סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: ריטה
 

 
 
"זה אלבום מובהק של ריטה, רק בפרסית. אותה הגברת גם בשפה אחרת". עמוס אורן סבל מריח הטיגון שליווה את הופעתה המלודרמטית של ריטה, אבל נהנה מהווייב של הדיווה ומהמגוון העצום שלה


"השמחות שלי", אלבומה האחרון של ריטה, הוא אלבום משפחתי. אלבום שלוקח אותה אל שורשיה האיראניים, אל השירים בפרסית שעליהם גדלה בבית. שירים ששמעה בילדותה, שירים ששרה לה אמה, שירים שהיא נושאת שנים רבות ופרטים מהם אף זלגו בעבר לאלבומים שהקליטה לאורך הקריירה הארוכה והמרשימה שלה. המשפחתיות ניכרת גם בבחירת התצלומים הנלווים וגם באירוח "מקהלה", המורכבת מבני המשפחה המסועפת של ריטה, ששיר אחד, "מובארכ באד" ("מזל טוב"), נתון לחלוטין לביצועה, בראשות אמה, שרונה יהאן-פרוז.
 
לטעמי, זה השיר הכי אותנטי והכי אתני ב"השמחות שלי". משוחרר מהמעורבות המסיבית של ריטה והמפיקים המוזיקליים עמי רייס ורן אלמליח, חברי ההרכב המורחב של כנסיית-השכל, הוא כנראה הוקלט ברגע אמת, בשמחה החיה, משמר את הניחוח המקורי, את הדיאלוג שבין הסולנית למקהלה, שמלווה כלה אל חופתה. אני לא מכיר מוזיקה פרסית, ולי השיר נשמע תימני באופיו; רק כלי הקשה וצהלולים. אבל כנראה שכל שירי החתונה האמיתיים נשמעים דומים.
 
השיר הזה נדחק אל סופו של האלבום. במופע שתומך את התקליט הוא משובץ ראשון. כמות שהוא, מנוגן מהדיסק, וכמו שראוי ומגיע לו, כקרוב ביותר לארומה הפרסית מבית. לצליליו יעלו האורות על הבמה ויתאספו אט-אט המוזיקאים.
 
"מוֹבּארכ באד" הוא אולי השיר הפרסי היחיד באלבום. אני לא דובר פרסית, ומעטים השירים בפרסית ששמעתי בימי חיי, ועם זאת נדמה לי שהפרסית ב"השמחות שלי" היא רק שפת השירה של ריטה בשבעה מהשירים (ששניים מהם בעברית, שניים אינסטרומנטליים, ואחד, כאמור לעיל, מבוצע על-ידי אמה ובני משפחתה). אני מניח שגם הלחנים ולבטח המלים לשירים נכתבו על-ידי יוצרים פרסים (לא כולם, יש גם ערבי אחד), אבל ההפקה המוזיקלית של האלבום מפקיעה אותם לטובת אתניות בינלאומית יותר ידידותית ופחות מבודלת.
 

עטיפת האלבום "השמחות שלי" (תמונת יח"צ)

הסולמות המסובכים והטונים הלא נגישים לאוזן מערבית מפושטים, נמהלים, נעטפים במוזיקליות עשירה, תוססת, מלאת חיוניות. במיוחד ניכר הדבר בשיר הערבי, לחן של חאלד מוצאנאר, שלו כתבה רחלי שביט טקסט חופשי משלה, בשם "אין בי". זה שיר פרידה מאהוב, שנישא בהפקתו המוזיקלית עד קצווי מערב, אפילו בנגיעות ג'אזיות, עם כינור, פסנתר, כלי הקשה וגיטרה חשמלית מנסרת לסיום. 
 
האחרים מתכתבים עם קשת צבעים מוזיקלית מוכרת – מהמורשת האנדלוסית של הברירה-הטבעית, דרך ההוויה הבוכרית של משפחת אלייב (שבניה שותפים באלבום ונגנים מרכזיים במופע), ועד התמהיל המשכר של הבלקן ביט-בוקס, על כל מה שהוא מייצג.
 
זה אלבום מובהק של ריטה, רק בפרסית. אותה הגברת גם בשפה אחרת. שירי אהבה מלאי פתוס ורגשנות, שמאפשרים לה את קשת ההבעות הרגילה שלה. ב"שאנֵה" (מסרק) היא שוצפת, תוססת ויצרית; ב"גוֹלֶה סַאנגַם" ("פרח מאבן שלי") היא נגועת כמיהה וחולת געגועים; ב"שָאה דוּמאד" (בחתן המלך) היא צוהלת ועסיסית (גם שיר זה, אגב, הוא שיר חתונה, אבל מצדו של החתן, ועניינו קבלת פנים חגיגית לכבודו. כמה עשיר לעומת שירי החתונה המעושים והמאוסים של זמרינו המזרחים); "דַר אין דוֹניה" ("בעולם הזה") הוא שיר קינה על בדידותו של חולה האהבה, המתחיל בשירה כבדה ואטית ומסתיים בהפקה בלקנית ססגונית), וכן הלאה.
 
הדהוד לרמבטיקו אפשר לשמוע ב"גולה מַאריָם" (שמו של פרח), אינסטרומנטלי בעיקרו ובוכרי באופיו, שבו מפציעה במפתיע מקהלת נשים, בניגוד לשירת הגברים שמלווה את ריטה כמעט לכל אורך האלבום. שיר האהבה "קאבּוּטארֶה סֶפיד" (יונה לבנה) משיק למעגלים שבהם נעה הברירה-טבעית, ואילו ב"בּי גָראר" (חסר שקט), שעניינו געגוע של אוהבים רווי קצב ומתגעש מאדרנלין, מקנן להט לטיני. 
 

ריטה, "השמחות שלי" (צילום: אריאל בשור)

אגב, ריטה ויתרה על תרגום השירים לעברית בהחלטה מודעת. הנסיונות לא הבשילו לתוצאות ראויות. יש רק אחד כזה ("אין בי", כאמור, הוא ערבי במקור) באלבום: "את כתפייך", בלדת אהבה יפהפייה שכתבה צרויה להב והפכה אותו לשיר של ריטה לכל דבר.
 
גם המופע החדש הוא בדיוק מה שאפשר לצפות מריטה: הזדמנות לארוז את הגדולים בלהיטיה בעטיפה מוזיקלית חדשה, שממשיכה (גם היא בהפקתו המוזיקלית של עמי רייס) ומרחיבה את גבולותיו לממדים אפיים כמעט. כי אצל ריטה כמו אצל ריטה, הכל גדול מהחיים. תזמורת של תשעה נגנים שמתפקדת גם כמקהלה גברית (יש בה רק נגנית אחת, גליה חי בוויולה), במה ענקית, מעוצבת בקפידה, עם טריטוריות מתוחמות לכל נגן, תאורה גרנדיוזית והגשה דרמטית, כמיטב המסורת הריטאית.
 
22 שירים במופע, כולל שלושה הדרנים. שבעה מהאלבום החדש, 14 להיטים גדולים ואחד שהיא שואלת במפתיע מכנסיית-השכל, שסיבוב ההופעות המשותף שלהם הוליד בעצם את האלבום הפרסי. הכוונה היא להציע חגיגה של מוזיקת עולם, אבל התוצאה לא אחידה.
 
אולי משום שההאנגר הוא מקום בלתי אפשרי, לא ידידותי ולא נוח למוזיקה, יש משהו גס והמוני, פרחי ולא תרבותי ב"אולם" הזה, שריחות טיגון מלווים את הצלילים הנשמעים בו. ואולי זה הגודש שריטה מציעה ואינו פועל לטובתה. המופע הזה גדול מדי, פומפוזי מדי, מוחצן מדי, מנקר עיניים, והשורשים בו משתרגים לאיבוד. ברגעים רבים הוא מעורר ריחוק וחוסר עניין, עד שתמהתי איך היה נראה ונשמע בגרסה האקוסטית שלו, הגולמית, הבסיסית. 


ריטה, "השמחות שלי" (צילום: אריאל בשור)
 
המופע מתייצב ואפילו ממריא עם חטיבה של שלוש בלדות מכיוונים שונים, שיוצרות אי של עידון יחסי ואיפוק בליווי המוזיקלי: "שרה ברחובות" (כן, זה מהאירוויזיון) בעיבוד מפתיע; הבלדה הכואבת "עד שתעזוב", בביצוע מכונס ומצמרר, בליווי פסנתר (ציטרין) וטאר (מארק אליהו, שמחולל נפלאות כדרכו); ו"הכניסיני תחת כנפך", סוליד-גולד של ריטה, שמצליח להתאושש מפתיחה לא לעניין של תקיעה בשופר ואוסף כוח לפסגת רגש מסעירה נוספת, כשהתזמורת הופכת למקהלה ונגן האקורדיון אריאל אלייב שר את הבית האחרון בכמיהה, בערגה ובכאב מפתיעים. 

חלקו השני של המופע, שאמור להיות הפרק השמח, האופטימי, מלא התקווה, סובל מחוסר איזון פנימי גם במעברים המוזיקליים שאמורים לחבר בין השירים וגם בהעדר אחידות בקצב. ריטה מתרה בצופים שלא להיות מנומסים ומזמינה אותם לקום ולרקוד, תמהה איך זה שהם יושבים עדיין "על הטוסיקים" שלהם. אלא שהשירים לא מזמינים ריקוד, מה לעשות. 

ב"בי גראר" הגיעה החגיגה הפרטית של ריטה לשיאה, כשאריאל אלייב תורם ראפ קצר בפרסית. בכלל, כשיש גברים סביבה (את התזמורת והמקהלה משלימים עופר קורן בגיטרה, אביב ברק בתופים, יוני דרור בכלי נשיפה וצביקה אלייב בקלרינט והקשה), ריטה פורחת בכל נשיותה. מחוללת, מעכסת, מתיזה מיניות לכל עבר. 

לאורך כל המופע לבשה ריטה שמלת מיני שחורה מוכתמת בקצותיה בסגול, עם כתפיות דקות מקושטות במלמלה, מסגרת נאה למחשוף מפואר. לביצוע ההדרנים, "ימי התום", "די לכאב" (מלים של רן אלמליח, חבר כנסיית-השכל, ללחן עממי) ו"ילדים זה שמחה", ריטה מספיקה להחליף שמלה (אוף-וייט, צמודה-צמודה עד קצה השוקיים, ומבליטה את חמוקיה) ולאסוף את שיערה. 


ריטה, "השמחות שלי" (צילום: אריאל בשור)

אלא שמספיק עם הטיית תשומת הלב, הפירוטכניקה ותצוגת האופנה. די להתחנחנות בנוסח "תנו לי חיבוק, תנו לי להיכנס לנשמה שלכם, שאתן לכם נשיקה גדולה". מאמנית כה מנוסה וכה משופשפת מותר לנו לצפות לקטעי קישור יותר קוהרנטיים, מהודקים ומשמעותיים. אפשר לוותר על גודש הפרטים על חייה וחיי משפחתה כאילו היינו בחוג בית. גם על השבחים המופלגים לשפה הפרסית, על עושרה בדימויים, במטפורות ובמלים לתיאור רגשות. במקום להציג לנו שיר אחד כזה (ויש לה, התרגום המופלא, המכמיר והמנחם של צרויה להב ל"את כתפיך"), היא אומרת, "תסמכו עלי שהפרסית שפה נהדרת". הקלישאה הזו נכונה לכל שפה. במקומה היתה ריטה יכולה לשיר אחד מהשירים שהקליטה בפרסית באלבומיה המוקדמים. אם לא במופע שורשים, אז מתי?
 

ריטה, "מופע השמחות שלי", יום רביעי, 22 בפברואר 2012, בהאנגר 11, תל-אביב.


למועדי מופעים >

23/02/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע