סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: טל גורדון מקום בחלל שנקרא אפרת בן-צור
 

 
 
פתאום התחלתי להרגיש דברים נוספים שלא הרגשתי בקריאה ראשונה. רבדים נוספים שפתחו לי מקום של דמיון, של פנטזיה, אולי בגלל שהיא מתקופה אחרת, ממקום אחר, משפה אחרת, והלכתי והזמנתי עוד ספר שלה באנגלית. הטקסטים שהכי היכו בי – והם היכו בי – אותם לקחתי"
אפרת בן-צור מספרת על המפגש החזיתי שלה עם המשוררת אמילי דיקנסון, על משחק ועל אמהות


את הסאונד המרחף שמייצרים הקול והשירה של אפרת בן-צור אי-אפשר לפספס גם כשהיא שרה באנגלית אלבום שלם משירי אמילי דיקנסון.

מהרגע הראשון מורגשת האינטימיות המוכרת המאפיינת אותה. קולה מוקף בנגיעות עדינות ורכות שנעות בתנועה מתמדת ומטרידה של סוד צפון. הריחוף והעדינות האלה הם הדבר הכי רחוק מישראליזם מתלהם, עד כדי כך שנדמה שיש אי-שם בחלל מקום לעצמו שנקרא אפרת בן-צור.


ברדיו נשמע הסאונד הייחודי הזה שלה לראשונה כששרה עם אביתר בנאי את "שמתי לי פודרה", ב-1997. ארבע שנים לאחר מכן הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "צוללת", שהנפיק לא מעט שירי רדיו מצליחים נוספים. כעת, שש שנים לאחר אלבומה השני, מוציאה בן-צור את Robin, אלבום שלם המוקדש למלותיה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון (1830–1886).

האלבום החדש מוצא אותה בעיצומה של קריירת משחק מרשימה: בן-צור היא שחקנית תיאטרון גשר ב-17 השנים האחרונות. בימים אלה היא משחקת ב"יונה ונער" וב"שונאים, סיפור אהבה", ובטלוויזיה היא הופיעה, בין היתר, ב"הבורגנים" ו"פרשת השבוע", ולאחרונה גם בעונה השנייה של "תמרות עשן", שבה היא מככבת. חוץ מכל זה היא גם אמא לבתה בת השנתיים וחצי.

"היא פותחת לך עולם ששכחת"

"ישבתי ערב אחד בבית עם איזה ספר של אמילי דיקנסון, מתורגם לעברית", מספרת בן-צור, "ולצד העברית הופיע גם הטקסט בשפת המקור. הצצתי בטקסט באנגלית, ואיכשהו סיקרן אותי לנסות להלחין דווקא באנגלית. התרגום יפה, אבל שפת המקור היא המקור, והרגשתי שזה כתוב פשוט יותר, אורגני, ויותר פשוט להלחנה. אם כי הטקסטים שלה הולכים ונהיים מורכבים תוך כדי השיר, יש לה גם איזושהי דרך פשוטה וברורה בתוך המורכבות הזאת, בתוך זה שזה הולך ומסתעף.

"הלחנתי שיר אחד ונורא אהבתי את הלחן, ופתאום התחלתי להרגיש דברים נוספים שלא הרגשתי בקריאה ראשונה. רבדים נוספים שפתחו לי מקום של דמיון, של פנטזיה, אולי בגלל שהיא מתקופה אחרת, ממקום אחר, משפה אחרת, והלכתי והזמנתי עוד ספר שלה באנגלית, וחיטטתי בו וקראתי. הטקסטים שהכי היכו בי – והם היכו בי – אותם לקחתי".

A thought went up my mind today -/ that I have had before -/ but did not finish – some way back –/ I could not fix the year – A Thought, Emily Dickinson

"השיר  A Thought הוא טקסט שיש בו מין נגיעה בסעיף של סעיף", ממשיכה בן-צור. "'הרהור עלה בלבי היום, הוא כבר פקדני בחיי', מחשבה שעלתה בלבי, שכבר חשבתי אותה פעם, אבל אני זוכרת שאז לא סיימתי לחשוב אותה, והיא מתחילה לדבר על אותה מחשבה, על אותו ניואנס, ונכנסת כמו מיקרוסקופ שמסתכל על התחושה ומה התחושה הזאת מעוררת ולאן היא לוקחת אותך.


אפרת בן-צור (תמונת יח"צ)

"לא יכול היה להיות מישהו שינסח את זה כל-כך מדויק וכל-כך מעורר, איזה מקום ששכחת, שמצולם לך בזיכרון איפשהו, מחשבה שהיא כנראה כמו איזו מין טעימה של משהו, כמו איזה תו של מנגינה שברגע שאתה שומע אותה, היא פותחת לך עולם ששכחת, או שרצית לשכוח או שניסית לשים אותו באיזה מרתף. זה לקח גם אותי לאיזה מין מקום שהוא משהו שנשכח, אבל ברגע שפתחו אותו, הוא הכי נהיר לך ומעלה אצלך משהו שיש בו עולם שלם.

"את תשאלי אותי, 'איזה עולם?', אז אותי זה לוקח למקום של ילדות, איזה משהו ששייך רק לך, אבל היא ניסחה את התיאור של איך שהוא מתעורר בך כל-כך מושלם, וזה ישר עורר את ההד הזה".

את יודעת, יש אנשים שהסאונד המוזיקלי שלהם וסאונד השיחה שלהם מאוד שונים, ואצלך אותה תחושה מרחפת שיש בשירה נוכחת גם בדיבור.

"כן, אני יכולה להתחבר למה שאת אומרת, כי נורא קשה לי להיות ברורה במובן הספציפי שאולי מצפים לו. זה קצת יותר אבסטרקט, כי אני נורא רוצה להעביר לך את התחושה, ותחושה זה משהו שאני צריכה כל מיני פרטים קטנים מכאן ומשם בשביל שתביני את מה שאני רוצה להעביר לך, אז יכול להיות שיש בזה משהו מרחף. אבל אני מקווה שאני ברורה לך, כי אני צריכה להיות ברורה ולא להיות רק אפקט, לא רק reverb. יש גם source, לא רק האפקט".

"זה כמו להסתכל לתוך עיניים של חיה"

הבחירה של בן-צור להקדיש למשוררת אמריקאית אלבום שלם אינה בחירה שגרתית, אבל עבורה היא טבעית. "יש בשירים שלה כיסופים", היא אומרת. "משהו שמבקש להתממש, 'אבל'. אתה לא יודע אם הוא מתממש. למשל הסינגל הראשון שיצא, Robin, 'אם הייתי יכולה לקחת את הציפור המעולפת ולהניח אותה חזרה בקן, הייתי מרגישה שלא חייתי לשווא. אם הייתי יכולה לעזור ללב אחד שנשבר לפעום, הייתי מרגישה שלא חייתי לשווא'. זה התרגום הכי כללי של השיר הזה, אבל גם הטקסט הזה, שהוא לא טקסט כללי שמדבר על רפואה שלמה לכולם, אלא כשאתה מכיר יותר את המשוררת ומכיר יותר את הטקסט, אתה מבין שזה מדבר על מישהו קרוב שהיא לא הצליחה להציל אותו. על זה היא מדברת. על חוסר האונים הזה".

גם פה את מרגישה שזה מתחבר אלייך במובן האישי?


"כן, חוסר אונים זה דבר שאני מתחברת אליו מאוד. אבל כל אחד מתחבר לטקסטים האלה מהמקום שלו. היא עוברת הרבה סביב המקום הזה של לבדיות, אובדן, מוות, אבל אלה דברים שהרבה אנשים ואמנים נוגעים בהם".

אבל את בחרת לגור בתוך הטקסטים האלה למשך תקופה ארוכה.

"זה משהו שאתה נורא אוהב אותו ואתה נורא מאמין לו. הדרך שלה, זה כאילו אתה מסתכל בפריחה, בשלכת, בחורף, אבל אתה מסתכל על עץ, ואתה רואה את הענפים הכי קטנים שלו שצומחים באותו רגע, והוא נורא מרגש אותך באותו רגע כי הוא דבר שהטבע יצר. זה כמו להסתכל לתוך עיניים של חיה, או להביט בים, זה דברים שאתה לא יכול שלא להתרגש מהם ולא יכול שלא לאהוב אותם ולהרגיש באיזשהו אופן שאתה שייך אליהם.

"אני באמת מרגישה קצת כמו כשאתה מקבל בתיאטרון לשחק נגיד את אירינה מ'שלוש אחיות' של צ'כוב. אני נורא אוהבת את צ'כוב ונורא חבל לי שרק פעם אחת שיחקתי במחזה שלו בתוך הקריירה הארוכה שלי, אבל כשאתה מקבל טקסט של מאשה או של אירינה מ'שלוש אחיות', אתה לוקח את הטקסט הזה ועובד עם הבמאי והופך אותו לשלך, ואז תופרים לך את הבגד, ויש לך את הקשר שנוצר עם השחקן שמשחק על הבמה מולך.

"מה שאני רוצה להגיד זה שאתה נכנס לאיזה עולם חדש שצ'כוב כתב, אבל הוא גם שלך. גם פה אני מרגישה את זה. אגב, כשחשבנו איפה נצלם את העטיפה, רציתי להצטלם על ספה, והצלמת זכרה את הספה של 'שלוש אחיות', וצילמנו במחסן התפאורות של תיאטרון גשר, והיא הביאה כלבה, והכלבה ישבה לידי, ואחר-כך קראתי שלאמילי דיקנסון היתה 16 שנים כלבה שהיא היתה מאוד קשורה אליה.

"לא הרשיתי לעצמי קודם לזעוק ככה"

"ככל שאתה נמצא בתוך הטקסטים אתה יותר ויותר מעמיק, ואני לגמרי מרגישה שהלחנים והמוזיקה מכניסים אותך למקום שאני לא רואה אותו רק דרך מלה. זה לא מספיק לי כדי להבין. זה כמו שאתה הולך בתערוכה במוזיאון ואתה נורא מתרשם, אבל אתה מרגיש לפעמים שאתה צריך עוד, אתה רוצה לגעת, ושהדברים יגעו בך. ככה המוזיקה מאפשרת לגעת במלים. איך שאתה שר, והדברים הקטנים בנגינה, והחולצה הזאת שאני מצולמת איתה על העטיפה והרבה פעמים גם מופיעה איתה, כל אלה נותנים איזה משהו שהוא יותר שלם בשביל להעביר את מה שזה בשבילי, השירים האלה".

נדמה שבאלבום הזה בפעם הראשונה את מחברת בין אפרת השחקנית לאפרת המוזיקאית.

"באמת בשני האלבומים הראשונים הרגשתי שאני נורא רוצה להפריד בין שני העולמות. טקסטים שאתה כותב, והם מאוד שלך, הם הכי חשופים שלך. גם ההפקות המוזיקליות בשני האלבומים הקודמים שהולכים למקום שאני נורא אוהבת שיש בו המון אווירה וזמן ומקום, אבל פה, באמילי, אני מרגישה שהרשיתי לעצמי דברים שלא הרשיתי לעצמי באלבומים הקודמים. אולי זה גם סוג של שלב בהתבגרות, בכל זאת כבר יש שני אלבומים מאחורי, אבל נגיד בשיר Robin, אני שרה את כל החלק השני שלו בפלצטים גבוהים כאלה, לא חושבת שהרשיתי לעצמי קודם לשיר מהמקום הזה ולזעוק ככה.

"לתת לקול שלי להגיע ממקום כזה בטקסטים שלי היה נראה לי מוגזם, ופה, בגלל שזה טקסט שהוא לא שלי, הרשיתי לעצמי דרכו ללבוש את הבגד הזה. ברגע שאתה לובש את הבגד הזה, יוצאים ממך עוד צבעים. אתה מקבל קצת מרחק, ולכן גם יותר משוחרר. זה כמו שאני אתן לך עכשיו לדבר בג'יבריש בצרפתית, ייצאו ממך עוד צבעים שלא יוצאים ממך בעברית, כי חלקים של התת-מודע יוצאים שם בלי ביקורת, חלקים חדשים.

"גם פה, הרגשתי שלבשתי איזה בגד שהוא לא שלי ואני נכנסת עכשיו לתוך הנעליים האלה ואני קצת כמו באיזו מין חגיגיות כזו. עוד חלק בתוכך נפתח, גם בקול, גם בשירה, וגם באיזו מין ידיעה של איך אני רוצה לראות את הדברים. אני חושבת שבגלל זה הפכתי גם להיות שותפה להפקה המוזיקלית. הרגשתי שאני מבינה יותר היום איך אני רוצה שהדברים יישמעו בפרויקט הזה".

יכול להיות שההבנה הזו היא גם חלק מאותה התבגרות שדיברת עליה קודם.


"כן, בכל זאת עברו שש שנים, ואלה באמת שש שנים של איזו הבשלה. לא יודעת אם זה בגלל שגם נהייתי אמא או שזה פשוט שש שנים משמעותיות, אבל משהו הבשיל. אז אולי אני גם יותר מרשה לעצמי לחבר בין שני העולמות שלי, ולהשתמש במה שכל אחד מהם מציע".

"אם לא הייתי שחקנית הייתי נרדמת"

"אם את שואלת אותי מי השפיע עלי, אז ברור שאני אגיד את הזמרים והמוזיקאים שאני אוהבת", אומרת בן-צור, "וגם מוזיקה שהיינו שומעים בבית, נגיד אסתר עופרים, אבל אני מרגישה שיבגני אריה, הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון גשר, השפיע עלי המון לתוך המוזיקה. הוא בכלל מגיע מהעולם של התיאטרון, אבל התפיסה, והגישה, ואיך שאתה מתייחס לדברים שאתה עושה, אני מרגישה הרבה פעמים שהוא נמצא שם. גם הדברים שניסן נתיב, כאדם, והדברים שהוא העביר לנו בסטודיו ובלימודים, אני מרגישה שזה שם, וזה בכלל מגיע מהעולם של המשחק.

"אני חושבת שבשנים האחרונות אני יותר מבינה גם מה זה משחק כמו שאני מעריכה ואוהבת. כשאתה עוד צעיר אתה עוד לומד, ובשנים האחרונות נפלו אצלי כמה אסימונים. אני מרגישה שאני מבינה יותר מה התפקיד שלך כשחקן, מה התפקיד שלך כשאתה יוצר".

כשאני חושבת על הדמות שלך, שיש בה המון שקט לכאורה, ומשהו מכונס ועדין, אני תוהה מה המשחק בשבילך.

"אני חושבת שזה נותן לי המון חופש להיות. אני יכולה להגיד שבתור סטודנטית למשחק פתאום הבנתי מה זה, מי זאת, מי אני. על הבמה אני יכולה לנשום, אני יכולה להשתולל, אני יכולה להיות ילדה, להיות מבוגרת, אני יכולה לכעוס. זה באמת שטח שמאפשר לך להיות בריא, להיות חי, וזה משהו שלי הוא מאד חשוב.

"יש לי תחושה שאם לא הייתי שחקנית הייתי נרדמת, כי במציאות אתה הרבה פחות יכול להביע את עצמך. אסור, מותר, כן להתנהג יפה לא להתנהג יפה, לשבת יפה ליד השולחן בליל הסדר כי עכשיו קוראים את ההגדה... לא שאני בהכרח רוצה לצעוק, אבל יש כל-כך הרבה חוקים כאלה מטופשים, ואני מרגישה שברמה הכי ראשונית המשחק עונה לי על איזה מין צורך בסיסי כזה אצלי.

"מעבר לזה זה כמובן היצירה, העבודה המשותפת עם אנשים שאתה אוהב לעבוד איתם, לקחת טקסט ולהיכנס לתוך דמות ולקחת את הדמות אליך, וללכת אליה, ולחיות כל מיני סיטואציות שהן מרגשות, מצחיקות, מעניינות. אבל לא כל דבר במשחק מעניין אותי, ולא בא לי לשחק בכל דבר, ואני לא בטוחה שאני אהיה שחקנית כל החיים. בתוך זה אני יכולה להגיד שאת תהליך החזרות אני הכי אוהבת בתוך העבודה. גם את ההצגות אני אוהבת, אבל אחרי חמישים הצגות אפשר מבחינתי לעבור הלאה. תהליך החזרות הוא תמיד מרתק".

נדמה לי שכמו שקרה אצלי, גם לך האמהות פתחה משהו קל יותר עם עצמך.

"אני חושבת שהמפגש שלי עם האימהות נתן לי איזה סוג של ביטחון. זה כמו שכל אלבום שעשיתי גרם לי להרגיש שזה הוסיף משהו למאסה הפנימית שלי. אתה מבין שמשהו מתגבש בפנים, בגרעין שלך, ונהיה כמו איזה מין גזע. השורשים שלו נהיים יותר חזקים, עם יותר תוכן, אתה יותר מבין משהו בעצמך. יכול להיות גם שזה הכניס המון שמחה לתוך החיים. נתן לי המון משמעות. יכול להיות שזה קשור לזה שאני מרגישה שאני עומדת במשימה, ושיש לי ילדה כזאת – טפו טפו טפו – מקסימה. תמיד אני עולה על הבמה ורועדת. עכשיו אני רועדת פחות".

היא נותנת לך להלחין? כי שלי לא ממש מאפשרת לי להתקרב לגיטרה...

"את אמילי דיקנסון הלחנתי לפני, וידעתי למה אני מתחילה להקליט בבית כשאני בהיריון, כי ידעתי שאחר-כך זה יהיה לי יותר קשה, אבל רציתי להיות כבר במצב שהאלבום יהיה באיזה מקום של נסיעה ולא בתקופה של העבודה השחורה. וככה כשהייתי בהיריון הקלטנו ארבעה קטעים בבית, שלחנו לחברת תקליטים והם לקחו את זה, ובאמת באוגוסט האחרון נכנסנו לאולפן, אבל להיות באולפן זה לא אותו דבר כמו להלחין בבית".

"ראיתי מין נבל חמוד כזה עם כפתורים"

"אני עדיין לא מצליחה לגמרי להבין איפה אני נמצאת עם זה, כי זה פניוּת לא רק במובן של זמן, זה איזה סוג של אינטימיות עם הדבר שאתה עושה, ועוד לא בדקתי את זה, אני מוכרחה להגיד. היינו עסוקים בהקלטות, בעיצוב העטיפה, במופע, אבל הבסיס עצמו, שזה השירים, כבר ישנו. בואי נראה איך זה יהיה כשאני ארצה להתפנות לפרויקט הבא שאני עדיין לא יודעת מהו. אני לא מלחיצה את עצמי לעשות".

את כל השירים הלחנת על אוטוהארפ (מעין נבל קטן עם כפתורים שיוצרים את האקורדים). לא בדיוק הכלי השגרתי שמלווה את המוזיקאים הישראלים.

"זה כלי שהגיע בכלל מההופעות של האלבום השני. כשעשינו חזרות הבאנו את אסף תלמודי לעשות מעין ייעוץ אמנותי, והוא אמר לי, 'למה שלא תקני לעצמך כלי נגינה שנקרא אוטוהארפ, הוא במיוחד בשבילך כיוון שאת לא יודעת לנגן, את הרי מנגנת ומלחינה על שני מיתרים של גיטרה, הכלי הזה יכול להתאים'.

"הסתכלתי באינטרנט וראיתי מין נבל חמוד כזה עם כפתורים, אין מה ללמוד לנגן עליו. כמו שאני מנגנת עליו כל ילד יכול לעשות את זה. אתה לוחץ על הכפתור ופורט, ויש לך אקורד. אחר-כך גם ראיתי את הכלי הזה אצל המלוות של ניל יאנג, שמחזיקות את האוטוהארפ על החזה, לא כמוני שהוא מונח לפניי. אצל פי.ג'יי הארווי ואצל קט פאואר שעשתה קאבר ל-Sea Of Love, רק על אוטוהארפ, מדהים. היה נהדר להכיר אזור חדש, כלי אחר. בשיר הראשון עדיין לא היה לי אותו, אז הלחנתי על שני המיתרים של הגיטרה, אבל את יתר השירים הלחנתי על האוטוהארפ. האמת שהייתי צריכה לכתוב על זה תודה לאסף תלמודי".

ב-12 במאי 2012 תשיק בן-צור את האלבום החדש במועדון האזור בתל-אביב, כשלצדה הגיטריסט עומר הרשמן, שגם הפיק איתה את האלבום מוזיקלית, גיורי פוליטי בתופים, כלי הקשה וגלוקנשפיל, אסף שתיל בפסנתר, קרני פוסטל בצ'לו, ובן-צור עצמה בגיטרה ואוטוהארפ.


אפרת בן-צור, 12 במאי 2102, בשעה 21:00 מועדון האזור, תל-אביב.


למועדי מופעים >

09/04/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע