סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: יונתן טל
 

 
 
אם ברוס ספרינגסטין היה שר בעברית, הוא כנראה היה נשמע כמו יונתן טל


בין שאיפות למציאות

על יונתן טל לא שמעתי עד לצאת אלבום הבכורה שלו, בשבועות האחרונים. כלומר, היו איתותים ורמזים שאלבום כזה אכן לראות אור, הודות לסינגלים שטופטפו קודם לכן לרשת, אבל מלבד "המקום", השיר שפותח את האלבום הקרוי בפשטות על שמו, לא נוצרה שום תכונה לקראת איזו בשורה מרעישה. מסקנת ביניים: עוד זמר-יוצר ישראלי שרוק-פולק אמריקני בחר בו כתחום המחייה שלו.

לא בדיוק. יש משהו מכמיר, אפילו לוזרי, בלאות החמצמצה שמשדר קולו של טל. זה קול חם, ארומאטי במידה מסוימת, עם הבטחה לנעיצת יתד בלב. בשירה האיטית והמדודה הוא יכול להרוג ברכות. ובעיקר הוא הזכיר לי קול של מישהו אחר. אבל מי, לעזאזל?

החשוד המיידי הוא טום ווייטס. טל לא צרוד וחרוך כמוהו, אבל הרכות המתחספסת והשירה השקולה והמחושבת בהחלט מתכתבות עם האייקון, ומוצאות תימוכין ב"היום שאחרי מחר", תרגום ישיר של צרויה להב לשיר של ווייטס, וגם מבני הבעה דומים בשירים כמו "טיול" ובעיקר "כלבי השמירה" המרשים.

   

אלא שווייטס הוא פתרון קל מדי. זמין. מאותן סיבות כמעט נפסל גם עמיר לב שהשראתו בהחלט ניכרת בהבעה המוטעמת והמדויקת, אולם ללא החספוס הגמלוני וגם מבלעדי הפואטיקה המיוחדת. וטל, עם כל הכבוד לסדנת הכתיבה היוצרת המזורזת שספג מאת צרויה להב במהלך העבודה על האלבום, עדיין יש לו מה ללמוד על ייחודיות ואיפיון. אפילו, לא תאמינו, קולו ושירתו של יוסי בבליקי חלפו במוחי. איך? לא אדע. דווקא בצבעים הגבוהים, הנוהים, שבשירתו.  

ואז נפל האסימון. אסימון גדול מאוד. אילן גבוה להיתלות עליו ואולי השוואה מופרעת  ומופרכת. אבל ככל שהקשבתי יותר ויותר, ובמיוחד לאחר הצפייה בהופעתו של יונתן טל, אני משוכנע יותר ויותר שאם ברוס ספרינגסטין היה שר בעברית, הוא היה נשמע כמו יונתן טל. כן, ספרינגסטין.

זו מן הסתם ההנמקה הלא רשמית לכך שבראד רוברטס, סולן "קראש טסט דאמיז" ("בובות מבחני הריסוק"), שאותו פגש ועמו עבד טל במהלך שהותו בניו יורק בין השנים 2007-2003, הצליח לשכנע את היוצר הישראלי לוותר על החלום האמריקני ולבחור בשירה בעברית. שם היה נשאר כחיקוי דהה והבוס היה נותן לו בראש. לישראל טל יכול להביא משהו אחר. כפי שהוא אכן עושה.

קחו 50:30 דקות עם האלבום של יונתן טל והחליטו בעצמכם. אמת, לא אלבום גדול. אבל גם בצניעות אפשר למצוא הרבה אמת וכנות. תריסר שירים קטנים, רגישים ומדויקים, באווירה פולק-רוקית אמריקאית, כשהקאנטרי שלה הוא עירוני ולא כפרי, עם צבעים יפים של לאפ סטיל ופדאל סטיל (שטל מקפיד לשחזר גם על הבמה). בדרך כלל בלדות ושירים עצורים ומרוככים, עם לא מעט קלידים, פסנתר ואורגן ואפילו כלי מיתר, כשלעיתם רחוקות הצליל מתחספס, נטען באנרגיות, קצב ובגיטרה מייבבת.  

השירים של טל נמצאים בתפר בין שאיפות למציאות, בין חלומות לשברים ולהשלמה. הם עוסקים בחיפוש המקום הנכון בחיים לטל, נמל העגינה, בו ירגיש בבית ("המקום"). "ניו יורק", שבה ניסה כאמור את מזלו, היא אופציה, אם כי דחויה בשלב זה. ויש גם מערכות יחסים ("קרח") ושאיפה, נואשת אפילו, למצוא את עצמו בזוגיות בטוחה ומרגיעה ("טיול" וגם "ראש מעל המים" שבו אותו רוברטס מלמעלה תורם קולות).

   

הראש הספרינגסטיני מתרומם בסדרה של שירים אישיים יפים, מחממי לב, נוגעים ומרגשים. "פליקס" (מלים של ניני מדר שכתבה גם את "טיול" לעיל) תחילה: "ואולי פליקס חושב/ שאני לא קיימת/ את שואלת אותי/ מתקשרת, מחפשת חיזוק/ כי רק אני חבר ילדות/ כבר מכיר את הלב הסדוק/ וכשאני מזכיר לך כמה הוא אוהב/ את מיד נרגעת, וזה מקהה את הכאב...". שיר תמציתי ומרשים, איטי ודכאוני. נערתו של חברו הטוב ביותר.

היצירה מעמיקה לחדור לתוך הג'ונגל האורבני עם "נחש אספלט", ספק מנהטן, ספק דאון-טאון תל אביב, הרחובות הן מדבר והתושב הוא רץ בודד למרחקים ארוכים טקסט משובח של צרויה להב, אולי הנכון ביותר מבחינתו באלבום, לבטח עם הסאונד העשיר מכולם. להב שותפה גם בכתיבת "אנטי-גיבור", תעודת זהות מקצועית, על שאיפות שמתנגשות במציאות אמנותית לא פשוטה. איפה בדיוק? ארצות הברית? ישראל? אנחנו העולם.

ב"מכבָּה שריפות", בפתח השליש האחרון של האלבום, כבר אין ספק באיזו טריטוריה טל נמצא: "היא לא נרגעת, נאבקת על הזכות להיות/ עבר הווה עתיד אצלה הכל קשור/ היא אומרת לי: 'האדמה הזאת היא הבית שלי"/ רוצה או לא רוצה, זה הסיפור'". הדרכים בוערות בחוץ, אש שורפת מבפנים. פופ-רוק שמזכיר בתנופה שלו את שלמה ארצי דווקא.

ואז "כלבי השמירה", שירת החרון והזעם כנגד הבלאגן מבית, מסה חריפה של ביקורת ומחאה נגד האלימות ברחובותינו, ויותר ממנה -  נגד אוזלת היד של שלטונות החוק והאכיפה. שיר כאב צובט ושב ממשפחת "פוינט בלנק" של ספרינגסטין. ומיד אחריו האמירה החברתית הלא פחות נוקבת של המאסטר טום ווייטס ב"היום שאחרי מחר", על שהשנים היפות ביותר של נעורינו עוברות בשירות צבאי אוטומטי: "לא, אני לא נלחם לצדק/ אני לא נלחם לחופש/ על החיים שלי נלחם/ על עוד יום אם יתנו לי...".

האלבום ננעל עם "האידיאל והתבוסה", מכתב לדודו שנפל ברמת הגולן ועל שמו הוא קרוי. שיר שיעקב גלעד, המנטור האמנותי שלו, שלח אותו לכתוב. ויותר מגעגוע לאדם שלא זכה להכיר, זה סוג של דיאלוג עם מי שהוא יכול היה להיות. שיר רווי כאב ומשובץ במהלכי הלחנה כמו-קלאסיים.

   

ואת כל מה שתחסרו באנרגיות האולפניות, שהן כאמור מאופקות ומינוריות יחסית, תוכלו להשלים בהופעה. עם הרכב של חמישה נגנים - ארז רוסו בגיטרה חשמלית, בין בלאי בגיטרה אקוסטית, גידי הרץ בקלידים, עדי הר צבי בבס וקרן טפרברג הבלתי נלאית בתופים - זה בפירוש מיסטר יונתן ומר טל. נייס ג'ואיש גאי עם כובע מצחייה, חסר מנוחה, מלא תשוקה וחייכני הרבה מעבר למצופה.

דרור לאנרגיות

כל האיפוק המכונס של האלבום גז בעשן אופטימיות ופיזוז. על הבמה הוא חופשי ומשוחרר, נותן דרור לאנרגיות כלואות וחבויות. יש שירים שנותרו במתכונתם האולפנית, במיוחד בשירים בהם מתארח אורי ויינשטוק, נגן הסטיל והבאנג'ו, אבל הטון השליט - כמתבקש מאופי הרכב הליווי - הוא של רוק זמין ומחוספס, אמריקאי כזה. לכאורה סטנדרטי וחסר ייחוד, אבל יש משהו בהפקה המוזיקלית ובנגינה של רוסו, בארגון הגיטרות, הקלידים והאגרסיביות בתיפוף, שמשכנעים שאת הצליל הזה אפשר יהיה לזהות בעתיד.

סדר השירים דומה פחות או יותר להופעתם באלבום. כך הוא פותח עם "המקום" "ניו יורק", "קרח", "פליקס" (שלפחות בפתיחתו שומר על ההגשה האינטימית, האקוסטית משהו, ואילו סיומו מינורי עוד יותר, רק הוא והגיטרה, והשירה ללא הגברה) ו"ראש מעל המים" (שחוזר לצליל הגיטרות הדעתני ולחבטות התופים מלאות הנוכחות של טפרברג).

   

כאן הוא מפתיע בהעתקת "האידיאל והתבוסה" מסוף האלבום ושיבוצו בלב ההופעה. ועובר במהלכו מנגינה בגיטרה אקוסטית לגיטרה חשמלית, ומסמן סיום של אורגיית גיטרות פרועה, רחוקה מאוד מן הצליל של האולפן.
ויינשטוק, כאמור, מתארח ב"טיול", "אנטי גיבור" ו"היום שאחרי מחר", אלה השירים משם, בעלי האוריינטציה האמריקאית. האחרון במיוחד קרוב אצל האלבום בביצוע מלא רגש וכוונה והזדהות עמוקה על המאבק לחיים והשמירה על שפיות.

הסיום, עם "כלבי השמירה" ו"נחש אספלט" (שהחליף מקומות עם "האידיאל והתבוסה"), מיוחד לאמירות החברתיות המקומיות, לנעילה טעונה של כאן ועכשיו. גם מיקום  זה מעיד על חשיבות השירים בעיניו של טל, ועם ההכרה שהם השירים הטובים יותר שלו.

בהדרנים הוא כולל את "מה היא תגלה" (עם קובי ויטמן), שלא נכנס לאלבום ובצדק (כיון שאינו מתאים באופיו המהורהר), וביצוע חוזר של "המקום" אולי השיר הכי ספרינגסטיני שלו - מתחיל שפוף ומסתיים פרוע.

אישית אני מעדיף את הגישה מנמיכת הקומה של האלבום על פני האנרגיות מרוממות הנפש של המופע. אבל כיוון שהן משלימות אחת את רעותה, ומעניקות תמונה מקיפה, כוללת ומשקפת יותר של הכישרון של יונתן טל, אני יכול רק לקוות בשבילו שהוא יוכל להסתובב גם עם ההפקה המוזיקלית הבימתית.

והעברית? סבירה אך טעונה שיפור. בעיקר בדיקציה. כך נשמע את טל שר "מקהה" ולא "מכה" (ב"פליקס"). לא יזיקו הגהות במהדורה המודפסת הבאה, אם תהיה כזאת.

יונתן טל. יונתן טל ( high fidelity )
יונתן טל. מופע השקה. תיאטרון תמונע תל אביב. ראשון, 10 ביוני 2012


למועדי מופעים >

12/06/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע