביצוע נוסף של "לא התכוונתי". ועד שלא תתחשל על הבמה ותכיר בחשיבותה של ההתנהלות הבימתית, אני יכול רק להמליץ על האזנה לאלבום. ההופעה תחכה להזדמנות אחרת.


סמדר אקראי. אחד באפריל (נענע דיסק)

סמדר אקראי בהופעה. זאפה תל אביב. ראשון, 8 בינואר 2012


למועדי מופעים >

10/01/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע