סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: כמה עניינים
 

 
 

על המחווה לאריק לביא, כמה מילים על ג'קי מקייטן, ומשהו על  לה לה לנד ועל איזבו באירוויזיון



הולך ונעלם

במסורת המחוות הנהוגה אצלו מזה שנים, אירח התיאטרון הקאמרי של תל אביב בששי האחרון, הצדעה חגיגית לזמר ולשחקן אריק לביא ז"ל, לציון יום הולדתו ה-85, שחל ממש באותו יום.

שורה של אמנים, צעירים בעיקר, חלקו כבוד לאמן יוצא דופן, זמר, שחקן ובדרן, שהסתלקותו לפני שמונה שנים הותירה חלל עצום האמנות הבמה המקומית, שממעט, אם בכלל, לגדל אמנים-יוצרים-מבצעים מהסוג שלו.

ואכן המופע סיפק מלא החופן הרהורים נוגים על מצבו של הבידור הנוכחי, חסר המשקל והעומק, בעיקר בשל חסרונם של אמנים טוטאליים, מן הסוג שמסוגלים לעשות הכל ולהצטיין בכל פרמטר. כי הזמרים, שחקנים ובדרנים שהצדיעו ללביא, בהישענו על הרפרטואר שלו, רק הבהירו מה רב, גדול ועמוק הפער בינו ובין בני דורו (בהם ענקים כמו שייקה אופיר ויוסי בנאי ז"ל, או שמעון ישראלי וחיים טופול יבל"א), לבין ממשיכי דרכם.

למרבה הצער, אף לא אחד מתריסר הסולנים שניסו להיכנס בנעליו של אריק לביא, הוכיח שהוא ראוי למעמד. אם הוא שחקן אז הוא לא זמר, ואם הוא זמר הוא לא בדרן, ואם הוא בדרן הוא לא שחקן. נתן דטנר התמודד לא רע עם הדרמות שמאחורי "שיר הקטר" ו"הסלע האדום"; דן שפירא דייק בשירה (את "אני אשיר לך שיר" ו"את חכי לי ואחזור") אבל חסר העזה של מאלתר שכה איפיינה את לביא;

סגיב כהן הפליא בביצוע בזימרת "בבוסתנים" אבל אינו שחקן; דרור קרן ("נועה") הוא אולי הכל - שחקן, בדרן, קומיקאי - אבל לא זמר; עידן אלתרמן ("למה לא אמרת לי") הוא בדרן מחונן וזמר לא רע, אבל עדיין לוקה בדרמה הנדרשת; ולאסי ישראלוף, שהתכבד ב"לא גומר ת'חודש" וב"שיר סתיו" (עם בן אלקיים), יש כברת דרך ארוכה ללכת כדי לעבור מנישת הבדרן לעמדת הזמר.

   

היחיד שהתקרב איכשהו למורשת הטוטאלית היה אלי גורנשטיין, בהגשה מופתית של "היה או לא היה", מן הסתם, בזכות דיאלוג מתמיד עם רוח הג'אז והסווינג.

תמונה דומה נתגלתה גם בקרב נציגות המין הנשי שנטלו חלק במחווה. אצל דנה ברגר ("שיר ההד" ו"כל החלומות"), סיון טלמור ("אני מאמין "- שחקי שחקי על החלומות)" וחני נחמיאס ("שיר הוא לא רק מלים") לא נמצא השילוש המבוקש.

רק תיקי דיין הוותיקה הזכירה שיש גם שחקניות-בדרניות-זמרות שקורצו מהחומרים הנכונים. וכשאני חושב על זה, גם טלי אורן עשויה להתפתח לכזאת (אבל היא ב"הבימה"). אבל בינתיים, אין קליברים מהסוג, הרמה והאיכות של הלביאים.
 
נשכח ונעלם

עכשיו, אחרי שנפטר גלמוד, ערירי ובחוסר כל, נזכרו עמיתים וחברים לדבר בשבחיו של ג'קי (זכריה) מקייטן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, והוא בן 61 בלבד. לא שאפשר להאשים אותם, לבטח לא כששומעים מפי חלק מהם שמקייטן, טיפוס צבעוני ועליז בימיו הטובים, דחה עזרה מושטת בשלל נימוקים, ובכל זאת האלמוניות הכפויה והקלות הזאת שבה אמנים נשכחים ונדחקים מן התודעה, מקוממת ומטרידה.

העניין הוא שאין כתובת לחיפוש קרובים ולשמירה על קשר. בעצם יש. אמ"י, אגודת אמני ישראל. שם צריכה להתנהל כרטסת מפורטת ובצידה מעקב מתמיד אחרי החיים וההולכים ודהים. אולם גם הם בעייתיים וקשים לתפעול, בהיעדר מודעות, נכונות ושיתוף פעולה מצד הזקוקים לחום אנושי והנזקקים לסעד כלכלי ורפואי, וגם זה משלל נימוקים.

מקייטן היה אחד הכוכבים הגדולים של עידן מוזיקת הקאסטות, ועם זאת מותג ושם גדול יותר מהתרומה המעשית והממשית שלו. לזכותו נזקף תרגום לעברית של "אלינור", מלהיטיו המוקדמים של זוהר ארגוב, ויש שרואים בו את ממציא מוזיקת החאפלה, מן הסתם בזכות "המענטזת", שלא התיימר להיות יותר ממיצרך בידורי מובהק למטרה מאוד מסוימת.

מפליא שיוצרו היה נכה פוליו שכמעט כל ימיו הסתייע בכסא גלגלים, דבר שלא מנע ממנו להיות חיוני ולנהל קריירת אולפן ובמה די מרשימה. אם כי, בשל נסיבות חייו הלא פשוטים והלא קלים, זיגזג (משירת נשמה דרך מחאה ועד חזרה בתשובה ובחזרה) ואיבד את קהלו ואת השפעתו.

   

ועדיין, הדכאון והמרה השחורה שליוו את שנותיו האחרונות ללא ידיעת הציבור, הם אות קין במצחו של אותו ציבור.
האח הקטן

תהא דעתכם אשר תהיה על תוכניות הריאליטי המוזיקליות שהטלוויזיה הישראלית שטופה בהן בעת האחרונה. שני דברים אי אפשר לקחת מהן: לא את הרייטינג, שרק תופח (ועמו, יש לקוות, גם התמלוגים ליוצרי השירים המקוריים), ולא את העשייה הטלוויזיונית, שרק הולכת ומשתפרת בכל ההיבטים המקצועיים.

אלה הסיבות העיקריות (וכמובן תאוות הפירסום של המשתתפים והחשיפה העצומה שהופכת במחי שידור אחד אלמוני לידוען ולאורך עונה גם לכוכב מבוקש) להסכמתם של זמרים מתחילים וגם מוכרים, להשתתף ב"כוכב נולד", בThe Voice וב"בית ספר למוזיקה" בפריים טיים, וגם בתוכניות שאתמול היו נישתיות ומחר עשויות להתמקם במרכז המשדרים כמו "אייל גולן קורא לך", "היכל התהילה" ו"לה לה לנד".

בעוד ארבע הראשונות מהוות הזדמנות ומקפצה לפנים ולקולות לא מוכרים (או לא מוכרים מספיק, אפרופו "the voice") שתי האחרונות שמשלבות במוזיקה גם היבטים חברתיים-התנהגותיים שאולים מ"האח הגדול", מצטיירות (בהנחה של"היכל התהילה" יהיה המשך) כמחלקת שיקום והבראה לזמרים עם רוח ספורטיבית וקריירות בנקודת זמן בעייתית. מאיה בוסקילה וקובי פרץ כדוגמה.

התשלום הכספי עבור ההשתתפות הוא מן הסתם גבוה יותר מזה שהיו יכולים להשיג (ואולי לא) באותו פרק זמן עלי במות בחוץ. אחרת, מה הטעם? סיכון מחושב עם הרבה סיכוי.

פצצה בגבול אירן

לבוסקילה זו הזדמנות גם להירגע מה"כיפה אדומה" שנעשתה לה בחסות הוועדה לבחירת נציג ישראל לאירוויזיון, שבחרה ברגע האחרון ממש לשלוח לבאקו בירת אזרבייג'אן, את "איזבו" ושירה "זמן" (time) והעדיפה אותו על מועמדותה של בוסקילה.

   

הבחירה מפתיעה. מצד הוועדה, על העזתה, ויותר מזה מצד "איזבו" שמוכרת כלהקת אינדי ואין לה כל קשר וחיבור לאירוויזיון ולתרבות הטראש שהוא מייצג. אבל השיר פצצה. שזוקף את גוו של הפופ המקומי, ומבטיח הזדמנות שלא תסולא בפז עבור הזמר, היוצר והמפיק המוזיקלי רן שם טוב ושלושת עמיתיו. ולא באירוויזיון, כמו בזירת הפופ האירופית.

צפו לבשורות טובות בסוף מאי.



11/03/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע