סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: מיקי קם
 

 
 
זה לא באמת מופע השירים הראשון של מיקי קם, אלא עוד תוכנית בידור חדשה בכיכובה, שבה רק המינונים השתנו, ובמקום מערכונים ומונולוגים בשרניים ומפותחים שביניהם שזורים קטעי מעבר מוזיקליים – השירים הם אמנם העיקר, אבל קודם לכל אחד מהם יש מערכון מקוצר
מיקי קם זמרת? ועוד איך. האלבום מתבשל, המופע רץ. פחות מדי שירה נטו, יותר מדי בידור


מיקי קם בדרנית. מיקי קם שחקנית. מיקי קם אפילו רקדנית. אבל זמרת? ועוד איך. רק חגיגית ומודחקת. כזאת שמפציעה במחזות זמר ("קברט", "אמריקה", "כנר על הגג"), בפסטיבלים או באירועים טקסיים – במחוות או אירועי זיכרון והצדעות (למאיר אריאל למשל, שבהן היא כמעט קבועה).

האמת היא שמיקי קם זמרת, לפחות בזכרוני, הרבה לפני שנהייתה לאמנית הבמה הטוטאלית שאנחנו מכירים. זוכר אותה כבת עשרה שזכתה בראשית שנות ה-70 במקום הראשון בפסטיבל זמר אלטרנטיבי של מפיק עקשן בשם צבי קנר, עם שיר בשם "סבא חרמון" (שנשמע לי אז כ"סע בחרמון"...).

ה"התגלות" הרשמית שלה, ב-1976, כמנחת הפקה חלופית לפסטיבל הזמר והפזמון מטעם רשות השידור (כיוצאת טרייה של להקת הנח"ל), היתה אך טבעית מבחינתי. אם כי לא דרכה, המפתיעה.

כי על אף שלאורך השנים קם שרה פה ושם, היא לא עשתה צעד ממשי אחד בדרך לזמרת נטו. וזה על אף שבעלה, יהודה עדר, רוקר, נגן גיטרה, מעבד וזמר לעת רצון, הוא אחד המפיקים המוזיקליים הישראלים המובילים, ובנם הבכור, אלון, כבר הקליט שני אלבומי סולו משלו (וגם הפך אותה לסבתא).

רק מה, איכשהו השירה נדחקה. מצד אחד, היא לא פסקה לרגע, ובכל הזדמנות. מצד שני, מעולם לא תחת הכותרת "מיקי קם זמרת". למה? כל הסיבות לגיטימיות. אולי נוחוּת, סיפוק ופרנסה במה שעשתה; אולי לא רצתה מספיק, והיא חסרה תשוקה ומרפקים; אולי מקננים בה היסוסים וחששות; אולי ההסברים "הרשמיים" שהיא מספקת במופע החדש שלה.

"מה איתי? מתי אני?"

אחד, ממש בפתיחה, משל על ציפור שאיחרה לפגישה בשלוש שעות מפני שהיה יום יפה והיא החליטה ללכת ברגל... (והנמשל? גם לה היה יפה עד עכשיו ותודה שחיכיתם בסבלנות); שני, לקראת סיומו, כשהיא "חושפת" תמליל שיחה בינה לבין בעלה. "מה איתי? מתי אני?", היא דוחקת בו. "הקול שלך יותר מדי נקי", הוא מתחמק (וההסבר להסכמתו לעשות זאת סוף-סוף למענה? "זה לא שהקול שלי התקלקל. זו השמיעה שלו שהתחרבנה", היא סונטת בו).

הכל סביר והגיוני (מלבד כמובן, השמיעה שלו), אך לטעמי, בעיקר חסרו לקם (אולי משום שלא התפנתה לאסוף ולעבוד על כך ברצינות) שירים מתאימים לאישיותה, קולה ויכולתה. כי בכל זאת היא לא ווקליסטית רגילה. יש לה באמת קול נקי, אולם בעיקר עז ורב עוצמה במידה כמעט לא מצויה, תכונות שיכולנו להתוודע אליהן במיוחד בחיקויים שלה את הגדולות ביותר (גם במופע זה), כמו ג'ניס ג'ופלין, ארתה פרנקלין, אדית פיאף או ברברה סטרייסנד (וגם חוזליטו, להבדיל). אלא שלחקות זה הרבה יותר קל ופשוט(!) וגם נגיש מאשר לבחור או ליצור שירים ברמות ובאיכויות האלה.

מיקי-קם-anakit.jpg
מיקי קם (צילום: רונן אקרמן)

עכשיו, באיחור של כמעט 40 שנה, זה קורה. האלבום עדיין בעשייה (וקצת מגוחך לעשות פרמיירה או השקה לאלבום שיראה אור רק בעוד כחודשיים). רק "זמן הוא נצח", שיר הנושא ממנו, בחוץ, אבל ניתן ללמוד מהשירים שהיא משמיעה בהופעה על אופיו והרכבו. כמה מהם שאולים ממחוזות זרים, לחנים ים-תיכוניים של פעם, לא מזרחיים-אוריינטליים, אלא שירים על-זמניים, חסרי גיל ותו אופנה, בלדות רומנטיות ורגשניות, עזות ביטוי וכוח שמקורן ספרדי, נפוליטני, צרפתי ומן הסתם דומות להן מעבר לים (כמו שיר הנושא שהוא לחן של גלן פריי ודון הנלי מהאיגלס). ביטוי לגעגוע של קם לשנות ה-70 (שבהן היא מוצאת הבדל גדול מהסבנטיז של בעלה).

ללחנים, כמה מהם שלה, התאימה מלים – משלה (כבשיר הנושא) ומן הסתם משל אחרים, ובהן היא פורשת את נקודת מבטה ותמונת עולמה כאשה, רעיה ואם, על אהבות ושמחות, זוגיות והורות, ובעיקר על כאבים וצער, דמעות וסליחות. מהחיים.

אגב, רק שניים, למרבה הצער, זכו לקרדיט: "אל תלך עכשיו" של מאיר אריאל, שבאופן פלאי נמצא מתאים ללחן של הפורטוגזית דולצ'ה פורטס, ו"הכאב הזה" של שמרית אור. האחרים? לא נודע מי כתבם (שלמה גרוניך למשל), וחבל שקם לא טורחת להציג את השירים שלקהל זו היכרות ראשונה איתם (בגרסתה לפחות). להסביר מה הולך כאן ולספר משהו עליהם, לפחות כל עוד האלבום אינו מוכן.

תורמת נשיפות בקאזו

האינפורמציה שהיא מספקת, באמצעות קטעי המעבר (המשעשעים להפליא) שכתבה עבורה אודיה קורן, היא חלקית, מרומזת, לא די בה. היא זו שגורמת לחשוב שזה לא באמת מופע השירים הראשון של מיקי קם, אלא עוד תוכנית בידור חדשה בכיכובה (עריכה ובימוי מוטי אבירם), שבה רק המינונים השתנו, ובמקום מערכונים ומונולוגים בשרניים ומפותחים שביניהם שזורים קטעי מעבר מוזיקליים, השירים הם אמנם העיקר, במרכז, אבל קודם לכל אחד מהם יש מערכון מקוצר, אמירה מצחיקה ומבדחת על החיים שלה ושלנו, כולל חיקויים בלתי נמנעים. ככה, בקטנה. ולמה שתוותר על מיומנותה הכובשת?

לא יודע כמה שירים יהיו באלבום שבדרך. בהופעת ההשקה המוקדמת מדי, שנמשכה שעה וחצי, שמענו 11. אחד מהם, שיר הנושא (והמוטו: "זמן הוא נצח/ עבר הווה ועתיד/ אתה הוא המלך או אחד העם/ אתה הילד, אתה האיש החכם/ אתה אם תרצה/ תוכל להיות כל העולם"; מזכיר את "מלך העולם" שכתב שלמה ארצי ללחן של "מישורים לבנים"), בשתי גרסאות: הרשמית בפתיחה, עם נגניה עידו זלזניק בקלידים, מתן אפרת בתופים ומאיה בלזיצמן בצ'לו, ו"מלוכלכת" כהדרן, רק עם יהודה עדר (המעבד והמפיק המוזיקלי של המופע) בגיטרה חשמלית, שמאדירה ומגדירה את הווייתו הבלוזית.

בלזיצמן וזלזניק תמכו לאורך הערב גם בשירה. באחד השירים ("תן לי אות", שבדרך מ"תחשוב עלי" הספרדי הפך לטנגו של פעם) התארח בשירה אוהד חיטמן, ששותף בעיבודים הקוליים של האלבום. בשיר "הכאב הזה", לקראת הסוף, שיתפו עימה פעולה קולית גם שני בניה, אלון (בגיטרה) ונדב, כשהיא תורמת נשיפות בקאזו, לתפארת ההרמוניה הפולקית.

את המופע חצתה לשניים מהתלה מוזיקלית, שבה תלתה קם את סוד הנישואים המאושרים שלה לעדר ב...חוסר התאמה מוזיקלית. בין היתר מפני שהם נפגשו לפני שהמציאו את האוזניות להאזנה אישית ואחרי שבוב דילן התחיל לשיר. הזדמנות נהדרת מצדה ומצד שותפיה לכתיבה להסביר ולהפגין את אהבותיה, טעמיה וכישוריה המוזיקליים בעזרת שלל חיקויים מבריקים. בהם אין שווה לה. וירטואוזית.

לא סבלתי, אבל בתמימותי ציפיתי למשהו אחר. אולי לא למופע של שירה נטו, אבל לא לסוגה הזאת ולא לתמהיל החמקמק הזה. ואני רק יכול להצר שהיכולת הקולית המרהיבה של קם לא מנפקת אמירה מוזיקלית ייחודית משלה. לא שהיא צריכה להוכיח משהו, לא לנו ובטח לא לעצמה, אבל זה עדיין לא הקונצרט של מיקי קם. ואולי גם הוא יגיע, אם נתאזר בסבלנות. רק לא עוד 40 שנה.

מיקי קם. "זמן הוא נצח", ההופעה. צוותא תל אביב, שישי, 26 באפריל 2013.


למועדי מופעים >

28/04/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מיקי קם :זמן הוא נצח
שלמה ארמל , בת-ים מבצע סיני 34/11 (27/09/2013)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע