סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: מירי מסיקה
 

 
 
כשהיא שרה, השמיים נפתחים והשכינה מתפתה להציץ בפלא הווקאלי. ברבר סטרייסנד שלנו


רצון תמידי להתחדש

ארבעה אלבומי אולפן (ועוד אחד בהופעה חיה) במהלך שבע שנים הם הספק מרשים, שכל זמר ים תיכוני שחושש להישרף בטרם עת היה שמח לאמץ. אך לגבי אמן שמבקש לבסס קריירה משמעותית, יציבה וארוכת טווח, כמו מירי מסיקה, זה קצב גבוה מדי, אפילו מטורף ולגמרי לא בריא.

בהשאלה מאמירה פוליטית, ארבעה אלבומים (ועוד אחד) בשבע שנים, הם כמו הסתערות לווייתנים על החוף. כמעט התאבדות. מתכון למחיקת הישגי עבר ולמסמוס קריירה. ומסיקה היא לא מהסוג שצריך להוכיח את עצמו מחדש בכל שנה, גם אם יש ביניהן דילוגים ("מירי מסיקה" 05', "שלום לאמונות" 07', "חדשות טובות" 10', "אקוסטית בזאפה" 11', וגם אי.פי., פסקול הסרט "שלוש אימהות" 06', לפני האלבום הנוכחי "מלך" 12'). יציבות משיגים לאורך זמן, בהשרשת ובהטמעת חומרים בסבלנות ובאיטיות, ולא בפחז או שמא פחד.

אפשר להבין את מסיקה ואת הצוות שאיתה (מהמנהל העסקי יניב דווידסון, דרך המפיק המוזיקלי והבעל אורי זך ועד מעטפת הבוקינג החדשה) ברצון התמידי להתחדש, במיוחד לאחר ש"חדשות טובות", אלבום האולפן הקודם שלה, לא התייצב כסיפור הצלחה מסחרי כשני קודמיו. אולם גם שינויים בהרגלי הצריכה צריך לעכל בנחת ולא "לנצל" את העובדה שמסיקה אינה יוצרת אלא לקטורית שבוחרת מתוך היצע שמוגש לה, ואז קל ונגיש יותר להקליט "אלבום תיקון".

אם כי, וייאמר לזכותה ולזכות הצוות הנאמן שלצידה, שאין שום חיפוף וקלות ראש ב"מלך". כמוצריה הקודמים גם האלבום החדש מוקלט ומופק ברמה הגבוהה ביותר, עם מוזיקאים ונגנים משובחים, ויש בו תריסר שירים יפים, שאי אפשר שלא להתרשם מרמת ההזדהות והחיבור של מסיקה עימם. וגם אם אין בו, בינתיים, להיטי ענק כפי שידעה בראשית דרכה, באמצע העשור הקודם (בעיקר בגלל שהרדיו מחפש קולות וריגושים חדשים, ומסיקה כבר איתנו יותר מדי זמן), רק הזמן ילמד אם הם ראויים להשתלב בקטלוג הקלאסי שלה, לעתיד לבוא.

במשך 43:20 דקות מבקשת מסיקה ליצור התחלה חדשה. להתרחק ממקורות היצירה וההשפעה שהזינו אותה באלבומיה הקודמים, בעיקר מעמיתיה ב"רימון" קרן פלס, איה כורם, איתי פרל ואריק ברמן, ולמצוא את עצמה מחדש בעזרת כותבים ויוצרים אחרים. אמנם ברמן נוכח איכשהו (כסייען בעריכת "לא כמו כולם", השיר היחיד שהיא כתבה) וגם עופר בשן, שבלט ב"חדשות טובות", תורם עוד שיר, בלדה רכה בשם "הדרכים החדשות", אבל הכותבים החדשים מסמנים אם לא דרך חדשה, לפחות הינתקות מן העבר.

   

לא שנושאי השירים השתנו. הם עדיין עוסקים באהבות ובפרידות, במערכות יחסים גוועות ובפגישות מחודשות, בבדידות ובגעגועים, ומבעבעים בהם קשרים ושקרים, נשיקות ופחדים, התאבדויות ויצרים, ומגוון תחושות אנושיות שמשרתים את השירה העוצמתית והמרגשת של מסיקה. אולם מפתה לחשוב שיוצרים כמו מרב סימן טוב (עם שלושה שירים!), לחנים של דודו טסה, ארי גורלי ויעל דקלבאום, כפיר אפשטיין, יהל דורון וגיא מנטש (שני האחרונים הם "תגלית" של The Voice) וגם שיר אחד של טל שגב, מונעים התקבעות ומבטיחים שינוי אווירה.

ואכן, לטעמי לפחות, האווירה יותר רוקית-אלקטרונית, עד כמה שקולה החם והמכיל של מסיקה יכול לאפשר לבעלה זך. גיל לואיס, יניב דדון ובעיקר אייל הלר בגיטרות, לא מעט עבודת תיכנות ומחשבים של זך, וגם נוכחות יפה של תיפוף (תומר צדקיהו ואשר פדי) וכלי הקשה (רוני עיברין, אמיר פינטו ואמיר אלייב) לתפארת האתניות, אך לא כלי נשיפה ומיתר. עדיפים גורמי חספוס על מחוללי רגשות. עם קול כשל מירי מסיקה, לא צריך אותם בסביבה.

ועם זאת מרבית השירים באלבום החדש הם בלדות. כמו "ואולי" המקסימה ("יש בשמיים מלאכים טובים ששומרים עליי") של גיא בוקאטי ודודו טסה; "אל תדבר אליי" ("אל תצבע לי בוורוד את השקרים והדמעות") של נסים גיספן, שמתאפיינת בנימות שאנסוניות-לטיניות; "לרקוד לבד" (נועם חורב עם כפיר אפשטיין ואורי מסטצ'קין) המתערסל; "לאהוב מחדש" (של טל שגב) שמוקדש לבתה תמר; ובעיקר "וינסנט" (צרויה להב ויעל דקלבאום), על אמנות ואחים לאמנות, שנועל את האלבום לצלילי גיטרה חשמלית חודרנית של גיל לואיס - שיר פצצה, אפילו ניצחי. אמנם במופע הנוכחי היא לא מבצעת אותו, אבל זה מסוג השירים שלא מקליטים סתם, ואין לי ספק שמסיקה עוד תחזור אליו ותנהל עמו מערכת יחסים ארוכה.

   

שני היבטים נוספים ראויים לציון ב"מלך". האחד הוא הרגישות של מסיקה לפמיניזם ולחולשה (או החוזק) הנשית, ולמאזן הכוחות בין המינים, שבאה לידי ביטוי בזוגיות של "יריות באוויר" הפותח (מרב סימן טוב), בקשיי התקשורת הזוגית של שירה "לא כמו כולם" (שהלחינו דורון ומנטש), ובעיקר ב"אשה חרסינה" (חורב, דורון ומנטש) שמרמז למערכת יחסים קשה וטעונת אלימות: "...מדהים כמה חיוך יכול להסתיר ...מדהים איך שכוח יכול להיות שביר ...מדהים כמה שתיקה יכולה לספר". וחבל שגם השיר הזה לא מגיע למופע.

ההיבט השני הוא של חיי הבדידות בעיר הגדולה. מצד אחד אלה שבאים לידי ביטוי בשיר הנושא, עם "אושר זמין בשתי דקות וריקנות בכל מיני שפות". מצד שני, אלה שנמהלים במרוץ ההישגיות המטורף של "אני לא שם", עם "...אנשים שחושבים שכסף יעשה קסמים/ שמשקרים לאנשים הכי קרובים/ משחקים בלהרגיש/ כובשים להיות נאהבים". את שניהם כתבה סימן טוב, שניהם מהווים חידוש באמירה של מירי מסיקה והפכו לנציגי האלבום החדש ברדיו, ופילסו דרכם בצדק למופע.

והעברית? חוברת המלים זקוקה להגהה. במיוחד "נוגעת בעינך (והכוונה לעיניך) שוב" של יורם טהרלב וארי גורלי. לוּ ידע, טהרלב לא היה נותן יד להדפסת המלים. אך לא רק בו. בדרך כלל השירה של מסיקה נקייה ומוקפדת והמעידות בשפה העברית קלות. אך בולטות לרעה "נראָה" כשהכוונה לנראֶה, בהווה, בשיר הפתיחה, והשיבושים ב"וינסנט" דווקא (הֶגיע, פִּירֵק ועוד). חבל, אך לא משהו שלא ניתן לתיקון. 
 
פותחת מבערים

פעם שלישית שאני רואה את מירי מסיקה בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה, אולם הבית שלה, ופעם ראשונה שהוא אינו מלא. הופעה שלישית בלבד בסיבוב החדש. האם גם אוהדיה חושבים שהיא מגזימה בקצב ההקלטות שלה? האם זה משקף כרסום במעמדה?

התפאורה מקושקשת משהו. עשרות נורות לד, דקות וארוכות, ניצבות מאחורי הנגנים, מצטלבות באלכסונים שונים. לכשיופעלו, יצטבעו בכל שיר בצבע אחר, לעתים כמה, אבל הזוויתיות בה הן ניצבות מבולגנת משהו, והפעלה תזזיתית שלהן מכאיבה לעין. הן רק תוספת לתאורה "רגילה", הרבה יותר פשוטה וחמה.

רק שלושה שירים מ"מלך" משולבים במופע החדש. שלושתם מרוכזים ברביעייה הפותחת. כנראה כדי להכות על ערנות הקהל בעודה חמה, וגם כדי לסגור חוב ולהגיע בהקדם ללהיטים ולשירים המוכרים יותר. "ואולי" היפהפה פותח עם משאלה להתחלה חדשה יותר מאשר לציון עובדה, ומיד אחריו שני השירים האורבניים של סימן טוב, כשביניהם משתחל "לרגע נדמה" מלא החסד של עופר בשן מ"חדשות טובות" שמחמיא ליכולותיה הקוליות הבלתי מעורערות.

   

פתיחה מרהיבה. מסיקה פותחת מבערים כבר על ההתחלה. קורעת את עצמה כאילו אין מחר בקצב המתפתח של "מלך", ובביצוע של "אני לא שם" היא שמה את כל הנשמה שלה. בלדת הפסנתר החזקה הזאת מצטלצלת כאר.אנ.בי. ישראלי ייחודי, טבול בתשוקה לטינית, והיא כמגדלור לשירים שבקנה, ששיאם בהקדשת River של ג'וני מיטשל לוויטני יוסטון, השפעה ברורה וניכרת על מסיקה ועל שירתה. הביצוע של מסיקה, רק לצלילי גיטרה אקוסטית (אייל הלר המדהים) ובס (מיקי ורשאי היעיל), ממש מצמרר, מצמית למושב, עולה לגבהים ולאיכויות מעוררי השתאות.

וזה בעצם העיקר. שתשיר מה שתשיר. שתפזז ותחולל תוך כדי שירה וגם כדי להעסיק את עצמה אם היא מתעקשת. שתדבר ותקשקש כמה שהיא רוצה, אם אינה יכולה להתאפק. אבל כשהיא שרה, השמיים נפתחים. נדמה כי השכינה מתפתה להציץ בפלא הווקאלי. ברברה סטרייסנד שלנו. לא פחות.

קול צלול כבדולח, שירה נקיה כאוויר במרחב ארקטי, פרייזינג אלוהי מפוסק ומתואם לכל תחושה ורגש. ולא חשוב אם יש תזמורת או לא, וגם לא משנה מה העוצמה ובאיזו אוקטבה. פשוט חוויה להקשיב לזמרת נדירה. ולמי אכפת כמה אלבומים ומתי כבר הקליטה. רק שתהיה בריאה ולא תפסיק לשיר.

תור הלהיטים. שבעה מאלבום הבכורה, חמישה מהאלבום השני, ורק שניים מהשלישי. "ממי" (איתי פרל) מ"שלום לאמונות". הלר בגיטרה ספרדית, הקהל על הפזמון. "ברכת המלך" (מאיר גולדברג ושמוליק נויפלד) מ"שלוש אימהות" ממשיך את הקו האתני הים תיכוני היפה של הגיטרה הספרדית, עם אקורדיון (זך) ותוף אלקטרוני (אמיר פינטו המצוין). שילוב של כמה שורות בערבית משלהב את הקהל.

פתאום מתברר ש"טיפה טיפה" (דידי שחר) מהאלבום הראשון הקדים את זמנו בייצוג מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד. לובש צורה של מספר רוק'נרולי מצוחצח במחזמר ברודווייאני, פלוס העמדה מתאימה מלווה בנפנוף רגליים לצדדים. ב"אם זאת האהבה שלך" (קרן פלס) האיכויות הסטרייסנדיות מרימות ראש, ונרגעות לדקתיים בקסם של "שיר לשירה" (יהונתן גפן וקורין אלאל) רק לצלילי שתי גיטרות אקוסטיות, הלר ויניב דדון.

מירי-מסיקה-יחצ.jpg
מירי מסיקה (תמונת יח"צ)

"בנות" (פלס), שיר אהבה לנופים וליופיה של הארץ, כגרסת אנפלאגד שמקבצת את כל הנגנים סביב מסיקה. על "יום ראשון" (ברמן) שמתחיל אפלולי ונשען על בס ג'אזי, אבל הגיטרה החשמלית של דדון המבריק חושפת צבעים רוקיים- בלוזים, היא יכולה כבר לוותר. דאחקה זניחה בקריירה שלה, למרות ש"עכשיו אתה חוזר בחזרה" (גם הוא ברמן) שבעקבותיו, כמו משלים אותו, וגם מוביל להארה סטרייסנדית נוספת.

יש לה מסמכים. אם האנגלית של "נהר" לא מספיקה, יש "אינתא עומרי" של אום כולת'ום בערבית. לא רק רגע מרשים, אלא גושפנקא לכך שזמרת גדולה היא גדולה בכל שפה ובכל קנה מידה (ומידות גוף, שזה נושא להתבדחויות מצדה). דווקא "אם ננעלו" (שבזי) התימני נשמע פושר, על אף סיום מוחץ בא-קאפלה.

נועלים את המופע הלהיטים הגדולים באמת עטופים באנרגיה רוק'נרולית: "אני באה אליכם" (שחר), "שלום לאמונות" (פלס), "נובמבר" (פלס), "אף אחת" (צרויה להב ונויפלד; שנאמן דווקא לצבעים אתניים, כשדדון פורט על אקוסטית כמו היתה בוזוקי. ביצוע חם ולוהט) ו"לשם" (פלס). ואחרי שמתארך הרגע היא חותמת שעה וחמישים דקות עם "שיר תקווה" (מיכאל וקנין ושמעון בוסקילה), עם שתי גיטרות והקדשה מרגשת.

אני עדיין סבור שמסיקה נחפזה, אם לא בהקלטת האלבום, לפחות בהוצאתו לאור. ואולי צריך לתת ל"מלך" זמן לחלחל ולהסתגל. לעומת זאת, כשהיא שרה לייב, היא מחלחלת לתוך הנשמה. מלכה. ויש לה עולם למשול בו, רק שתצמצם קודם את הסטנדאפ.


מירי מסיקה. מלך (עננה/התו השמיני)
מירי מסיקה בהופעה. היכל אמנויות הבמה הרצליה. שבת, 25 בפברואר 2012


למועדי מופעים >

29/02/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע